ענת סרגוסטי היא עיתונאית, פרשנית, מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים, יוצרת דוקומנטרית, עורכת ספרים, יו"ר ארגון כן לזקן לקידום זכויות הזקנים, פעילה פמיניסטית וממקימות תא העיתונאיות. בעבר צלמת עיתונות, ממקימי חברת החדשות של ערוץ 2 (היום 12), התחילה ככתבת בעזה. בהמשך ערכה את המהדורה המרכזית, עורכת "אולפן שישי" וכתבת ב"אולפן שישי".
נתחיל עם הכובעים הכפולים שלך. בימים אלו את אחראית על תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים וגם יו"ר עמותת כן לזקן העוסקת בזכויות של הגיל השלישי. את אפילו מופיעה באולפנים בנוגע למה שמוגדר "מחדל בתי האבות".
נכון. העיסוק שלי בנושא הקשישים נעשה בהתנדבות כבר תקופה ארוכה והסכמתי להיות יו"ר כן לזקן, לקידום זכויות הזקנים, כי זה נושא חשוב ואין לו מספיק בולטות. זה לצד היותי עיתונאית כבר שנים רבות וארוכות. אין סתירה בין הדברים. אדם הוא לא פלקט דו-מימדי. לכל אחד מאיתנו יש כמה כובעים ויש לי עוד דברים שאני פעילה בהם, כמו שוויון מגדרי.
ספרי על הזווית שלך ל"מחדל בתי האבות".
אני כותבת על זה בכל פלטפורמה אפשרית שאני פעילה בה. כותבת על זה הרבה בטוויטר וגם בפייסבוק. העיסוק שלי בנושא אנשים בזיקנה נמשך כבר כמה שנים. אפילו כתבתי על זה סידרת כתבות ב"מקום הכי חם בגיהנום". דיברתי על זה לא פעם גם באולפני טלוויזיה וגם ברדיו, וגם כתבתי על זה מאמרי דעה - עוד לפני משבר הקורונה.
זה נושא שהתחלתי לעסוק בו כשליוויתי את ההורים שלי לתוך הזיקנה וכעיתונאית ראית את הסוגיות המערכתיות ואת הכשל של המערכות האלה. ועל זה כתבתי.
ראיתי גם את הסטריאוטיפ שמחובר לגיל, ואת הגילנות. למשל, להגדיר את האנשים האלה כ"בעיה". הם לא בעיה. אלה ההורים שלנו וסבא וסבתא שלנו. ולצערי אין בתקשורת תחום של זיקנה. ויש לו הרבה מאוד רבדים: גם כלכלי, גם בריאותי, גם רווחה, גם משפטי, גם ציבורי. אבל אין עיתונאי אחד - חוץ מנורית וורפגט מ"הארץ" - שכותב על זה באופן מעמיק וסדיר. ואין תחום סיקור כזה בעיתונות. ניסיתי לייצר תחום כזה, אבל זה לא צלח. היום פתאום כולם מתעוררים. אבל הידע של חלק מהכתבים הוא מאוד שטחי, ויש בלבול במונחים ובהגדרות, ויש הרבה מאוד סטריאוטיפזיציה.
לדוגמה, כשאומרים: מת אדם בן 90 עם מחלות רקע. זה מסמן את האנשים האלה. אני לא רופאה, אבל יש מחלות רקע רלוונטיות ויש שאינן רלוונטיות. ולא כל מי שהוא מעל גיל 60 הוא איש או אישה עם מחלות רקע. או למשל, חוסר ידע מי הרגולטור של המוסדות לדיור מוגן ובתי האבות. מה ההבדל בין שני סוגי המוסדות ועוד ועוד. יש הרבה חוסר ידע בתקשורת. מצד שני, לולא התקשורת צועקת ומדווחת ומספרת את הסיפורים, לא היו מתעוררים במשרד הבריאות. והיום מינו את פרופ' רוני גמזו כאחראי על הטיפול בבתי האבות.
אני רוצה לאתגר אותך. הטענה שלי שאין מחדל מיוחד בקשר לבתי האבות בנוגע לקורונה דווקא.
תסביר.
זה משום שגם בשגרה הם מוזנחים ונתונים למחדלים. הקורונה באופן אבסורדי, היא נקודת מפנה אפשרית שתגביר את המודעות לקשיים והכשלים האלה. מי שישרוד אותה, יכול לשפר את תנאיו. ובקשר למינוי של גמזו - האם זה לא בדיוק דרכו של ספין? לוקחים מישהו שיש לו כבר תפקיד ביצועי אינטנסיבי ומעמיסים עליו עוד משימה רק כדי להשתיק את הביקורת. איך הוא יצליח לנהל את איכילוב ולטפל בסוגיית בתי האבות בו זמנית?
