במאמר שפרסם לאחרונה מתח רן מלמד ביקורת על היעדר הנשים בטלוויזיה ובמיוחד בעת מתיחות ביטחונית: מערכות החדשות משדרות ללא הפסקה ובפאנלים הפרשניים אין כמעט אף אישה. הביקורת של מלמד נכונה, וכבר שנים ארוכות שפמיניסטיות מציינות שוב ושוב את הבעייתיות שבתת הייצוג הזה. ראו למשל את חשבון הטוויטר "סופרת", שמי שמנהלת אותו סופרת את מספר הנשים במגוון רחב של פאנלים, כנסים, הופעות ובין השאר – גם בערוצי החדשות.

ובכל זאת, יש בעיה עם הביקורת של מלמד, והיא נעוצה כבר בכותרת המשנה שניתנה למאמר שלו – " מדוע ארגוני הנשים לא פועלים נגד ההדרה במרחב הציבורי הכי גדול, אולפני החדשות בטלוויזיה?". כותרת שמייצגת נאמנה את תוכן מאמרו של מלמד ומלמדת על רמות שונות של ניתוק של הכותב מהמאבק הפמיניסטי. בראש ובראשונה, הבעיה המרכזית היא שמלמד לא מבקר רק את אותם Manels (הלחם של שתי המילים האנגליות – man ו-panel, כלומר, פאנלים של גברים), אלא את ארגוני הנשים באשר הם, שלתפיסתו לא עושים מספיק או לא פועלים בזירה הנכונה.

מלמד הוא לא הגבר הראשון שגילה את הפמיניזם והחליט להסביר לנו איך אנחנו צריכות להיאבק, אנחנו שנאבקות למען שוויון, ובמקרה הזה – ייצוג שווה, לעתים מרגע היוולדנו. באמת, מה שחסר במאבק הפמיניסטי זה עוד גבר שיגיד לנו: "אבל למה אתן לא נאבקות על הסוגייה הזו?". כאילו שאנחנו, הנשים הפמיניסטיות, חייבות לו משהו. כאילו שיש לנו פנאי להילחם כל הזמן בכל זירת מאבק. כאילו שיש זירת מאבק חשובה אחת והיתר שוליות.

אז איך יצא שבסוף מי שאשמות בבעיה, מי שאשמות בתת-הייצוג הבזוי של נשים בפאנלים חדשותיים, הם לא רק אותם עורכי תוכן, מפיקים ומנהלי ערוצים, אלא  "ארגוני נשים"?

חשוב להבין שעבור פמיניסטיות – כל יום טומן בחובו מאבק. זה יכול להיות מאבק בהדרה, באפליה בשכר, בהטרדה מינית או באלימות מגדרית. בפרפרזה לפוסטר המפורסם של האמנית ברברה קרוגר – לא רק הגוף שלנו הוא זירת מאבק, כל אספקט בחיינו הוא זירת מאבק.

אז איך יצא שבסוף מי שאשמות בבעיה, מי שאשמות בתת-הייצוג הבזוי של נשים בפאנלים חדשותיים, הם לא רק אותם עורכי תוכן, מפיקים ומנהלי ערוצים, אלא  "ארגוני נשים"? (ומי אלה בכלל אותם "ארגוני נשים" שמלמד מפנה אליהם את האצבע המאשימה? הבחירה של לא מעט גברים להפנות אצבע מאשימה כלפי "ארגוני נשים" לרוב מצביעה בעיקר על חוסר ההיכרות שלהם עם הארגונים הרבים שעוסקים במאבק הפמיניסטי).

מלמד זיהה בעיה (כל הכבוד!), אמר לעצמו שיכתוב על כך משהו ויבקר את קיומה (מחיאות כפיים!), ואז במקום להיות שותף סולידרי במאבק הפמיניסטי, במקום להצטרף ולהועיל, את האשמה הוא מפנה כלפי מי שגם ככה סובלות מהאפליה הזו? כלפי מי שנאבקות באי-צדק מדי יום ובאינספור זירות מאבק?

אבל אלה לא הבעיות היחידות בטור של מלמד. הניתוק שלו מהמאבק הפמיניסטי הוא לא רק בהסגברה שהציע לפמיניסטיות ובניסיון להסביר לנו איפה אנחנו טועות ומה אנחנו צריכות לעשות טוב יותר. הניתוק שלו בא לידי ביטוי גם מההתעלמות שלו (או חוסר הידיעה) מעצם השיח שמתרחש בקרב פמיניסטיות בדיוק בסוגיות האלה של תת-ייצוג והדרה שהוא העלה במאמרו.

אם מלמד היה טורח לעקוב בפייסבוק ובטוויטר אחרי מספיק פעילות פמיניסטיות (שחלקן אפילו שייכות ל"ארגוני נשים" כאלה ואחרים), ואחרי מספיק עמודים וקבוצות דיון בארץ ובעולם, הוא היה רואה שהסוגיות של תת-ייצוג במדיה ובמיוחד בפאנלים חדשותיים עולה לדיון שוב ושוב. זה שמלמד הבין שמשהו לא בסדר רק עכשיו, בשלהי 2019, לא אומר שאחרים ואחרות לא הבינו את זה כבר מזמן. אולי לפני שהוא מתחיל להטיף מוסר לפעילות פמיניסטיות על כך שהן לא נאבקות כמו שצריך, כדאי קודם כל לעשות חיפוש קצר, ללמוד על הסוגייה שאתה רוצה להעלות לדיון, לראות מה כבר נאמר ונעשה.

מאמרו של מלמד מסתיים בכך שהוא מספר שפנה לכמה עיתונאים ואפילו כתב מכתב בעניין לרשות השנייה. כל הכבוד, באמת. אני רק מקווה שהוא לא חושב שהוא הראשון שעשה משהו כזה, כי הנימה הכללית העולה מדבריו היא שהנה, הוא יסביר לנו, הפמיניסטיות, איך לנהל מאבק, יפקח את עינינו ויגאל אותנו מהדיכוי הפטריארכלי המתמשך. אז תודה, אבל לא תודה. אנחנו ערות ומודעות ונאבקות בפטריארכיה מדי יום, רן מלמד ואחרים מוזמנים להצטרף אלינו אבל לעשות זאת בסולידריות ובשותפות, לא בהתנשאות ופטרונות.

ד"ר תמר רוטמן היא היסטוריונית, פמיניסטית ועורכת-שותפה במגזין הפמיניסט.ית