צליל אברהם, מיוצרי הפודקאסט "חיות כיס" וכתבת "כאן דיגיטל" בתאגיד השידור הישראלי. בעבר - מיוצרי הסדרה הדוקומנטרית YYY ב"כאן", עורכת "כאן כלכלי", מחברת סדרת הטורים "הסיפור האמיתי על דור ה-Y" ב-mako, כתבת ועורכת ב-mako וב"ידיעות אחרונות".
מישהו ששוחחתי איתו אתמול ושמע שאנחנו צפויים לשוחח, אמר לי "מעולה, היא הנציגה האולטימטיבית של דור ה-Y". אז בתור פרח נבול של דור ה-X אשמח לשמוע מה זווית הראיה האוטלימטיבית של הדור שלך על המצב (ועל הדרך אולי תסבירי לי סוף סוף מה זה דור ה-Y).
דור ה-Y, או מילניאלס, הוא הדור שנולד בין 1982 ל-1995, או 2000, תלוי את מי שואלים. כלומר - דור שהגיע לפרקו במילניום הנוכחי. מבחינה כלכלית הוא מתאפיין בכך שכשהגיע תורו להשתלב בשוק העבודה ולקנות בית, זה נעשה קשה יותר מכפי שזה היה קודם - מה שגורם לפערי דורות מאוד גדולים מול הדורות הקודמים, שתופסים את הקושי והעיכוב שלו כפינוק או בכיינות.
אז אתם מסתכלים עלינו כזקנים עבשים ונודניקים? איך זה מתחדד נוכח הסיטואציה הנוכחית?
מוקדם מאוד לומר מה ההשפעה של הקורונה על דור ה-Y באופן ספציפי, אבל יש שני דברים שאפשר לחשוב עליהם: רבים מבני הדור הזה מגיעים למשבר לאחר שכל חייהם הבוגרים הם התבקשו להעסיק את עצמם כפרילאנסרים: לשלם לעצמם ימי חופשה, מחלה, פנסיה, ולקחת על עצמם את הסיכון של אבטלה ואובדן כושר עבודה. הצעירים שבהם, בני 28 ומטה, גם זכאים לדמי אבטלה נמוכים יותר מאשר מי שעבר את הגיל הזה. ואחוז הבעלות על דירות ביניהם נמוך בהשוואה לדורות המבוגרים יותר. כלומר, הם מגיעים שבירים יותר כלכלית, והשבירות הזאת שהיתה עד עכשיו רק סיכון תאורטי - מתממשת.
זאת גם הזווית העיתונאית שאת רוצה להביא עכשיו לקדמת הבמה? מסגרות כמו "חיות כיס" שלכם יכולות להפוך למוצר סופר רלוונטי עכשיו.
אני מניחה שאגיע גם לזה. יש המון זוויות דחופות להביא לקדמת הבמה. אני מדברת בימים האחרונים עם אנשים בתחומי הרווחה ומתרחשת קטסטרופה חברתית. כל המסגרות התומכות כמעט נסגרו. עסקנו ב"חיות כיס" בשבועות האלה גם במשמעויות הפיננסיות של המשבר, בהצעות של כלכלנים לפתרון שלו, במצב מאגרי המזון לשעת חירום ובעבודה מהבית, ואנחנו ממשיכים להעלות שלושה פרקים בשבוע.
את מרגישה שהדיגיטל נבלע בהמולת המסכים הקונבנציונליים?
זה לא עניין של תחושה אלא של נתונים - אין ירידה בהאזנות שלנו. אני חושבת שאנשים צורכים המון אינפורמציה כרגע מכל מיני מקורות.
אין ירידה בהאזנות אבל יש עליה בצפייה בטלוויזיה. אפשר היה לקוות שגם אתם "תרוויחו מזה".
אנחנו מרוויחים מפקקים (: אני קוראת לכל קוראינו לנצל את זמן שטיפת הכלים וקיפול הכביסה להאזנה ל"חיות כיס".
אפשר גם תוך כדי טיול עם הכלב או ריצה במעגלים במגבלת מאה המטרים. מה את חושבת באמת על שלל המגבלות וההנחיות האלה? הצליחו להעביר לנו אותן כמו שצריך או שמדיה ממסדית היא דבר שנועד מראש לכישלון?
אני לא חושבת שיש בעיה בדרך שהמדיה העבירה את ההנחיות, אלא בדרך שבה הממשלה הודיעה עליהן - במסיבות עיתונאים מאוד מלחיצות, בלי שאלות, בהנחתות של פידיאפים עם הנחיות בלי הסברים, שחלקן נראות כמו שליפות. לא ברור מה גורם להחמרות בלי שיודעים מה התוצאות של ההחמרות הקודמות, מלבד לחצים וכיפופי ידיים בין מקבלי ההחלטות. נראה שדואגים מאוד לבריאות של הציבור אבל לא לשפיות שלו.
אז איפה זה מעמיד אותנו? עד כמה התקשורת צריכה לשתף עם זה פעולה? כרגע נציגי הממסד פרוסים באולפנים באופן מאסיבי ולא תמיד נראה שיש להם חיים קשים במיוחד.
