שחיתות אינה דבר גלוי. בניגוד לרצח, למשל, אין בהכרח אדם נעדר או גופה. לכן, כדי שתהיה חקירה והעמדה לדין שבמרכזן חשדות לשחיתות צריך עוד משהו מלבד ההתנהלות הפסולה, והאופן שבו מתגלה השחיתות מלמד אותנו לפעמים על מהותם של השחיתות והמושחתים.
המציאות מתעתעת: לעתים דווקא מי שנתפס במעשה שחיתות באמצעות ראיה ברורה וחותכת הוא מי שרק נכשל ומעד, ואחר שעל טיב מעשיו ניתן ללמוד בקושי רב מאוסף רמזים וראיות נסיבתיות הוא מושחת סדרתי ומתוחכם שיודע לפעול בלי להותיר אחריו שובל של הוראות עברייניות. וכך גם יש מי שקשה להצביע על האופן שבו לקחו חלק בעבריינות מושחתת דווקא משום שהמנגנון המושחת שבתוכו פעלו סבוך ומתוחכם; ומי שקל להצביע על מעורבותם דווקא משום שהתנגדו ובעטו.
טעות לחשוב שדי בשחיתות של נתניהו כשלעצמה כדי להסביר את העובדה שראש ממשלה נחקר ומואשם. במקרה של יצחק רבין המנוח, שמעשיו צחים ולבנים כשלג לעומת אלה של הבאים אחריו, איתרע מזלו ועובר אורח שמע מישהו מבקש להפקיד צ'ק בחשבון הדולרים האמריקאי שלו. הלה סיפר זאת לעיתונאי דן מרגלית, הכתב המדיני דאז של עיתון "הארץ", ומשם, כמו שאומרים, הכל היסטוריה. כלומר, רבין נתפס כי היה שלימזל.
לעומתו, המנכ"ל שלו, שמעון שבס, הסתבך בפלילים ולבסוף הורשע משום ששמו עלה בחקירה של רשות ניירות ערך שעסקה בכלל במישהו אחר. כלומר, גם שבס נתפס בגלל חוסר מזל, אבל גם משום שפעל עם אנשים אחרים שעברו על החוק. באותו אופן, אהוד אולמרט נחקר והורשע משום ששמואל דכנר הסתכסך עם הלל צ'רני, ואגב נסיונו להשיג פיצוי כספי הצביע על אולמרט כגורם במערך השחיתות. אביגדור ליברמן, לעומתם, היה נתון תחת חקירות ממושכות כי כמה מחבריו האוליגרכים היו נתונים תחת האזנות סתר של היחידה הארצית לחקירת פשעים בינלאומיים.
אך השחיתות של נתניהו התגלתה מסיבה אחרת. במידה רבה, אנחנו יודעים על השחיתות בגלל מאבקו הכוחני כנגד כלל המוסדות בישראל, מאבק שאותו ניהל בין השאר באמצעות תביעת נאמנות אישית על חשבון כל ערך אחר. התוצאה של העמדת הנאמנות האישית בראש מעייניו היא שדמויות במעגל הקרוב של נתניהו הסתבכו בפלילים, ובסופו של דבר גם סיבכו אותו – בעוררן תרעומת כלפיו או בעדויות נגדו.
"תיק 1000", תיק המתנות, הסיגרים והשמפניות, התגלגל לפרשה פלילית אחרי שזמן רב מדי עובדים רבים מדי במעונות ראש הממשלה היו עדים להתנהלות בזבזנית ושערורייתית מצד בני משפחת נתניהו, בלי שראש הממשלה מצא לנכון לטפל בכך או עמד על הנזק האדיר הגלום בהתעמרות בעובדים פשוטים.
בבסיס "תיק 2000", תיק השוחד של "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון (נוני) מוזס, מונחות הקלטות של השיחות בין השניים שנשמרו במכשיר הנייד של ראש הסגל של נתניהו, ארי הרו. הרו הסתבך בפלילים בפרשה שאינה נוגעת לראש הממשלה, וכדי להציל את עורו מסר עדות נגד נתניהו, ובכלל זה כיוון את החוקרים לשיחות שהיו במכשיר שלו. כלומר, חשיפת ההקלטות אולי לא היתה באה לעולם אם נתניהו לא היה בוחר את הרו לאיש אמונו.
