כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", מציגה מגמה: "לחברות הייטק שעוסקות בתחומים 'רעילים' – כמו הימורים, פורנו וסייבר התקפי – קשה יותר לגייס עובדים, בגלל ההיבט המוסרי, החשש מהסתבכות עם החוק – וגם בגלל הבושה". המתכנת רן בר-זיק, שמפרסם טורים באתר "הארץ", מספר לכתב שחר סמוחה שהוא אישית דחה פנייה מפייסבוק משום שמדובר בעיניו ב"חברה רעה".
"ישראל היא מקום מאוד-מאוד פרקטי, ואני חושב שדיבורים על ערכים תמיד ניגנו פה כינור שני אם לא שלישי או רביעי לעומת השורה התחתונה, אבל עכשיו יש שינוי", אומר בר-זיק. מרואיין בשם עמי, שמוצג כ"מנהל מוצר בכיר בחברה גדולה", מוסיף: "כשאני מסתכל על קורות חיים של אנשים ורואה שהם עבדו בתחום הפורנו או ההימורים, זה מבאס אותי וגורם לי לשאול את עצמי שאלות לגבי אופיו של אותו בן אדם".
עורך-דין שמתראיין בכתבה, דן אור-חוף, מוסיף עוד רובד: לצד הבושה והבעיה המוסרית, עובדים של חברות ריגול דוגמת NSO עלולים להסתבך בפלילים – ולספוג פגיעה לא רק בקורות החיים שלהם, אלא גם בחירותם האישית.
"יכול להיות שאם נתת למשטר כלי שמאפשר לו לבצע פשעי מלחמה, תושת עליך אחריות לזה – וזו עשויה להיות אחריות אישית", הוא אומר, אך מסייג: "עד כמה זה סיכון אמיתי? אני לא בטוח, כי התוכנות שחברות סייבר התקפי מוכרות ללקוחות שלהן אינן נשק להשמדה המונית שברור שכל שימוש בו יהיה בגדר פשע".
הניסיון למצוא תחומים "רעילים" בקטר ההייטק שמוביל את המשק הישראלי, גם אם קשה לקבוע שמדובר בתופעה של ממש – ראוי לשבח. לעתים קרובות, עצם הניסיון לאתר ולהצביע על מגמה חברתית חיובית נותן לה רוח גבית. כשהמגמה הזאת נמצאת בראשית דרכה, כתבות "תופעה" מהסוג הזה לוקחות חלק פעיל ביצירתה.
הכתבה של סמוחה וההחלטה להבליט אותה בשער משתלבות מצוין עם קו העריכה של "גלובס" החדש, ששינה את פניו אחרי הדחת הצמרת הישנה והבעלים אליעזר פישמן. תחת העורכת נעמה סיקולר והיו"רית אלונה בר-און, בעיתון עושים מאמצים כנים כדי לשכנע את הקוראים שכעת המערכת עובדת למענם – ולא למען האינטרסים הכלכליים של בעל הבית.
השבוע המהלך הזה עלה שלב, עם הקמת "חומת רישום" באתר האינטרנט של "גלובס", שתהפוך בקרוב לחומת תשלום מהסוג שכבר קיים ב"הארץ" (ובאגף המגזיני של ynet). "תשלום עבור תוכן עיתונאי", מסרה בר-און השבוע בהודעה לעיתונות, יאפשר לעיתון "להמשיך לצעוד לעתיד של עצמאות כלכלית" – צעד שיש לו "חשיבות מיוחדת בעידן הנוכחי, שבו עלינו להילחם על איכות התוכן שאנו מספקים לקוראינו, על חקר והצגת האמת ועל נקיון התודעה הציבורית".
שער "גלובס", 6.2.2020 (לחצו להגדלה)
גליון סוף השבוע של "גלובס" הוא המשך ישיר של ההצהרה הזאת. קונטרס החדשות של העיתון הכלכלי מוחלף היום בגיליון מיוחד שנושא את הכותרת "הגיע הזמן לדבר על אמון הציבור בתקשורת". הגיליון עצמו מעניין לקריאה, וכולל גם ממצאים של סקר דעת קהל על סוגיית האמון: מתברר של-35% מהנשאלים יש אמון גבוה ואף גבוה מאוד בתקשורת, ו-45% נוספים חשים כלפיה אמון בינוני. "רוב הציבור דווקא מאמין לתקשורת", מסכמים שם בחצי-פליאה.
רוב הגיליון מורכב מטורים: לצד כמה מכתבי "גלובס" הוזמנו מאמרים משורה של כותבים חיצוניים – גולן יוכפז, אילנה דיין, ברוך קרא, דורון כהן מ"מעריב", אורלי גולדקלנג מ"מקור ראשון", שלושה כותבים קבועים של "העין השביעית" ועוד, שהוזמנו לתת את הטייק שלהם על בעיות האמון של העיתונות. יוכפז, עד לאחרונה מנכ"ל חדשות 13, מכה על חטא בשם הגילדה. "אִפשרנו לפוליטיקאים (מכל קצות הקשת הפוליטית) להשתלח בנו ובמערכות התקשורת שלנו, וכמעט לא יצאנו נגד הנסיונות הבלתי פוסקים שלהם לאייש באנשיהם עמדות מפתח בכלי התקשורת", הוא כותב.
