"אני באמת לא יודע מי זה. הצטלמתי עם אלפי אנשים שם", צייץ שחקן הקולנוע המצרי מחמד הִנֵידי (محمد هنيدي). בציוצו ניסה הנידי להרגיע את הסערה שעוררה תמונתו לצד עיתונאי תאגיד השידור הישראלי, שאדי בלאן. על התמונה קפצה תחנת הלווין אל-ג'זירה מצרים, שמִסגרה את הסיפור תחת המילה המאיימת "נורמליזציה", וקבעה כי נוכחותו של העיתונאי הישראלי היא עדות לנורמליזציה בפסטיבל הסרטים המצרי "אל-גונה", בסוף חודש ספטמבר האחרון.

אנשי הפסטיבל, שמצאו עצמם תחת מתקפה, ניסו להחזיק את החבל משני קצותיו: מחד גיסא הביעו את הערכתם ליוצרי הקולנוע הפלסטינים אזרחי ישראל, ומאידך גיסא הבהירו כי הם לא הזמינו את בלאן לפסטיבל וכלל אינם מכירים אותו. בלאן, בתורו, הדגיש ברשתות החברתיות ובתוכנית הרדיו שלו בתאגיד השידור כי לא הגיע למקום כאורח הפסטיבל וכי את הנסיעה למצרים הוא מימן מכיסו הפרטי. זאת ועוד, הוא הוסיף כי נמנע מלעבוד בפסטיבל כעיתונאי תרבות, תפקידו בתאגיד השידור הציבורי, והקפיד לא לראיין איש מאנשי תעשיית הקולנוע שנכחו במקום, כדי לא להחשיד אותם בנורמליזציה. למרבה הפרדוקס בלאן הגיע לפסטיבל כדי לקדם את ספרו, שמעלה על נס את היצירה הקולנועית הפלסטינית.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הזין לא מעט את תעשיית הקולנוע המקומית. מעבר ליצירות הקולנועיות שעסקו בו, שימש הקולנוע זירה להתנגשות בין הזהויות הלאומיות בארצנו. די אם ניזכר כיצד בשנת 2010 עורר הבמאי סכּנדר קובּטי שערורייה, כשהצהיר כי אינו מייצג את ישראל, למרות שסרטו המשותף עם הבמאי ירון שני, "עג'מי", היה מועמד לפרס האוסקר הזר כנציג המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר פרצה סערת סוהא עראף (سهى عرّاف) הבמאית שסירבה להציג את סרטה "וילה תומא" כישראלי, למרות התמיכה הממשלתית הישראלית שקיבל.

בנוסף, בשנים האחרונות משמש הקולנוע ככלי להעצמת הזהות הפלסטינית בישראל: בחיפה מתקיים מאז שנת 2016 פסטיבל קולנוע פלסטיני עצמאי; בחודש אוקטובר האחרון התקיים פסטיבל הקולנוע השישי של "ימי הקולנוע הפלסטיניים" (أيام فلسطين السينمائية) והשנה לראשונה סרטיו הוצגו גם בצידו המערבי של הקו הירוק, בנצרת; בחיפה החלה במהלך 2019 יוזמה עצמאית להקרנת סרטים לציבור הרחב תחת כיפת השמיים, בניסיון להחיות מסורת תרבותית משנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים. לצד אלו פועלים בשנים האחרונות פרויקטים לתיעוד ההיסטוריה של הקולנוע הפלסטיני, דוגמת עבודותיהם של הבמאית הירדנית ממוצא פלסטיני רואן אל-דאמן (روان الضامن) והאחים גַ'חְג'וח מעזה. לזירה הזאת בחר שאדי בלאן לתרום את חלקו.

בלאן הוא אחד הקולות המזוהים ביותר עם הרדיו בשפה הערבית בישראל ובמיוחד בתחומי התרבות והאמנות. בלאן, שנולד וגדל בחיפה, נדבק בחיידק התקשורת מגיל צעיר. בגיל 16 היה כתב נוער ב"מעריב לנוער" ומילא תפקיד זה עד גיל 19. בהמשך למד בבית הספר לתקשורת "כותרת", ובשנת 1995 החל לעבוד ברדיו הפירטי "רדיו אל-בלד", התחנה שקראה תיגר על ההגמוניה של "קול ישראל בערבית". במקביל הוא היה עורך התרבות והאמנות בעיתון "ליידי כל אל-ערבּ" במשך 15 שנה. בשנת 2003 החל לעבוד בתחנת הרדיו המסחרית בשפה הערבית, "רדיו א-שמס", ובשנת 2006 הצטרף לחטיבה הערבית של רשות השידור ובהמשך לתאגיד השידור הישראלי, שם הוא עובד עד היום.