כך גם הראיות הרבות והעדות שסיפק למשטרה ניר חפץ, שסייעו לחשוף את "תיק 4000", תיק השוחד של "וואלה" ובעל השליטה שאול אלוביץ', לא היו נולדות אלמלא החליט נתניהו למנות ליועצו הקרוב ולאיש אמונו אדם עם קופת שרצים מאחוריו.
העיוורון של נתניהו ביחס לגורם האנושי באה לידי ביטוי גם בהסתמכות על טיפוס כמו מנכ"ל "וואלה" אילן ישועה, שבמשך שנים היה המוציא והמביא של ההנחיות הפסולות של אלוביץ'. במקביל להיותו גורם פעיל בהשחתת "וואלה", ישועה הקליט ותיעד, ובסופו של דבר, כמו הרו, העביר את החומר המפליל למשטרה, ואגב כך אולי גם חסך לעצמו לא מעט צרות. אם נתניהו ובני ביתו לא היו מתנתקים מדרך חיים כשרה ותקינה, סביר להניח שהיו גם דואגים קצת יותר מהאנשים שהם בוחרים להיות סביבתם הקרובה. הדבר היה ראוי וטוב לחברה בישראל, וחוסך גם לנתניהו צרות.
* * *
יש משהו מתעתע בפרשות השחיתות של "תיק 2000" ו"תיק 4000", תיקי השוחד התקשורתי. דווקא ההתנהלות הבוטה שנחשפה מצד בעלי ומנהלי "וואלה" בפרשת 4000, מלמדת על כך שההשחתה שקידמו נבעה מעוצמתם המוגבלת, ומכך שהקשר המושחת היה עדיין רופף. לעומת זאת, השתיקה שאופפת עד היום את ההתנהלות ב"ידיעות אחרונות" – מעבר לשיחות השוחד בין נתניהו למוזס, שהוקלטו על-ידי נתניהו ולא על-ידי איש "ידיעות אחרונות" – מלמדת דווקא על עומק השחיתות בארגון התקשורת שמוציא לאור את העיתון הנמכר במדינה ואתר החדשות הפופולרי ביותר.
באותו אופן, שיחות כל-כך בוטות כמו אלה שהתקיימו בין ראש הממשלה נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס בשלהי 2014 לא היו מתקיימות אם נתניהו לא היה יריב מר של מוזס. כלומר, בניגוד לקודמיו, ששרדו במערכת הפוליטית בין השאר בזכות היחסים הסימביוטיים שקיימו עם מוזס, ראש הממשלה הנוכחי לא היה חלק ממבנה הכוח הפוליטי-תקשורתי שבנה כאן מו"ל "ידיעות אחרונות" במשך שנות דור. בדיוק משום כך, כדי שהאינטרסים שלהם יתמזגו, נדרש שוחד.
ביבי, אם כך, הוא ראש הממשלה היחיד שהיתה לו יריבות אישית עם נוני, וזה, באופן אירוני, הרקע לכך שהחיבור ביניהם עבר דרך התנהלות בוטה, שהותירה עקבות ברורות ואִפשרה גילוי והגשת כתב אישום.
נראה כי שאר הפוליטיקאים לא היו צריכים לדבר עם מוזס בצורה מפורשת על שוחד, או למצער לא להקליט אותו, מהטעם הפשוט שהם עבדו יחד בהרמוניה, ואת היחד הם השיגו מעצם היותם חלק מאותו ארגון. כך גם ביחס לארגון פנימה, ראש הארגון המכונה "ידיעות אחרונות" לא צריך להגיד דבר כדי שאנשיו יישרו איתו קו. כאשר יישור הקו כרוך בהזניית העיתונות, הבכירים יודעים לא לראות ולא לשמוע, וודאי לא לדבר. הצעירים המבולבלים אולי מוחים – ומאבדים את מקום עבודתם, או מיישרים קו והופכים לחלק מהארגון. מעטים מדי, נקודה שעוד נשוב אליה, העזו לדבר.
לעומת זאת, שאול אלוביץ', בעל השליטה באתר "וואלה" – בשונה ממקרה הרכישה של "מעריב" ב-2011 על-ידי טייקון אחר, נוחי דנקנר – לא קנה את האתר כדי לקדם את עסקיו, אלא קיבל אותו אגב רכישת השליטה בבזק. הוא גם לא ידע איך להשחית את האתר בצורה מתוחכמת, ולא החזיק מספיק זמן בתפקיד בשביל שילמד את התורה שבעל פה.
