איתי רום הוא עיתונאי בתוכנית התחקירים "המקור" ברשת 13, בעבר עיתונאי ב"גלובס" וב"מעריב".

נתחיל עם התחביב המוזר שלך: אתה מגיש לעוקביך בטוויטר תקצירים של הטור השבועי של שלמה ארצי. אם נניח ששלמה יתקל בקושי לכתוב את הטור של השבוע הבא ואתה תגוייס למשימה, על מה יהיה הטור הזה?

אני מתקשה להאמין שאצליח לכתוב טור ייחודי כמו זה של שלמה. בניגוד אליו אני נוטה להתקשה לכתוב על חיי האישיים ומעדיף להתמקד בעבודה עיתונאית על חייהם של אחרים.

אתקוף את העניין מזווית אחרת: טור אישי של מי כן היית רוצה לקרוא עכשיו?

אני חושב שבתקופה הזאת העיתונאי שהכי מעניין לקרוא אותו הוא נדב איל. בזמן שעוד ממש לא היה ברור לאן פנינו מועדות ואני התבאסתי בקול מכך שהתקשורת מדברת על הנושא המשעמם והמוזר של נגיף בשם קורונה, נדב כבר התריע על האסון הקרב ובא, ומאז ועד היום הוא משכיל את הציבור באופן שאין שני לו בנוגע למגפה. זה בעל ערך עצום, במיוחד במצב שבו אנו נמצאים - כאשר אין לציבור, ובצדק, אמון במידע שנמסר לו ע"י ההנהגה הפוליטית

זמנים כאלה הם כר פורה לתחקירים שאחרי. אילו כיוונים מעניינים אתה מזהה בהקשר הזה לקראת השבועות והחודשים הבאים?

אין ספק שהמגפה מעלה שלל סוגיות שראוי לתחקר - ההיערכות לקראת, הבלאגן סביב הבדיקות, ההתנהלות האישית של שר הבריאות. לא חסר. יש חשיבות גדולה לעבודה השוטפת שנעשית בזמן אמת, כמו העבודה שציינתי של נדב איל ושל אחרים - אבל כמובן יש הרבה דברים שניתן יהיה לגלות רק בתחקירים מאוחרים יותר, בדיעבד.

אתם כבר נערכים ליום הזה? או שמעדיפים להתמקד בסיפורים אחרים?

בוודאי נערכים, המערכת מצלמת ותשדר בשאיפה מספר כתבות בנושא. אל תשכח שיש לנו את חיים ריבלין, פרופסור לבריאות בכלל ולליצמן בפרט.

אתה ודאי לא תופתע לדעת שאתה לא הראשון שמציין את שמו של נדב איל. מעניין לראות את השימוש המוגבר שלו דווקא בטוויטר ככלי לדיווח רציף ומתמשך. זאת מגמה חיובית לדעתך או שמדובר במקרה חריג ולא מייצג?

שאלת הטוויטר היא שאלה גדולה. מצד אחד ברור שהמדיום הזה פונה למעט מאוד אנשים יחסית ולכן רוב הציבור לא נחשף למה שקורה שם - מצד שני הדברים שנכתבים שם מגיעים בצורה הכי ישירה ומהירה אל מקבלי ההחלטות. לכן אני בעד להשתמש בטוויטר אבל צריך כל הזמן לזכור את המגבלות שלו ושבגללן אי אפשר להסתפק רק בטוויטר. מודה שבאופן אישי אני כבר כמה שנים לא בפייסבוק, אבל אם להיות הגון הרי שצריך להיות שם.

למה צריך להיות שם?

מכיוון שבפייסבוק, בניגוד לטוויטר, פעילים הרבה מאוד ישראלים - ולכן זו פלטפורמה חשובה.

הביקורת הגדולה על טוויטר היא הניתוק שלו לכאורה מהשטח האמיתי. אומת הטוויטר הקולנית בדרך כלל, לפי אותה ביקורת, מדברת בעיקר לעצמה.

אין ספק שזה נכון. לפעמים הטוויטר מרגיש אינטימי כמו קבוצת ווטסאפ. כאמור אני בעד ליהנות מהיתרונות של טוויטר אבל להיות מודע למגבלות והחסרונות ולכן לפנות אל הציבור גם ברשתות חברתיות שיש בהן ציבור רחב יותר.

ובכל זאת, כלי התקשורת המרכזיים, ודאי המשודרים, מאמצים אותו לא פעם כאלוהי הליין-אפ. אתה יכול לקרוא את הפיד שלך בטוויטר ולמחרת ואפילו יומיים אחרי, לקבל את אותם תכנים על המסך בתכניות מרכזיות.

זה נובע מהאשליה של המדיום ומהנטיה לפעמים לעסוק במה שמעניין את הברנז'ה ולא במה שמעניין את הציבור. אכן בעיה.