לא נכון. זה בדיוק הבלבול. מוסדות הדיור המוגן הם מוסדות יוקרתיים, וכך גם משווקים אותם לאוכלוסייה בזקנה. זה יקר להיכנס לדיור מוגן. בחלק מהמוסדות האלה יש גם מחלקות סיעודיות. בתי אבות זה סיפור אחר, יש כ-270 כאלה, חלקם למאושפזים סיעודיים, וחלקם לאנשים מתפקדים בתפקוד נמוך. חלק מהמוסדות הם באחריות משרד הרווחה, וחלק באחריות משרד הבריאות. אלה מוסדות פרטיים ברובם. אבל הם סוג אחר של מוסדות, ולכן לא צריך לעשות בלבול. ואכן, המוסדות הסיעודיים נמצאים בתת-תקצוב, הם הופרטו, ויש בהם כוח אדם מאוד מוחלש שמקבל שכר מאוד נמוך, ולא נדרשת שום הכשרה. וזה אכן מתפוצץ לנו עכשיו בפרצוף.
ולגבי גמזו, קודם כל העובדה שמינו מישהו, שיש לו ידע, והוא נחשב איש רציני - זו טוב. האם הוא יצליח? כמובן שהוא יצטרך לעמוד במבחן התוצאה. בעודנו מדברים, יש קבוצה של ארגונים שעוסקים באנשים בזיקנה שמנסחת אליו מכתב עם שורה של המלצות ובקשות. וככל שהוא ייעזר באנשים בארגונים האלה, אנשים שיש להם ידע ומומחיות - כך הוא יצליח יותר.
יש כאמור בתי אבות מאוד לא יוקרתיים - איך באמת מתחלק השוק הזה?
כמו שהסברתי, דיור מוגן זה בד"כ מקום יוקרתי, ויקר. זה מקום שכדי להיכנס אליו צריך לשים תשלום מראש של מאות אלפי שקלים, לעיתים יותר ממיליון. זה אומר שאנשים צריכים למכור את הדירות שלהם, או שיש להם די הון אחר. בנוסף, הם משלמים אלפי שקלים בחודש לתחזוקה, לא כולל מזון. ואם הם עוברים למחלקה הסיעודית אז התשלומים לעיתים עולים. ואם הם נאלצים להכניס מטפל סיעודי לדירה שלהם, הם צריכים לשלם תוספת עבור עוד אדם. במוסדות האלה, אגב, גרים רק 3% מהקשישים בישראל. כלומר, שלושה אחוז מתוך כמיליון בני אדם, שזה כשלושים אלף. אבל - בעת הקורונה, הם המוקד. ולמה זה קורה? משום שהצוות שמטפל ומתחזק את המוסדות האלה יוצא ונכנס, ולעיתים נוסעים בתחבורה ציבורית, וכך הם מעבירים את המחלה, ומכיוון שכל הדיירים הם אוכלוסיה בסיכון, הרי שזה הופך למקום הדבקה בלתי נשלט.
כמי שמעורבת מאוד בחברה האזרחית, איך את תופסת את הסיקור של המעורבות שלה במשבר הקורונה? איך כלי התקשורת מציגים אותה ואת פעולותיה?
אני חושבת שהתקשורת נמצאת בקשיים אובייקטיביים. חלק מהעיתונאים עובדים מהבית, חלק הוצאו לחל"ת, וכמו משרד הבריאות וכמו כל העולם - לומדים תוך כדי הליכה. אף אחד לא בא עם ידע למשבר הזה. החברה האזרחית בדרך כלל יש לה הרבה מאוד מומחיות וידע, אבל אין לה גישה לא לתקשורת ולא למוקדי קבלת החלטות (ברוב המקרים).
ולכן זה תסריט שחוזר על עצמו כל פעם באותה צורה. יש משבר, מתברר שרשויות המדינה לא מצליחות לטפל במשבר כראוי, השירותים החברתיים קורסים, או לא עומדים בלחץ, הרגולציה לא מתפקדת כי היא הוחלשה במשך שנים, ואל הארגונים החברתיים בעלי הידע והמומחיות והנגישות - מגיעים רק בשלב האחרון. זה היה מאוד מובהק בימי מלחמת לבנון השנייה ב-2006, שאז כל השירותים הציבוריים קרסו ומי שהציל את התושבים בצפון שהיו כלואים במקלטים אלה הפילנתרופים (גיידאמק והקרן לידידות למשל), והארגונים החברתיים שמבוססים על מתנדבים ובעיקר מבוססים על מומחיות גדולה. למרבה הצער הרגולטורים כל כך הוחלשו שלחלקם אין את הידע המקצועי לבצע את עבודתם כראוי.