עטיפת הספר "סרט עלילתי פלסטיני" (فيلم فلسطيني طويل), מאת שאדי בלאן

לפני מספר חודשים פרסם בלאן את ספרו בשפה הערבית "סרט עלילתי פלסטיני" (فيلم فلسطيني طويل), שסוקר 73 סרטים שהוגדרו כסרטים פלסטיניים, על פי הסינון הקפדני שלו (ועל כך בהמשך). בספר מוצגים כל הפרטים הטכניים שקשורים לכל אחד מהסרטים: הבמאי, המפיק, השחקנים, מוסיקה, תקציר העלילה, פסטיבלים שבהם הוא הוצג ופרסים שבהם הוא זכה. בקיצור, כל הפרטים שמופיעים על הרולר בסוף הסרט, כשהקהל כבר קם על רגליו ומתחיל לעזוב את האולם.

בכתבה שפורסמה על שאדי בלאן לפני כשנתיים וחצי בעיתון "הארץ" הוא הוגדר כגיא פינס של הציבור הפלסטיני. ההגדרה הזאת עושה לבלאן עוול, שכן היא מצמצמת את פעילותו לתחומי הבידור והרכילות, ומתעלמת מהפן הפוליטי שבה, כפי שהוא בא לידי ביטוי למשל בספרו. לכאורה בלאן פרסם מסד נתונים יבשושי שמיועד לחובבי טריוויה או לסטודנטים לקולנוע. למעשה הוא יצר כאן תעודת זהות לאומית-תרבותית.

בהקדמה לספר הסבירה מבקרת הקולנוע הפלסטינית עֻלַא אל-שיח' כי הסרט הפלסטיני שונה מיתר הסרטים, שכן הוא איננו סרט שנוצר למטרות מסחריות. לדבריה, הסרט הפלסטיני תכליתו לספר את סיפורה של המולדת בדרך אחרת. כלל זה חל גם על ספרו של שאדי בלאן; הספר הוא עדות נוספת להתעוררות התרבותית בחברה הערבית בישראל, בתהליך עיצוב זהותה הלאומית.

בימים שבהם מדברים על התפוררות החברה הפלסטינית לחמש חברות (ישראל, ירושלים המזרחית, הרשות הפלסטינית, רצועת עזה והפזורה הפלסטינית בעולם) בחר שאדי בלאן לאגוד את כולם בספר אחד וליצור תשתית תרבותית-לאומית, שמדגישה את המשותף לפלסטינים באשר הם.

אין זה פלא שמסמך כזה יוצא דווקא מתוך החברה הישראלית, ולא מתוך הרשות הפלסטינית או הפזורה; אין זה מקרה שהרעיון לספר התעורר בשנים האחרונות, שנים שבהן החברה הערבית בישראל חווה תחושת הדרה והזרה; ואין להיות מופתעים שבין עשרות הסרטים שנסקרו מופיעות רק שתי יצירות של במאים יהודים: אודי אלוני ("ג'נקשן 48'") וירון שני ("עג'מי", לצד סכּנדר קובּטי). הספר נועד להעצים את החברה הפלסטינית, תוך הסטה הצידה של היצירה הישראלית הקולנועית שעסקה בה. באופן פרדוקסלי, מי שמחזיר את הישראליות לזהות הלאומית של אזרחי ישראל הפלסטינים הוא העולם הערבי, כפי שאירע בפסטיבל אל-גונה.

השאלה הראשונה שעולה במפגש עם בלאן היא מה הוא סרט פלסטיני בעיניו, ויש לו תשובה סדורה:

"מבחינתי כל סרט שהבמאי שלו פלסטיני וההפקה שלו פלסטינית, הוא פלסטיני. יש סרטים שההפקה פלסטינית, אבל הבמאי לא, ובכל זאת הם נכנסו לספר, דוגמת 'חוזר לחיפה'. מה מגדיר קולנוע פלסטיני? סרטים שעוסקים בכל הנושאים שמשקפים את החברה הפלסטינית, אם זה בארה"ב , בישראל או בעזה. לכל אחד יש סיפור משלו. בעזה הסיפור הוא המצור. בארץ זה הווי אחר לגמרי – ההשתלבות עם הישראליות או ההיתקלות איתה".

