דניאלה לונדון היא מאיירת, כותבת ותסריטאית. בעלת מדור במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".
את כותבת ומאיירת בכל שבוע על עניינים שקשורים בחברה הישראלית. עכשיו אנחנו בתוך סיפור עולמי. במה אנחנו ייחודיים בכל זה?
אנחנו לא ייחודיים. הייחוד הוא אולי ברווחים הפוליטיים שכל מדינה ממנפת מתוך המשבר. התחלואים הם אחרים, האינטרסים הם שונים. אבל התחושות של האדם הפרטי הם תחושות אוניברסליות. זה דווקא הצד הנחמד של המשבר.
אני לא משוכנע שאני מסכים. הגבר החרדי מבני ברק או מברוקלין, לא חווה את המשבר הזה באותו אופן כמו הילדה התל אביבית מצפון העיר, או הקשיש מפתח תקווה.
אתה צודק, אבל אתה מדבר על חתך אישיותי, או אמוני, או גילאי. זה הקטע. שהקורונה מציעה לפתע חלוקה קצת אחרת. לא שפה. לא צבע. לא מיקום גיאוגרפי. אבל כן הבדל תהומי בין עצמאי לשכיר, בין צעיר למבוגר. בין כאלה שנעים להם בחברת עצמם לכאלה שמשעמם להם. בין אנשים שיש להם מרפסת לאלה שלא. בין הורים לילדים בגיל צבעי גואש ומשחקי קופסה לבין הורים שהילדה שלהם תקועה באייפון.
הורים לא רואים את הילדים שלהם המון זמן בתקופה הזאת אם הם לא גרים באותה יחידה משפחתית. גם אצלך, זה מקבל ערך מוסף כי הבן שלך בצבא. איך כל זה מחלחל ליום יום ולדף המודפס?
מצד אחד שתי בנותיי איתי ומצד שני הבן שלי בצבא. הפער באינטנסיביות הוא עצום. אני משתדלת לשכוח משלושתם. ממנו, בגלל הגעגוע ומהן, בגלל שאני לא יכולה יותר לראות אותן.
את מרגישה שיש לך קושי ליצור כשכולם עסוקים בנושא אחד?
האמת שהפוך. יותר קל למצוא את הזוויות המעניינות, הלא מדוברות. הכל חדש. גם המנגנונים הנפשיים שלנו חדשים. לא התנסנו בכאלה. זה כר די פורה.
ומהן הזוויות שלך?
אני אתן דוגמא רצינית, ואתן דוגמה דבילית. רצינית: אני מוטרדת ממשבר האקלים. אני חושבת שאת הפחד הנוכחי צריך היה לשמור לכבודו. מדהים אותי שעצרו את העולם בגלל הקורונה ושלא עשו את זה שנים קודם בגלל משבר שבאמת, אבל באמת עשוי לחסל את האנושות. זה עושה לי לחשוב מחשבות מאוד עגומות על ההיגיון האנושי המטורלל.
אולי כי הקורונה מיידית יותר ומוחשית יותר ולא דומה לצפרדעים שמתבשלות בתוך סיר?
נכון. תמיד הדחוף דוחה את החשוב. אבל השיח על הקורונה הוא כאילו מרוחק. נקי כזה. מדעי - גרפים, עקומות, אסטרטגיות יציאה. הכל נשמע כל כך חכם וקר. אבל בעיניי זה מטורלל לגמרי. אתה יודע איך הוא נשמע לי? כאילו נקלעתי לחדר אוכל במוסד משוגעים, שבו שני פציינטים גאונים מדברים אחד עם השני במין הגיון פנימי שאפשר לעקוב אחריו רק שהוא לגמרי בצד.
חשבתי שדווקא את תתחברי ותעריכי את האלמנטים הויזואליים והגרפיים.
אני מעריכה מאוד. גם את המהירות שבה כולנו למדנו לקרוא גרפים ולהבין מה זה אקספוננט. אבל רציתי לעבור לדוגמא הדבילית. אפשר?
אני חושבת שזו שעתה היפה של ההזנחה. נשים החלו להתיידד עם העובדה שהציצים שלהן לא חייבים להיות ארוזים. שהשיער לא חייב להיצבע. שאפשר בלי לק. שטרנינג זה נוח. זה משמח אותי מאוד.