אלוביץ' מעולם לא עמד בראש ארגון שהקודים המקובלים בו כוללים שתיקה המבוססת על פחד, אינטרסים אישיים זרים של עיתונאים בכירים ועוד כהנה וכהנה פרקטיקות שאינן חובבות אור שמש. לאלוביץ' מעולם לא היתה היכולת להוציא לפועל את רצונו בלי להוציא מלה מיותרת מהפה או מהמכשיר הנייד. לא רק שאלוביץ' היה צריך לדבר, אלא שכפי שזה נראה מהראיות שהתפרסמו בכתב האישום – גם אשתו לא בדיוק היתה בתענית דיבור.
כך, בניגוד לארגון של מוזס, שהתנהל בלי נתיב סמסים ענף, הרבה מלים נאמרו כדי שמשהו יזוז באתר שניהל ביד רמה המנכ"ל אילן ישועה. עד כדי כך הטייקון התקשה באומנות השחיתות, שהוא אפילו התלונן בפני ישועה שהוא אינו מתנהל באופן מתוחכם כמו המנהלים של מוזס.
אבל אם יש ספק לגבי תבונתו של ישועה, הרי שהוא הוסר כאשר הקליט ומסר את החומרים למשטרה כשהבין שהעסק מקבל חותמת פלילית. בארגון של נוני הסבירות שמישהו יקליט באופן כזה נמוכה מאוד. במקרים הנדירים שייאמרו דברים פליליים מפורשים זה יקרה עם אדם כמו נתניהו, ולא בין איש אחד בארגון למשנהו, והמקליט הסביר יהיה ארי הרו, האיש של נתניהו.
* * *
בקצה העליון של הסביבה האנושית של פרשיות השוחד התקשורתי פעלו דמויות כמו חפץ, הרו, ישועה ופילבר, אבל בקצה התחתון היו עיתונאים, מי שעבדו ב"וואלה" וב"ידיעות אחרונות". עיתונאיות ועיתונאים באתר "וואלה" לא השלימו עם מכונת השחיתות שעליה ניצח ישועה, סיכלו את פעולתה שוב ושוב והביאו כך לחשיפתה באופן עקיף וישיר. והיו עיתונאי "ידיעות אחרונות", אליהם נגיע תכף.
והיה עוד עיתונאי, מי שחשף את פרשת "וואלה", שהפכה לימים ל"תיק 4000". עיתונאי "הארץ" גידי וייץ, שכמו אחרים בברנז'ה קלט שמשהו לא טוב קורה ב"וואלה", אך בניגוד אליהם החליט לתחקר את הנושא. מכיוון ש"וואלה" לא התפתח לארגון שתיקה בנוסח "ידיעות אחרונות", העיתונאים העזו מעת לעת להמרות את פי העורכים, ובבוא היום הם גם הסכימו לדבר עם וייץ.
וייץ הוא אחד העיתונאים הכי חשובים שפועלים כאן ב-20–25 השנים האחרונות, עם אומץ לב, חושים מחודדים, יושרה, נאמנות לציבור ושכל חריף. התחקירן המוביל בישראל, כפי שהכתיר אותו גיא רולניק.
וייץ ערך יחד עם מוטי גילת את תחקיר האי היווני נגד אריאל שרון, ופעל ללא לאות לקידום התחקיר ב"ידיעות אחרונות", כנגד הצנזורה בעיתון. וייץ מילא תפקיד מפתח בחשיפת פרשת "מרכז ההשקעות" של אולמרט ו"יומני שולה זקן" והיה, שוב יחד עם גילת, מהאנשים שדאגו שחקירות אולמרט לא ייקברו. באחד התחקירים החשובים ביותר שהתפרסמו כאן וייץ שפך אור על איל ההון האוסטרי מרטין שלאף והאינטרסים שלו בישראל, ואגב כך סייע למשטרה לגבש תפיסה על התנהלות אביגדור ליברמן, עליה נשען תיק החברות הזרות (שנסגר בלי כתב אישום).