"אִפשרנו (ואולי יותר מדויק יהיה לומר – רבים מאיתנו אִפשרו) לבעלי ההון, כמעט ללא מאבק, לשלוט בתכנים, בדגשים, לצנזר ולהדגיש כראות עיניהם נושאים ואנשים, בזמן שהיה ברור לנו שמאחורי ההוראות הללו עומדים כוחות כלכליים ופוליטיים שאין בינם לבין עיתונות דבר", מוסיף יוכפז. "התהליך היה איטי וזוחל, כמעט לא מורגש, וכל צעד שנעשה בו ניתן היה להסביר מדוע הוא 'איננו התערבות בוטה', וכשכבר היה ברור שקרה משהו נורא – היה מאוחר מדי".
בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" (צילום: יונתן זינדל)
דברים כדורבנות. אבל כאילו כדי לשמור על "איזון", ב"גלובס" הקפידו לתת במה גם לאנשים שאליהם מתייחסים דברי התוכחה האלה. הבולט שבהם הוא בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום". בטור הלבנה עצמית שלא מחדש שום דבר, ביסמוט חוזר על המנטרה הקבועה שלו: החינמון בעריכתו, הוא שב ואומר, הוא בסך הכל ריאקציה אידיאולוגית בריאה לתקשורת השמאלנית של פעם. עיתון ימני, אבל עדיין עיתון. בין השורות אפשר לדמיין אותו לוחש: אני מדגיש, לא מדובר בהרפתקה מגלומנית של מיליארדר קזינו אמריקאי שהקים שופר למען פוליטיקאי המחמד הישראלי שלו ומוכן להפסיד לשם כך מאות מיליונים. מדובר. בעיתון. אמיתי. שמעתם?
רגע צורם נוסף מגיע באמצע טורו של ירון דקל, מפקד גלי-צה"ל שניהל את התחנה הצבאית באופן מחפיר והכניס אליה את אותם שתולים שעליהם כותב יוכפז (דקל גם פיטר את יוכפז, אבל זה כבר סיפור אחר. או שלא?). דקל, כיום איש תאגיד השידור הציבורי, תוקף את "התקשורת" על הטיותיה ונטיותיה ומביא כדוגמה את המקרה של שר האוצר משה כחלון, ש"כל עוד היה ב'צד הנכון' של המטבע זכה לפרגון".
כחלון, טוען דקל, "הצטייר כשומר החומות של בית-המשפט העליון ומערכת המשפט, המחסום האמיתי בפני רצונו של ראש הממשלה לסגור את תאגיד השידור. התקשורת לא עמדה מנגד, והוא זכה ללא מעט שבחים וכתבות מלטפות. אולם מרגע שהצטרף לליכוד ונתן את ידו למהלכי בקשת החסינות של בנימין נתניהו – התהפך הגלגל. כחלון החל לחטוף והוצג בכתבות כשר האוצר הכושל מאז קום המדינה".
על סיפור המעשה של דקל, ככל שהוא בכלל משקף נאמנה את המציאות, אפשר להסתכל גם מזווית אחרת: כל עוד כחלון שירת את הציבור והגן על המנגנונים הדמוקרטיים של המדינה, התקשורת פעלה כראוי ושיבחה אותו על כך. כשהפך את עורו והצטרף למאמצי ההישרדות של פוליטיקאי מושחת שעומד לדין פלילי בעבירות חמורות, התקשורת נותרה נאמנה לציבור – ומתחה עליו ביקורת.
ירון דקל (צילום: יונתן זינדל)
דקל למעשה משרטט כאן את ההיגיון הישן והרקוב שעומד בבסיס העיתונות המושחתת שמשגשגת בגופים כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות": בחר לך מחנה – פוליטיקאי, בעל הון, פונקציונר צללים רב-כוח – ושרת אותו בלי סייג, ולא משנה מה יעשה. הוא עושה חיל? שבח אותו. הוא לא עושה חיל? לא משנה, תמשיך לשבח אותו – ותקוף את יריביו. לפי ההיגיון העקום הזה, דווקא התייחסות עניינית לאישי ציבור ובחינה מתמדת של פעילותם היא צביעות בואכה שחיתות.
לאנשי תקשורת ותיקים ובכירים כמו ביסמוט ודקל מותר כמובן להביע את דעותיהם על העיתונות. הם יכולים לעשות זאת בכלי התקשורת שמעסיקים אותם, וגם במאמרי אורח שמיועדים לבימות אחרות. לא זו הנקודה. הנקודה היא שמסיבה כלשהי, מישהו במערכת "גלובס" חשב שגליון ההתנקות וההכאה על חטא ירוויח מנוכחותם של עיתונאים כמו ביסמוט ודקל, שאחראים לאותה הזניה ופשיטת רגל שממנה העיתון הכלכלי מנסה לברוח.
עיתונים שמתיימרים לפעול בנקיון כפיים יכולים וצריכים לתת חשיפה לאנשים כמו ביסמוט ודקל. אבל החשיפה הזאת צריכה להתבצע כשהם עומדים בצד השני של המיקרופון – כמרואיינים שנדרשים להשיב על שאלות קשות או לספק תגובות לתחקירים על פשעי העיתונות שלהם. ולא כאורחים מכובדים שמוזמנים לשבת עם כולם בטרקלין, לחלוק סיפורי מורשת קרב ולזכות במחיאות כפיים.
דקל לא הספיק להפוך את גלי-צה"ל ל"ישראל היום", אבל מהנזקים שגרם התחנה לא השתקמה עד היום. המקרה של ביסמוט ו"ישראל היום" כמובן מובהק יותר. אם העיתונות היתה הייטק, גופים כמו "ישראל היום" היו חברות ההימורים, הפורנוגרפיה והריגול שלה, כאלה שאיש מקצוע מהסס פעמיים אם לעבוד בהם, בידיעה שהם יכולים להרעיל את קורות החיים שלו. ב"גלובס" החדש פספסו הזדמנות לסמן את הקו הזה.