אני מתארת לעצמי שהם עובדים קשה מאוד. המדיה צריכה לדרוש הבהרות ולהעביר ביקורת ואת זה אני דווקא חושבת שעושים הרבה מאוד. מבאס אותי לראות שלפעמים המדיה מתמכרת לדרמה ולפאניקה. בימים הראשונים של הסגר נהייתה תחרות בין כתבים, מי מביא ציטוט עם תרחיש יותר מפחיד מאחד הבכירים. אולי קל לי לבקר כי אני לא צריכה לספק אייטם למהדורה באופן יומיומי, אבל הפצת התרחישים הזאת זה לא הדבר הכי חשוב לעשות כרגע לדעתי.
איך זה משפיע על מצב הרוח הכללי? מה הדיבור במערכת? דיכאון קולוסאלי? הומור ציני? איך זה מחלחל לחיים הפרטיים של העיתונאים?
אני לא רוצה לדבר בשם אנשים אחרים אבל אני חושבת שאנחנו חולקים את התחושה שיש לנו תפקיד ושאנחנו חיוניים עבור המאזינים שלנו וזה מאוד עוזר. באופן אישי מצב הרוח שלי משתנה - לפעמים נראה שאפשר להסתגל לזה, העבודה מהבית מאוד יעילה למשל, נהייתה סוג של שגרה. לפעמים זה מאוד מדכא וקשה. כמובן שהכי קשה למי שאיבד את הפרנסה שלו, אני אסירת תודה מהבחינה הזאת.
בואי נדבר קצת על תרבות, אם נשאר עדיין על מה לדבר בתקופה כזו.
זה הכרחי לחלוטין.
נדמה לי שהריחוק והמגבלות הפיזיות הן משהו שקשה יותר להתמודד איתו הפעם. במלחמות שרים במקלטים, מעלים הצגות והופעות בשוחות ובחפירות אבל בבידוד אנחנו נשארים רק עם המסך, רק עם הפלקט, שלא לדבר על הרצון ליצור. איך את מתרבתת את עצמך בימים אלה?
אני חושבת שלא רק הריחוק והמגבלות הפיזיות מקשים אלא התחושה שאנחנו חווים חוויה כל כך דחופה ומשנת חיים שאי אפשר להסיט ממנה את העיניים כדי לצפות או לקרוא משהו שנכתב קודם. אבל אני מזמינה את מי שמרגיש ככה להאזין ל"כאן תרבות" ולהצטרף לשיחה תרבותית ערה ומתמשכת תוך כדי הזמן הזה. תרבות בתקופה כזאת מאפשרת לנו להיות בקשר עם חלקים בנפש שלנו שלא כל כך פורחים בהאזנה לחדשות. להרגיש שאנחנו לא לבד ביקום אלא חלק מרצף של חוויה אנושית שהתקיימה לפני הזמן הזה והיא לא זרה לנו. וגם להסיח את הדעת. זה הכרחי כדי לשמור על שפיות.
אני משתדלת להקשיב לכאן תרבות יותר מלחדשות, ולשמוע פודקאסטים - הקשבתי בשבת לסדרה "בני ובנות הניאקה" ב"המעבדה" של גיל מרקוביץ' וזה לקח אותי הרחק מהזמן הזה. לקרוא יותר קשה לי מאז שהכל התחיל אבל בשבוע האחרון אני מצליחה יותר. קוראת עכשיו את "מחפשים את האיש" של ג'יימס בולדווין. השתתפתי אתמול בהרצאת זום של עודד כרמלי על שירת פסואה, של "מקום לשירה", הם עושים כל ערב הרצאה כזאת. יש דרכים. לאט לאט. לצפות עוד לא מצאתי שום דבר מעניין ואשמח להמלצות.
אם כבר הזכרת את הזום - יש לפורמט הזה סיכוי אמיתי? או שהוא כולו כורח ואילוץ וחוויה פגומה?
שאלה טובה. כיף לי להאזין לזה או לצפות אבל בתור מרצה, אין תחליף ללפגוש אנשים ולראות את העיניים שלהם כשאת מדברת איתם. נראה מה יהיה.
אני מתלבט איך לסיים אז אבקש את עזרתך. מה אומרים בדור ה-Y על העיתונות כקונספט. זה משהו שיש בו עניין עדיין או שהכל פאסה וחדשות של אתמול?
אמממ, "מה אומרים בדור ה-Y" זו שאלה שאי אפשר לענות עליה נכון (: אבל אני פוגשת (או פגשתי עד שהכל התחיל) המון אנשים צעירים בהרצאות וכנסים, הם מעודכנים ומתעניינים, הם מקשיבים ל"חיות כיס", עוקבים אחרי עיתונאים ברשתות חברתיות, קוראים בלוגים. לא חושבת שפאסה בכלל בכלל.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
1. הסדרה "בנות ובני הניאקה" בפודקאסט "המעבדה" של גיל מרקוביץ' העיפה לי את המוח לגמרי. בכמה מלים - כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על בני אדם אינו נכון.
2. הפרק החדש של "שיר אחד" על "ילדים זה שמחה" של מאיה קוסובר, דן בצורה מעניינת ומעמיקה בשאלת המחאה של השיר הזה והאם היא הובנה או לא.
3. "מחלוני וגם מחלונך" - סדרת הרצאות על שירה בזום מבית "מקום לשירה".
4. האינסטגרם של חולות הקורונה שמאושפזות בדן פנורמה. כפי שכבר סוקר בהרחבה - המסיבה היחידה בארץ.