וייץ הוא התגלמות אידיאל העיתונאי, המייצר עיתונאות במיטבה. אף על פי כן, לא תמצאו אף כתבת תחקיר ענקית של וייץ על "ידיעות אחרונות". וייץ עצמו אמנם סיפר על הנעשה ב"ידיעות אחרונות" מנסיונו האישי כבר לפני למעלה מעשור (הוא עבד ב"ידיעות אחרונות" מסוף 2002 ועד סוף 2005), וגם אחרים דיווחו פה ושם על טפח או חצי טפח מניסיונם האישי על הנעשה בארגון של נוני (ניר בכר, גיא לשם, דורון גלעזר ועוד לא הרבה אחרים). אבל אף אחד מהם, גם לא בכיר התחקירנים שפועל כיום בישראל, לא הצליח לפרסם על "ידיעות אחרונות" תחקיר בנוסח התחקיר שפירסם וייץ על "וואלה".
תחקיר כזה לא נכתב עד היום. לא כי וייץ פחד, לא כי הוא יישר קו, לא כי הוא לא ידע ולא כי הוא התעצל. וייץ לא עשה את התחקיר הזה ולא כתב את הכתבה הזאת כי אף אחד ב"ידיעות אחרונות", בניגוד ל"וואלה", לא היה מוכן לספר את האמת על הנעשה בעיתון הנפוץ במדינה כפי שהיו מוכנים לעשות זאת באתר של שאול אלוביץ'.
עד היום, עיתונאים כמו ערן טיפנברון, שערך את ynet בתקופת המאורעות שבגינם עומד מוזס לדין באשמת שוחד, או רון ירון שערך באותה תקופה את "ידיעות אחרונות", לא נתנו לציבור דין וחשבון. עיתונאים בכירים ב"ידיעות אחרונות", כמו סימה קדמון ונחום ברנע, אומרים שהם פעלו תמיד באופן חופשי, שאף אחד לא יטיף להם מוסר ושהם יהיו המצפון של עצמם; ואנשים שעובדים בלב המאפליה אך עדיין לא הפכו לבשר מבשרה שומרים על זכות השתיקה.
אז איך אנחנו בכלל יודעים על השיחות שהיו בין נוני מוזס לבין בנימין נתניהו? כאמור, בגלל סוג האנשים שנתניהו מינה לתפקידים בכירים. אילולא מינה נתניהו את ארי הרו לראש הסגל שלו, לא היינו נחשפים לתותח המעשן ביחס ל"ידיעות אחרונות". כלומר, בניגוד ל"פרשת 4000", שבמרכזה "וואלה" – "פרשת 2000", שבמרכזה "ידיעות אחרונות", לא הגיעה מתחקיר עיתונאי ולא מעיתונאים אמיצים ששברו את קשר השתיקה. כי כשהשחיתות עמוקה באמת, אין עסקאות שוחד ואין סמסים מפלילים לעורכים, ואין אמירות מפורשות.
השחיתות עדיין לא פוענחה, והיא לא תפוענח דרך כתבי האישום – כל עוד העיתונאים של "ידיעות אחרונות" לא מדברים. השחיתות הגדולה תישאר עלומה ותפעל את פעולתה ההרסנית אם העיתונאים בארגון החשוב הזה ימשיכו לשמור על שתיקה. היא תמשיך להתקיים, גם אם בפרופיל נמוך עוד יותר, אם נושאי המשרות בעיתון לא ידיחו לאלתר את העורך האחראי. היא תלבלב במחוזות נוספים אם הבכירים לשעבר, כמו העורך הראשי רון ירון, לא יודחו מתפקידיהם החדשים בתקשורת.
כי כשמדובר בארגונים כמו "ידיעות אחרונות", אם מתוככי האירגון לא תקום צעקה גדולה ותישבר השתיקה, גם אם ראש הארגון יהיה במאסר יש כבר אנשים שישמחו להשלים את מלאכת חיסול היריבים ושיקום השחיתות. ובחסות השתיקה של העיתונאים שעדיין עובדים ב"ידיעות אחרונות" ומצהלות "רק לא ביבי", הציבור יכתיר את אביגדור ליברמן וגדעון סער, מקורביו של מוזס, לגיבורי היום. כי שחיתות כפי שיש ב"ידיעות אחרונות" לא רק שאינה דבר גלוי, אלא שהשתיקה שמאפשרת אותה הופכת את הציבור לשותף פעיל, מבלי דעת כמובן, להרס הדמוקרטיה.