קראתי בעיון רב את טור העמדה שפרסמה ד"ר מיקי הרן ב"גלובס", ושמחתי שהעלתה על השולחן נושאים חשובים כמו חוסר האמון של הציבור במשרד להגנת הסביבה והאופן הנכון לנהל מאבקים סביבתיים. לפי הרן, יש מי שמוביל מאבקים מזוייפים שמאחוריהם אינטרסים נסתרים (הרן מתייחסת למאבקים נגד אסדת הגז ומכל האמוניה), התקשורת נרתמת ומפרסמת "פייק ניוז", וכתוצאה מכך הציבור מאבד אמון והדבר מוביל לכך שמאבקים "אמיתיים" לא יזכו לתמיכה.
אלא שהרן, ד"ר לכימיה, לשעבר מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה וכיום ראש ההתמחות באיכות סביבה בקריה האקדמית אונו, כותבת בשני רבדים, ומתחת לרובד עליון ממסדי ומלומד היא מטמינה מסרים בוטים בגנות הציבור ובגנותם של מומחים מטעם הציבור. וכן, גם ד"ר הרן עצמה חוטאת אפילו בקצת "פייק ניוז".
קודם כל, בניגוד למה שכתבה ד"ר הרן, אי האמון הציבורי הוא כלפי המשרד להגנת הסביבה, ולאו דווקא כלפי אנשי המקצוע והמומחים שעובדים בו. לכן, קיומו של חוסר אמון במשרד אינו סותר את טענתה - הנכונה! - של ד"ר הרן לפיה במשרד להגנת הסביבה ישנם "מומחים שהם אנשי מקצוע מעולים ומנוסים".
ד"ר הרן צודקת בקביעתה זו, אולם לצד זאת חשוב להזכיר שלא כל הידע מרוכז במשרד להגנת הסביבה, ושחסרים למשרד מומחים בתחומים שונים, חוסר בולט במיוחד במשרד שאחראי על תחום המורכב מכל-כך הרבה נושאים והיבטים. אם נתייחס לדוגמאות שהציגה ד"ר הרן למאבקים סביבתיים "מזוייפים", אז, למשל - למשרד אין מומחיות בנושא אסדות גז, וגם בתחום סקרי סיכונים הוא נוהג להסתמך על מיקור חוץ.
כך מי שמבצע עבור המשרד את מרבית העבודה בנושא וגם כתב את חוות הדעת על חלופות להובלת האמוניה בעת סגירת מכל האמוניה במפרץ חיפה (דו"ח שד"ר הרן עצמה מזכירה לחיוב בטורה), הוא מומחה חיצוני, ד"ר אלי שטרן, לשעבר המדען הראשי במשרד. אם כך, נראה שלד"ר הרן (ולמשרד להגנת הסביבה), אין בעיה עם מומחים חיצוניים. לא ברור אם כן מדוע לפי ד"ר הרן מומחים מטעם הציבור או אפילו מטעם עצמם, הם בעייתים ואפילו מסוכנים (ובמאמר מוסגר, אני סבור שלא נכון להסתמך על מומחה בודד, מאיזה צד שלא יהיה).
מיכל האמוניה, חיפה, 4.8.17 (צילום: יאיר גיל)
ד"ר הרן קובעת כי חשוב מאוד שמומחים, של המשרד או מטעם הציבור, יעשו את עבודתם נאמנה ובאחריות, ואי אפשר כמובן שלא להסכים איתה. ד"ר הרן גם מוסיפה ומציינת כי במקרה של מכל האמוניה, המומחים "לא הקפידו הקפדה יתרה על החישובים והמסקנות, אלא התרכזו במטרה שהמכל ייסגר", וכותבת כי "חלק מהמדענים שחתמו על חוות-הדעת לא התעמקו בפרטיה". גם כאן אין לנו מחלוקת, אבל, תחילה, גילוי נאות: שני דו"חות עסקו במכל האמוניה, אחד שהוביל פרופ' אהוד קינן וחתם עליו, בין יתר המומחים, גם חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן; ודו"ח נוסף שעסק בחלופות למכל, לטווח הארוך והקצר, עליו, בין היתר, הייתי גם אני חתום.
הדו"ח הראשון, זה שעליו מדברת ד"ר הרן, היה זה שטלטל את הציבור ואת בית המשפט והוביל כנראה לסגירת המכל. וכאמור, גם אני הסתייגתי ומסתייג מחישובים לא מדויקים, גם אם חשבתי שיש לפנות את מכל האמוניה מסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן. אי-דיוקים יכולים להוביל למסקנות שגויות, וגם לנזק רוחבי ע"י פגיעה ביכולת של מומחים חיצוניים להעביר ביקורת על המדינה ולטייב תהליכים. אבל דווקא מדבריה של ד"ר הרן אני חש שהיא אינה מבינה את החשיבות של שיתוף ציבור וחוכמת ההמונים.
למה הכוונה? קחו למשל את טענותיה של ד"ר הרן על הכיוונים הלא רצויים כביכול שהמחאה כנגד אסדת לוויתן תפסה, בין אם בביטויים כגון "עוטף לוויתן" או השוואות לתקופת השואה, ובין אם בהמלצה של ארגון "שומרי הבית" לציבור להתפנות במהלך הנישוב. אני מסכים עם הביקורת, אבל בשונה מד"ר הרן אני סבור שאי-אפשר לבטל את ההצלחות הרבות של המחאה וההתארגנות הציבוריות סביב סוגיית האסדה, שכללו גם גיוס מומחים מהארץ ומחו"ל.