אז מה האלטרנטיבה? איך מגישים לציבור ליין-אפ עדכני, לא בנאלי ולא בהעתק-הדבק מהמדיה החברתית?

אין לי בשורות מיוחדות, אני מאוד בעד הגישה האולד-פאשנד של חדש, חשוב ומעניין.

ולא מפריע לך שכל שלושת הערוצים חוזרים לא פעם על אותו סל סיפורים יומי, לפעמים גם בסדר דומה?

לא אמרתי שלא מפריע. הדבר הכי חשוב בעיניי כרגע סביב הקורונה הוא לשמור על הספקנות מול הצהרות הפוליטיקאים ומשרדי הממשלה. נוצרת לפעמים אווירה דומה לאווירה שקיימת בארץ כאשר ישראל יוצאת למלחמה או מבצע צבאי. מתחילים לדבר על זה שחשוב להתאחד, מין "שקט יורים". זאת כמובן לא אווירה שמייצרת עיתונות טובה, והיא לא מוצדקת כעת באופן מיוחד על רקע הפלונטר הפוליטי, שגורם לראש הממשלה ולשאר הפוליטיקאים להיות ציניים ואינטרסנטים עוד הרבה יותר מהרגיל. אבל יש גם אחלה חשיפות, כמו למשל החשיפה של ענבר טויזר על כך שליצמן הפר את הוראות משרד הבריאות וסיפורים נוספים.

מה שבטוח זה שחייבים לעצור איכשהו את התופעה הנוראית הזו של "מסיבות עיתונאים" ללא שאלות עיתונאים. זה התקבע והפך לנורמה וזה פשוט נורא.

שאלתי אחרים ואשאל גם אותך: אז מה האלטרנטיבה? לא לשדר בכלל? למנוע מידע שאולי הוא רלוונטי לציבור רק כי ראש הממשלה מנסה להכתיב כללים משלו?

מעשית הבעיה הזו יכולה להיפתר בעיקר בהשגת הסכמה בין שלושת ערוצי הטלוויזיה המובילים.

אני כמובן חושב שהסכמות בין מתחרים הן עניין מסוכן. אילו עוד עיתונאים בלטו בעיניך בתקופה הזאת כמי שנתנו זווית ייחודית או מעניינת למה שקורה?

אני לא מת על הפוזיציה של מחלק הציונים, בטח לא כשאני עצמי לא ממש נכנסתי לנושא הקורונה באופן רציני. אז בוא נסתפק רק בלציין את המובן מאליו, וזה שרוני לינדר עושה עבודה מצוינת כהרגלה.

לסיום אני אעשה משהו שעוד לא קרה במדור הזה: אני אתן לך לשאול אותי שאלה. 

מה אתה מקווה להשיג בעזרת ראיונות מסוג זה?

אני חושב שזמנים כאלה מזמינים תובנות שונות על התקשורת ומחדדות אולי מחשבות שלא היו מגובשות מספיק עד עכשיו. כדאי לשמוע עליהן ממי שעוסק ועושה תקשורת ביומיום ומי שמביט על התעשייה הזאת מבחוץ. אולי נהיה מעט יותר חכמים בסוף וגם אם לא, לפחות יצאה מזה שיחה מעניינת. 

סבבה. אז יש לנו את זה?

נמתין לסיכום של שלמה ארצי, אבל נדמה לי שכן.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד

"REAL TIME" עם ביל מאהר: תכנית אירוח פוליטית ברמה שלא ראיתי כמותה בארץ, אפילו לא קרוב לכך. גם מצחיק, גם אינטליגנטי – בכל הנוגע לתכניות אירוח אנחנו שנות דור מאחורה. בגלל הקורונה לא ניתן כרגע לצלם תכניות חדשות עם קהל, אבל אפשר למצוא ביוטיוב את מיטב הקטעים מהשנים האחרונות.

"LAST WEEK TONIGHT" עם ג'ון אוליבר: שוב, תכנית פוליטית-קומית מעולם אחר. שילוב יוצא דופן בין מידע עיתונאי להומור מצחיק ממש. מומלץ במיוחד לצפות בפרקים החדשים שהועלו, ללא קהל, על נגיף הקורונה ועל הטמטום וחוסר היושר שלא ייאמנו שהציג טראמפ בנושא.

"האמריקאים": סדרה לא חדשה אבל מי שטרם ראה חייב – שש עונות שלא משעממות אף פעם על זוג מרגלי קג"ב בימי המלחמה הקרה שמתחזים למשפחה אמריקאית.

"הסיפור שאינו נגמר": למי שכמוני שומר עדיין פינה חמה בלב לשנות השמונים – תמצאו את סרט הילדים המיתולוגי בנטפליקס.