"מסיבת העיתונאים" אמש (1.1) שבה קרא בנימין נתניהו את הודעתו הכתובה על הגשת בקשתו לקבל חסינות ארכה כעשר דקות. כארבע דקות מתוכה (שתי דקות בתחילתה ושתי דקות בסופה) הוקדשו לתעמולת בחירות ישירה ובוטה ולהטחת האשמות פליליות ביריביו הפוליטיים, בני גנץ ויאיר לפיד. התמהיל המחוצף הזה לא מנע מעורכי מהדורות החדשות של שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים לשדר את המופע כמעט במלואו ולאפשר לנתניהו להפיץ את גרסתו ללא הפרעה.

כיאה למסיבת עיתונאים בסגנון ראש הממשלה, לכתבים שהוזמנו לא ניתנה הזדמנות להציג לו שאלות או להשיג על דבריו. זו אינה הפעם הראשונה שהתנהלותו התקשורתית של נתניהו מאתגרת את כללי המשחק המקובלים בענף: הוא משתמש בפורמט מוכר – זימון מסיבת עיתונים – אך חוסם את האפשרות להציג לו שאלות. לכתבים מייעד נתניהו תפקיד של ניצבים בלבד, והם נכנעים לתכתיביו ומשלימים את מראית העין המטעה שהוא מייצר: תפאורה של דו-שיח מוכר כביכול בין ראש הממשלה למי שתפקידם לסקר את פעילותו.

למעשה, לא התקיים אמש כל דיאלוג בין מושא הסיקור לעיתונאים. כך היה לא רק במלון שבו נערכה מסיבת העיתונאים, אלא גם באולפני הטלוויזיה: השדרים והפרשנים הפוליטיים לא התערבו במהלך דבריו, לא קטעו אותם, לא הסתפקו בהבאת תמציתם, אלא אִפשרו לו להעביר את מסריו לציבור בשידור ישיר ורציף. רק לאחר שסיים את דבריו השמיעו את הערותיהם ותובנותיהם (הקולעות, ברוב המקרים).

האם תפקידה של התקשורת לשתף פעולה עם מי שכופה עליה כללי משחק בלתי ראויים? האם אין זו חובתה להקל על הציבור להבין את המתרחש ולהבחין בין אמת לשקר?

לכאורה, לא היתה לתקשורת אפשרות לנהוג אחרת: זה כמה ימים שהציבור מצפה במתח להודעתו של נתניהו בעניין הגשת בקשת החסינות, ורק מובן מאליו שכאשר הרגע הזה מגיע, בחירתן של מערכות החדשות בטלוויזיה וברדיו תהיה לסקר את האירוע בשידור ישיר.

אלא שנתניהו עצמו מקעקע את המוסכמה המקצועית הזו: האם תפקידה של התקשורת לשתף פעולה עם מי שכופה עליה כללי משחק בלתי ראויים? האם אין זו חובתה להקל על הציבור להבין את המתרחש ולהבחין בין אמת לשקר? האם אין היא מצווה להימנע מלפרסם, "ביודעין או ברשלנות, דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף", כפי שקובע סעיף 4א לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות?

נתניהו ניצל אמש את מהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה והרדיו כדי לשטוף את מוחות הציבור בתעמולה מפלגתית גסה ומפורשת וכדי לבזות ולגמד את דמותם של יריביו הפוליטיים.

בעשותו כן, הוא לא בחל בצביעת פועלו הציבורי באור כוזב ומופרך ("עשור אדיר של עשייה, העשור הטוב ביותר בהיסטוריה של ישראל"), הניח על ראשו כתרים שעדיין לא נבראו ("מיזם הגז דרך יוון צפוי להביא הכנסה של מאות מיליארדי שקלים", "אוביל את ישראל להישגים היסטוריים") ולהציג את בני גנץ ויאיר לפיד כאנשי ציבור מושחתים הנגועים בהתנהלות פלילית (גנץ, האשים נתניהו, "שילשל לכיסו 4 מיליון שקל ואפילו לא נחקר", ואילו לפיד שילם "עשרות מיליונים מכספי ציבור" לארנון מוזס). אלה מסרים שקמפיין הליכוד יכול לעשות בהם שימוש (תמורת תשלום) לפי שיקול דעתו; הם פסולים לפרסום במהדורות החדשות.

היה בהחלט מקום לקטוע את שידור נאומו של נתניהו כבר בראשיתו, להסתפק בהבאת תוכנו בלוויית מובאות אחדות מפיו (אלו הנוגעות ישירות לבקשת החסינות) ולהצביע באופן סימולטני על השקרים והסתירות בדבריו

הדילמה שמציבה התנהלותו של נתניהו בפני עורכי משדרי האקטואליה – לתת יד להפצת דבריו חרף היותם תעמולה מפלגתית ואישית מובהקת ובחלקה גם נושאת דיבה לכאורה, או להימנע מכך – אינה מסובכת. עליהם להפעיל את השיקולים המקצועיים המקובלים.

השיקולים המקצועיים המקובלים מנחים שלא לאפשר לפוליטיקאי בעל עניין להפיץ ללא הפרעה טענות מוטות וכוזבות. השיקולים המקצועיים המקובלים מדריכים שלא תת יד לפוליטיקאי בעל עניין לתייג את יריביו כעבריינים מבלי להביא לכך שמץ של ראיה. השיקולים המקצועיים המקובלים מורים למנוע מפוליטיקאי בעל עניין, גם כשהוא נושא בתואר ראש הממשלה, לצפצף על כללי המשחק ולעשות בכלי התקשורת המרכזיים ככל העולה על רוחו.

היה בהחלט מקום אמש לקטוע את שידור נאומו של נתניהו כבר בראשיתו, להסתפק בהבאת תוכנו בלוויית מובאות אחדות מפיו (אלו הנוגעות ישירות לבקשת החסינות) ולהצביע באופן סימולטני על השקרים והסתירות בדבריו.

לא רק ההגינות ותחושת הכבוד העצמי מחייבות את העיתונות להתערב במופעיו התקשורתיים של נתניהו ולמנוע ממנו להפיץ את גרסאותיו ללא הפרעה, אלא גם תוכן מסריו לגופם: אין בדבריו חידושים. נתניהו מנסח את נאומיו בשיטת "העתק והדבק". הוא חוזר שוב ושוב על אותן טענות ("תפירת תיקים"), משמיע אותם נימוקים ("סחיטה באיומים של עדי מדינה"), מסתייע באותן דוגמאות ("דברי ריבלין על עקרון החסינות") ונזקק אפילו לאותם ניסוחים ומלים ("רק העם מחליט"). באין חידוש בדבריו, אין סיבה להביאם באופן מילולי.

באוקטובר 2018, בעת שחנך מרכז רפואי אזורי בקריית-שמונה, הטיח נתניהו באורנה פרץ, פעילה חברתית מקומית, "את משעממת אותי". זו היתה תגובתו הנזעמת למי שהשמיעה לעברו קריאת ביניים נסערת (כעבור שנה, משהתברר שפרץ היא חברת ליכוד נאמנה, התנצל והסביר שהתפרצותו נבעה מהיגון שאפף אותו אז בעקבות ההודעה על מותו של "יקיר נפשי", עו"ד יעקב וינרוט). לתקשורת יש הצדקה מלאה להגיע למסקנה כי נתניהו משעמם אותה – ולסקר אותו בהתאם.