לפני 65 שנים, ב-13 בינואר 1955, נוצר אתוס צה"לי מקודש. חייל גולני רב"ט אורי אילן מקיבוץ גן שמואל, בנה של חברת הכנסת פייגה אילנית, התאבד בכלא הסורי כדי שלא ייאלץ לגלות סודות צבאיים. בבדיקת גופתו נמצא בין אצבעות רגליו דף קרוע מתוך ספר, שבו נוקבו המילים המצמררות "לא בגדתי".

הפרשה זעזעה את המדינה הצעירה. הרמטכ"ל משה דיין ספד לאורי בהלווייתו: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו [...] על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן".

המשורר נתן אלתרמן כתב: "העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח / ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם / הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח / אך יש פתקי נייר קמוטים שעל ליבו יהיו חותם".

צמד המלים "לא בגדתי" נחרטו כנראה בזיכרונו של אורי אילן מתוך שירו של חיים גורי, "הנה מוטלות גופותינו" שנכתב בינואר 1948, למחרת נפילת חבריו ממחלקת הל"ה. השיר, המקדש את הקרבת החיים למען הכלל, תרם להפיכת סיפור הל"ה לאחד המיתוסים המכוננים של מלחמת העצמאות, והיה לאחד מנכסי צאן ברזל של תרבות ההקרבה הישראלית:

"[...] לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד מרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. הוא זוכר מילותינו עד תם. עוד קניו לוהטים ודמנו מותז בשבילים שעל שעל. עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם. האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?".

לפני עשור, לרגל חגיגות ה-70 לעיתון "ידיעות אחרונות", נבחרו 70 כתבות נבחרות שפורסמו במהלך 70 שנותיו. אחת מהן היתה כתבה גדולה משנת 1986 על מורשת הגבורה של אורי אילן, במלאת 31 שנה למותו. כותרת המאמר, "לא בגדתי", התנוססה מעל תמונתו של אורי אילן חבוש בכומתת גולני. רק לפני חודשיים ציינו אתרי טוויטר ופייסבוק של "ידיעות אחרונות" מלאת 65 שנה להתאבדותו.

והנה, "העיתון של המדינה", כנראה מתוך צירוף של בורות, אטימות וציניות, בחר למרוח את צמד המילים שקודשו בדם "לא בגדתי" על שער גיליון סוף השבוע, על רקע צילום בפוזה של דוגמנית שהשווה לשער מראה של שבועון אופנה. העורך הניח כי ריאיון מקושט עם אורלי לוי-אבקסיס ימכור את העיתון.

אבל מי שטרח לקרוא את הראיון השדוף הזה, נותר מבולבל משטף הסיסמאות והקלישאות. הרושם המתקבל הוא של פוליטיקאית מקצועית שמציעה את המנדט שלה למכירה פומבית בהנחה שהקונים נואשים והמחירים יאמירו. אבל מי שבחרה להתפרנס מפוליטיקה, צריכה לזכור שבמקצוע הזה גודל הסיכוי הוא כגודל הסיכון וייתכן שהסחורה שלה תיוותר על המדף ללא קונים, במיוחד כשמדובר בסחורה גנובה, חסרת ערך אלקטורלי.

היה לה ממי ללמוד. גם אבא דוד הצטיין בניתוריו האקרובטיים על פני כל המרחב הפוליטי. בשנת 1995 פרש מהליכוד והקים את תנועת גשר. שנה לאחר מכן חזר לליכוד. שנתיים מאוחר יותר פרש מהליכוד. שנה לאחר מכן חבר למפלגת העבודה במסגרת "ישראל אחת" בראשות אהוד ברק. לאחר שנה נוספת התפטר מהממשלה וב-2001 הצטרף לממשלתו של אריאל שרון. בשנת 2003 חזר לליכוד, ואת סיעת גשר חיסל במאבק משפטי ממושך. דוד לוי לפחות ניחן בכמה מעלות שהובילו אותו להישגים מרשימים כשר וכמדינאי. ככל הנראה, ירשה ממנו בתו רק את הכישורים האקרובטיים ואת המותג הממוחזר "גשר" (יד שניה).

כפי שמסתמן, האח ג'קי כבר מסכם את פרטי העסקה עם נתניהו "שלא הבטיח לה דבר". אי אפשר שלא להיזכר בדברים שאמר ג'ורג' ברנרד שאו לגברת אחרת, "לאחר שכבר הסכמנו מה את, נותר רק להתווכח על המחיר".

וכן, היתה כאן בגידה במורשתם של חיים גורי, אורי אילן, נתן אלתרמן, משה דיין ורבים אחרים. לפחות שלושה חתומים על הבגידה הצורבת הזאת: המרואיינת אורלי לוי-אבקסיס, המראיינת יפעת ארליך והעורך שאישר להדפיס את הדבר הבזוי הזה. שלושתם חייבים להתנצל בפני חיילי צה"ל ובפני עם ישראל כולו.

אהוד קינן הוא פרופסור בטכניון