בספרו, ולכל אורך הריאיון איתו, מדגיש בלאן עד כמה הבמאי הוא האישיות החשובה ביותר בסרט הפלסטיני. "הקולנוע הפלסטיני הוא 'קולנוע של במאי'. בעולם, הסרט נבחן לפי ההפקה, מי ששם את הכסף. מבחינתי הדגש הוא הבמאי. הבמאי הוא לרוב הוגה הרעיון והתסריט, מגייס הכספים ואחראי על כל העבודה הקולנועית. אין לנו חברות הפקה שילוו אותנו".

לכן לא נכנסו לרשימה סרטים כמו "בית לחם", "הכלה הסורית" או "עץ הלימון", שהבמאי שלהם לא היה פלסטיני, אבל הסרטים "עג'מי" ו"ג'נקשן 48" (مفرق 48)  מצאו את דרכם לרשימה, ורק הדגישו את הבעייתיות בניסיון להגדיר מה הופך סרט לפלסטיני. מבחינת בלאן זה ברור: "יכול להיות שבעולם יגידו שאלה לא סרטים פלסטיניים אלא ישראליים, במיוחד מכיוון שעג'מי ייצג את ישראל באוסקר. אבל חשוב שכל התסבוכת הזאת תיוצג כאן בספר. זאת המציאות".

מה הם חמשת הסרטים הפלסטיניים שמבחינתך הם חובת צפייה?

בלאן נוטל את הספר שלו ומרפרף. לאחר מחשבה ארוכה מציע שישה סרטים: "הזמן שנותר" (الزمن الباقي) של איליא סלימאן; "וילה תומא" של סֻהא עראף; "שביל החלב" (درب التبانات) של עלי נצאר; "עטאש-צימאון" (عطش) של תופיק אבו ואא'ל; "עניינים אישיים" (أمور شخصية) של מהא חאג' ו"אמריקה" של שירין דעיבס.

כרזת הסרט "וילה תומא", שביימה סֻהא עראף

למה דווקא אלה?

"כל אחד מהם מביא צד מסוים של העם הפלסטיני, אלו לא רק סרטים מטעם. 'עניינים אישיים' עוסק בבן אדם וכל התסכולים שיש לו, הקושי בחיים, כל הדברים הקטנים האלה. סרט כמו 'וילה תומא' מדבר על אנשים שלא התחתנו ואיך הם מתמודדים עם החברה, וגם על העובדה שהם נוצרים והרוב הם מוסלמים. אלה סרטים שמדברים על ההווי של העם הפלסטיני או על הכיבוש, אם תרצה, אבל לא נותנים לך את זה בפנים, אלא מביאים לך סיפור קטן, ואתה מבין שהם חיים לא רק בסגר".

בעשור האחרון הסרטים פחות "כיבושיים"?

"המציאות משתקפת בקולנוע. כשרשיד משהראוי מעזה סיפר את הסיפור שלו זה היה סיפור מצור. עם הזמן מספרים את הסיפור של הכיבוש דרך סיפור אחר, אישי יותר. כמו ב'אמריקה' למשל. הדגש הוא על הסיפור האישי. לא רואים בסרט הזה מחסום. אנחנו לא בעידן הזה של סיפור על המחסום. הכיבוש הוא ברקע. הסרטים החדשים פחות עובדים על מסרים פוליטיים גדולים או רק על הסכסוך או הגדר שפעם כל הזמן ראו בסרטים. היום כבר מדברים על הנפש.

"'שביל החלב' היה הסרט הראשון של עלי נצאר. אני זוכר שראיתי אותו בסינמטק חיפה, במשך הזמן הייתי כל הזמן מחפש את הסרטים האלה והופתעתי שהנה יש סרט פלסטיני. זה נשאר חרות בי. לאיליא סלימאן ('הזמן שנותר') יש שפה קולנועית בינלאומית והוא מעניין ומסקרן. הוא הציג סוג אחר של קולנוע, קולנוע שפסטיבלים אוהבים".

כרזת הסרט "שביל החלב", שביים עלי נצאר

האם יש סצינה קולנועית פלסטינית?

"יש עשייה, לא תעשייה, אבל מאוד קשה להגדיר אותה. זה תהליך שמתהווה. כל שנה יש יותר סרטים. יש דור חדש שרוצה לעשות קולנוע. לפני 20 שנה מי שאמר שהוא הולך ללמוד קולנוע שאלו אותו, מה תעשה עם זה? עכשיו יש דור חדש שעושה. יש פסטיבל עצמאי חדש בחיפה, ואנשים רואים סרטים".