מדוע? משום שמהלכים כאלה בדיוק הובילו את מומחי המשרד להגנת הסביבה להקדיש מחשבה שנייה לנושא (שעתיד להשפיע על חיינו במהלך עשרות השנים הבאות), לבצע בדיקות נוספות ולהורות על התניות חדשות ליזמים. נכון, טיבו של שיח מקצועי שיש בו לעיתים גם מחלוקות, אבל עובדה היא שאפילו אנשי המשרד עצמם אמרו שהטמיעו מהערות הציבור בתהליכים ובדרישות הסביבתיות, דבר המלמד שגם המומחים של המשרד יכולים ללמוד ממומחים של הציבור.
אסדת קידוח הגז לווייתן במבט מחוף דור, 1.1.2020 (צילום: פלאש 90)
ד"ר הרן מונה מספר סיבות, לטעמה, לחוסר האמון והתהום שנפערה בין הציבור הרחב והמשרד להגנת הסביבה, וביניהן: הרשתות החברתיות, בורות, פוליטיקה ואינטרסים זרים. גם כאן קל להסכים עם ד"ר הרן. כל אלה בוודאי משפיעים על היחסים בין הציבור לממשלה, ולא רק בנושאי סביבה. אלא שמה שאי אפשר להסכים עימו היא הדרך שבה במחי יד ד"ר הרן מבטלת את הציבור כולו בכותבה שאי האמון שהוא רוחש למשרד להגנת הסביבה הינו משולל יסוד. וכאן, יש בינינו מחלוקת עמוקה.
משום שמה שנשכח בטורה של ד"ר הרן הוא שלצערי הרב, המשרד להגנת הסביבה עצמו תורם לא מעט ואפילו הרבה לחוסר האמון של הציבור. המשרד להגנת הסביבה, גם בנושא אסדת הגז והנישוב, בחר שלא לפעול בשקיפות מלאה ובשיתוף ציבור, דבר שיכול היה להוריד את הלהבות, וגם לא פעם השיב תשובות לא מקצועיות ואפילו סותרות לפניות הציבור.
ד"ר הרן שכחה גם לציין שמעבר להיעדר שקיפות ושיתוף ציבור בנושאי סביבה, המשרד להגנת הסביבה לא מפקח מספיק ולא מבצע אכיפה יעילה על התעשייה, גם כשהיא מזהמת, ועל כך כתב מבקר המדינה היוצא במספר דו"חות חריפים. בקיצור, צריך שניים לטנגו, והמשרד להגנת הסביבה, לצערי הרב, לא פעם "מרוויח ביושר" את אי האמון של הציבור.
ועוד דבר שד"ר הרן שכחה לציין, או לפרט ולהסביר, הוא שאינטרסים זרים נמצאים גם, ואולי בעיקר, ואולי אפילו כמעט אך ורק, דווקא בצד השני של המאבקים הסביבתיים. איזה טייקון או תאגיד עמדו מאחורי המאבק נגד מכל האמוניה או מיקומה של אסדת הגז? סביר להניח שאף לא אחד. לעומת זאת, מעל למומחים המקצוענים של המשרד להגנת הסביבה ישנם מנהלים, שצריכים להתמודד לא רק עם פוליטיקות חיצוניות ופנימיות אלא גם עם אינטרסים חיצוניים מחברות אלה ואחרות, ולפעמים כל אלה מכופפים גם את ההחלטות המקצועיות.
הטור של ד"ר הרן על הקביעות, הגלויות והסמויות, הנכללות בו, מצטרף אם כן לאמירות הקשות של השר להגנת הסביבה זאב אלקין בפתיחת "כנס סביבה 2050" (שד"ר הרן היא מנהלת התוכן שלו): אלקין גידף פעילי וארגוני סביבה שעסקו בנושא מכל האמוניה ואסדות הגז וכינה אותם בורים, שרלטנים ומטעים את הציבור. האם זו הדרך לשקם את אמון הציבור במשרד להגנת הסביבה? כנראה שלא.
ולגבי האינטרסים העלומים ובעלי האינטרסים חסרי השם, שמרחפים מעל לטור מהכותרת והלאה, ראוי היה שד"ר הרן תפזר את הערפל ותציג באופן ברור במי ובמה מדובר. הנה כך עושים זאת:
בסוף דבריה ד"ר הרן מתייחסת למאבק ארוך השנים סביבה הכרייה בשדה בריר וכותבת: "סביר שההתנגדות למכרה הפוספטים בערד לא מתבססת על חוות-הדעת של המשרד, אלא בעיקר על אפקט ה-NIMBY של חלק מתושבי העיר". אולם ד"ר הרן לא מזכירה שמול חוות הדעת התומכת בכרייה של המשרד להגנת הסביבה עמדו כמה חוות דעת מנוגדות של מומחים של משרד הבריאות, שעניינן תמותה עודפת ותחלואה חריגה כתוצאה מהכרייה.
ד"ר הרן גם שכחה לציין שבג"ץ דן בסוגיה והוציא צו על תנאי שמורה למדינה להסביר מדוע לא לקחה בחשבון את השיקולים הבריאותיים בנושא תוכנית כריית הפוספטים באזור ערד. הציבור, דרך אגב, עדיין ממתין לתשובה. אך מעל לכל שכחה ד"ר הרן לציין כי בנוסף לרשימת התארים המכובדים שלה היא גם היתה בעבר הלא רחוק - ובשיא המאבק על שדה בריר - דירקטורית בחברת רותם אמפרט מקבוצת כי"ל.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית בSCE-, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)