הגענו לרגולציה וזה בדרך כלל הופך את השיחה לעגומה יותר, כאילו שהיתה חסרה לנו עגמומיות. מהם הכשלים הרגולטוריים שאת מזהה כרגע?
1. משרד הבריאות לא ערוך ואין לו יכולת לנהל הכל. הוא בעיקר ממליץ המלצות, אבל לא יכול, למשל, לנהל את משבר בתי האבות.
2. מהר מדי הוציאו לחל"תים אנשים שנותנים שירותים חיוניים כמו עובדים ועובדות סוציאליים, ועוד מטפלים.
3. למל"ל בוודאי אין ידע ייחודי בנושא מגיפות ואנשים בזיקנה.
4. במשך שנים החלישו את מערכת הבריאות כולה. למעשה רואים בעשור ומשהו האחרון איך ההשקעה הציבורית במערכת הבריאות הולכת ויורדת וההשקעה הפרטית הולכת ועולה. מה עוזר לי עכשיו שיש לי כרטיס פלטינום של קופת חולים? כלום.
5. האנשים המקצועיים - כביכול או לא כביכול - בכל אחד מהגופים האלה, שיש להם ידע בנושא אנשים בזיקנה - אין להם ממש כוח או סמכות להחליט החלטות או להוציא אותן לביצוע.
6. יש ביורוקרטיה מאוד מעיקה ומסובכת לכל פעולה.
התכוונתי לרגולטורים התקשורתיים.
התקשורת הולכת ונחלשת כבר שנים. חלק מההיחלשות שלה היא בגלל היחלשות של הרגולטורים והקושי שלהם לעמוד מול בעלי הון ובעלי מניות, או מול לחצים פוליטיים במקרה של תאגיד השידור. אתן דוגמה: חברת החדשות של ערוץ 13 החליטה להוציא אנשים לחל"ת, ולוועד ולארגון העיתונאים ,שהוא ארגון העובדים היציג בחברת החדשות, התברר שמתוכנן מהלך רחב של קיצוץ משמעותי בכוח האדם של החברה, שלמעשה יחליש אותה מאוד.
כתבנו כבר שני מכתבים לרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שהיא הרגולטור של הערוצים המסחריים, משום שמה שנעשה הוא הפרה לכאורה של תנאי הרשיון של רשת ושל חברת החדשות של ערוץ 13. בינתיים לא קיבלנו תשובה לאף אחד מהמכתבים. זו סיטואציה שהרשות הייתה צריכה לבחון אותה ולראות האם נעשתה הפרה של תנאי הרשיון.
גם בתאגיד יש נסיונות לפגוע בהיקפי המשרות של אנשים, וגם שם אני חוששת שמועצת הרשות, שהיא הגוף המפקח, לא חזקה מספיק. בנוסף, חלק מההיחלשות של התקשורת היא גלובלית ובאה לידי ביטוי בהתערערות המודל העיסקי שהיה נוהג במשך שנים. בארצות הברית נסגרו אלפי כלי תקשורת עוד לפני הקורונה, ועוד אלפים מאז הקורונה.
לאיזה מודל עסקי את מתכוונת? אני מכיר בעיקר מודל שאפשר להגדירו כ"הזרמות טוב לב הבעלים".
מודל עסקי שמבוסס על צרכנים - מנויים או מי שקונים בקיוסקים + פרסומות. זה המודל העסקי שהתקשורת היתה מבוססת עליו.
מודל שלא הוכיח את עצמו לגבי רובם בשנים האחרונות.
זה מה שאני אומרת. ובעת משבר כזה, זה מעמיק עוד יותר, כי אין פרסומות, ואין קיוסקים, וגם המנויים - שרובם אגב אנשים בזיקנה - פוחדים לקבל את העיתון הביתה מחשש שהוא נושא קורונה, כי הפחידו אותנו מהדבקה ממשטחים
את עיתונאית כי משורה (כתובה) ישחרר רק המוות. היית עורכת של "אולפן שישי". מה יש לך לומר על שיקולי העריכה של המשדרים המובילים בערוצים הנצפים ביותר?
וואו. כבר הרבה זמן יש מגמה מעמיקה ומתמשכת של שינוי האיזון בין החדשות הארד-קור, שמבוססות על התמהיל החמקמק של חדש-חשוב-ומעניין - יותר לכיוון של המעניין, גם אם אינו חשוב. כל מיני כתבות יח"צ של הזכיין, כל מיני כתבות על סלבס, פליטי ריאליטי ועוד - במסווה של כתבות חדשותיות. המהדורות ארוכות מדי - מן הסתם גם כדי להכניס לתוכן יותר מקבצי פרסומות, וגם משום שהפקת חדשות לעיתים יותר זולה מאשר הפקת תוכניות בידור או דרמות - אז צריך למלא את כל הזמן הזה בתכנים. וגם הזכיין לעיתים קרובות רוצה לקדם את התוכניות של עצמו. אז האיזונים מאוד משתנים.