שעתה היפה של ההזנחה, נשמע כמו שירה מודרנית. יש בזה קסם. גם לא חייבים לקום בשש בבוקר כדי לצלוח את הפקקים הצפופים בדרך לצפיפות העירונית, בבנייני משרדים גבוהים וצפופים.
נכון. יש גם צדדים נעימים למשבר הזה ועוד נשמע עליהם לצערי. אני כבר מיואשת מעליית קרנה של המשפחתיות למשל. אין לי כוח לשירי ההלל על מוסד המשפחה שעוד יבואו. ובטח כל מיני אנשים מעצבנים יתגעגעו להרצאות שהן שמעו ולספרים שהם קראו.
אילו צבעים יש למשבר הזה? מציירים משבר בצבעים אחרים מאשר בדרך כלל?
איזה שאלה חמודה. לא. זה לא בטכניקה. אבל מה שכן, אני מרגישה שהרבה יותר קל לי לפנות לקריקטורות ולא לכתיבה. בשבועות האחרונים עשיתי רק מדורים מאוירים. וזה היה לי מאוד קל לגבש רעיון. קריקטורה או איור, מהיותם שפה לא מילולית, מאוד מתאימים לתקופה שמאופיינת ברגשות חזקים. אבל במקביל לעבודה בעיתון אני בתהליך כתיבה נוסף שמתרחש בזמן אחר. ושם אני מרגישה את הקושי. מאוד קשה דווקא להתעסק במשהו שלא קשור לקורונה. אני מתפלאת לקרוא שכתבתי נגיד סצנה שעומדים בה שני אנשים ברחוב שמדברים ביניהם בלי לשמור מרחק של שני מטר.
התמזל מזלך ומוניתי כרגע לתקופת הראיון הזה כעורך "ידיעות אחרונות". אני מזמין ממך שלוש קריקטורות - אחת פוליטית, אחת גלובאלית ואחת חברתית-אישית. הדד ליין מתקרב. מה יש לנו בסל?
נראה לך שאני מגישה לך עכשיו שלוש קריקטורות במלל? זה כמו לכרות את הענף שעליו אני בקושי יושבת.
אז ננסה לגשת לזה מכיוון אחר. מה מעניין את העורכים שלך כרגע? יש ביניכם שיח טרום יצירה?
לא. אף פעם לא. אני מגישה ומקסימום מעליבים אותי אחר כך, או מתקשרים לומר שזה לא מובן ואני מתקנת. אבל אל מול שצף המילים, הקריקטורה היא מפלט. וזה גם נראה לי נכון, סתם כי זה משהו פחות שכיח.
בין החדשות והגרפים שהזכרת קודם, נשאר מקום לראות דברים אחרים או להתעניין במשהו אחר? הנושאים החברתיים-אקלימיים שאת עוסקת בהם לא נעלמו. אז איך את מנווטת את פיד הצפייה והקריאה שלך?
מה שנחמד בקורונה, זה שכל אחד יכול לחזק את דעתו. לא משנה מהי. אז אני משתדלת לחזק את דעתי הפסימית שהעולם השתגע. שיהיה רע ומר ושאנחנו לא מוכנים כלל למשבר הגדול הבא. עובדה שאף אחד לא הפסיק לאכול בשר בעקבות הקורונה.
בין לבין אני צופה עם הבנות ב"אן עם הצמות" בנטפליקס ומחפשת סרטוני חיות. לפני שבוע למשל, שחררו פילים שעבדו בתעשיית התיירות בתאילנד חזרה ליער. אני יכולה לצפות בזה בלופ.
דניאלה, אני מאחל לך שאת טועה לגמרי ונגלוש במורד האקספוננט לעולם חדש ומופלא.
לא נגלוש, אבל שנינו כנראה לא נהיה כאן כדי לראות את זה. יום נפלא :)
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
מכון ון ליר עושה כנסים אינטרנטיים נפלאים על משבר הקורונה. תום יער באינסטגרם. "בית הנייר" - העונה הרביעית. לייזה פאנלים ואורי שביט - מתכונים טבעוניים.