אני לא מתגעגעת למה שאני רואה. עזבתי את החדשות מרצוני לפני כעשור משתי סיבות: הבנתי שהמשבצת שאני עומדת עליה הולכת ומצטמצמת והנושאים שנראים לי חשובים ומעניינים - מעניינים פחות את "המערכת", וגם משום שרציתי לעשות עוד סיבוב של קריירה מחוץ לחדשות.
אז החדשות פחות חשובות היום?
זה גורף לומר. החדשות מאוד חשובות. אבל צריכת החדשות מאוד השתנתה, וגם העברת החדשות מאוד השתנתה. היום אישה ואיש שרוצים להתעדכן באופן אמין, מסודר על שלל אירועים בעלי חשיבות ציבורית צריכים ללקט את החדשות בעצמם. בין אם באמצעות מעקב אחרי היוזרים של עיתונאים מסויימים ואמינים ברשתות החברתיות, או ליקוט של מאמרים, ידיעות או דברים מהסוג הזה. אין תחליף לתקפות שיכולה לספק מערכת חדשות מיומנת ומסודרת שמבוססת על כללי אתיקה עיתונאיים. ולכן לא הייתי אומרת שהחדשות פחות חשובות.
כאזרחית מעורבת, אני צריכה את החדשות, אי אפשר בלעדיהן. אבל מכיוון שאני באה מהתחום, אני יודעת להבחין בין הידיעות החשובות לבין השאר, אני יודעת להבחין בין ידיעה עיתונאית לבין תוכן שיווקי, או יחצני. לצערי לא כולם יודעים. אני יודעת מה המשמעות של פרסום עיתונאי אמין ומבוסס, ואיך להבחין בינו לבין שמועות שרצות בווטסאפ, או באמצעות יוזרים בטוויטר ששמעו שמועה שהיא חלקי שמועה שלא מבוססת על כלום. ולצערי לא לכולם יש את המשקפיים המקצועיים האלה.
את תהילתך העיתונאית רכשת (גם) דרך עדשת המצלמה. תני לי שלושה פריימים שהיית מצלמת היום שמתארים באופן המוצלח ביותר את הסיפור של המציאות הנוכחית.
קודם כל את הרחובות הריקים. אפשר גם לצלם אנשים זקנים בבידוד שלהם. אפשר לעשות סידרת פורטרטים מאוד מרגשת ונוגעת. אילו אפשר היה להיכנס אליהם הביתה... או לבקש מהם לעשות סלפי ולפרסם. או לבקש מכל אחת ואחד לצלם חפץ אחד שמנחם אותו/ה.
והצילום השלישי הוא של הפורום שמנהל את המשבר הזה, שאין לנו מושג מי יושב שם, ואיך זה מתנהל, וראש הממשלה בראשו.
יש מי שיגידו שצריך לצלם חדר ריק, כי אף אחד לא באמת מנהל כאן משהו.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
אחד הספרים הטובים שקראתי בכלל הוא "המצאת הטבע" של אנדריאה וולף, ביוגרפיה והרפתקאות של אלכסנדר פון הומבולט, מי שהשפיע על שורה של תחומים מדעיים: אקולוגיה, פוליטיקה, אמנות, אבולוציה. ספר כתוב באופן ידידותי למשתמשים. ממש נהדר.
יש לי המלצה לעוד ספר שנראה לי רלוונטי ביותר: "להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה, רופא כירורג, שכותב ספר שמדבר על החשיבות של העיסוק בשאלה איך אנחנו רוצים למות, ולא רק איך הרפואה מצילה את החיים שלנו. ספר בהוצאת עם עובד, מאוד מומלץ.
התחלתי לצפות עכשיו בסדרה (המומלצת) "בית הנייר". סידרה ספרדית, עם משחק מעולה, חכמה מאוד, עם אסתטיקה משובחת.
יש סידרה נפלאה ומאוד פמיניסטית שנקראת "unbelievable" - על אונס שנפתר רק משום שיש שם שתי בלשיות במשטרה שמתעקשות. מבוסס על סיפור אמיתי.
ממליצה בחום על שיעורי התנועה מבית היוצר של אוהד נהרין מלהקת בת שבע. זה נקרא גאגא, מועבר בזום, בחינם, כל יום, חצי שעה של תנועה. לא צריך שום כישורים מיוחדים.