יש מאפיין משותף לקולנוע הפלסטיני?

שאדי חושב מעט ופונה לצטט מספרו "קולנוע של עם ללא מדינה, ללא שוק מוגדר, ללא מוסדות וקרנות לאומיים שיתמכו בו". לדבריו, "זה קולנוע שמבוסס הרבה על חוויות אישיות ועשייה אישית של הבמאי; במאי שעושה סרט מבין שהוא לא ירוויח. זה קולנוע אישי. פחות מסחרי".

לדברי בלאן, "אם אתה מסתכל על העולם הערבי, הסרטים הפלסטינים מובילים בפסטיבלים. השנה בפסטיבל קאן תמצא את הסרט של איליא סלימאן בתחרות הרשמית. מה קורה בשאר העולם הערבי? פה יש סרט תוניסאי אחד, שם יש סרט מרוקאי, שברוב המקרים הכסף שלהם מגיע מצרפת. אם אתה בוחן את הקולנוע הפלסטיני בהשוואה לערבי אתה מוצא שהוא מאד מוצלח. יש פה דחף לספר את הסיפור. הקולנוע התוניסאי הוא קולנוע של סיפורים קטנים. פה יש סיפור גדול, שלא נפתר. במצרים יש עשייה של עשרות שנים אבל הסרטים לא מגיעים לפסטיבלים. בקולנוע המצרי לא היה משהו ברמה הבין-לאומית מאז יוסף שאהין".

יש משהו משותף לסרטים שנעשים בישראל, ברשות הפלסטינית ובפזורה הפלסטינית?

"ראשית, צריך לזכור שהספר שלי הוא סקירה, לא ניתוח. לדעתי, אין משותף לסרטים מהגדה עם סרטים מישראל. מדובר על סיפורים אישיים שכל אדם מסוגל להזדהות איתם. זה קולנוע שעדיין אין לו מאפיין משותף, להוציא הזהות. אין כאן שפה קולנועית משותפת. בנוסף צריך לזכור שזאת ההתחלה. הכל עוד בחיתולים. אין לנו קורפוס של סרטים שאפשר להשוות ביניהם".

יש סרט שהיית רוצה להכניס לספר, אבל מכיוון שהוא לא עומד בכללים שלך הוא לא נכנס?

"יש המון. אוונטי פופולו, למשל, בשליפה. זה סרט יפה, אבל הוא לא פלסטיני".

הסרט שפותח את הסקירה הוא "חוזר לחיפה", משנת 1982, שהופק על בסיס ספרו הידוע של ע'סאן כנפאני, שגם הופק ע"י הארגון שאליו השתייך כנפאני, החזית העממית לשחרור פלסטין. לדעת רבים, זהו הרומן הפלסטיני הראשון, ולדעת בלאן זהו גם הסרט הפלסטיני הראשון.

"חוזר לחיפה", 1982 (צילום מסך)

"לא היו לפני זה סרטים. אמנים פלסטינים ניסו להיכנס לעבוד בתעשייה המצרית או הלבנונית, אבל לא הייתה להם זהות ברורה. היו פה ושם סרטים עלילתיים, מעט מאד. היו סרטים תיעודיים, מגמתיים. פתאום בתחילת שנות ה-80 מחליטה החזית העממית להפיק סרט. לראשונה סרט באורך מלא, שגם התקבל לפסטיבלים בגוש הקומוניסטי. לראשונה הסיפור הפלסטיני, שנכתב ע"י פלסטיני, ומוצג בקולנוע. פתאום אנשים סוף סוף רואים מה הבעיה של הפלסטינים. זאת ההתחלה".

איך הגיע הרעיון לספר?

"במשך שנים ראיתי המון סרטים. התעניינתי בקולנוע מצרי, אירופאי, ישראלי והתחלתי מגיל צעיר להתעניין בסרטים פלסטיניים. חיפשתי את הסרטים האלה בסינמטק חיפה, כמובן פסטיבל הקולנוע בחיפה היה בשבילי חגיגה. במקביל, אני מראיין את הבמאים האלה ברדיו. הגעתי למסקנה שלא כתבו על הקולנוע העלילתי החדש. אין מישהו שאומר לך - יש לנו קולנוע פלסטיני. יש ספרים שכתבו על התקופה בעבר, ומכיוון שמתהווה עכשיו משהו שקוראים לו קולנוע פלסטיני זה עניין אותי לראות מה קורה שם. במשך חמש שנים חקרתי את הנושא, מעבר להתעניינות והעבודה היום-יומית. התחלתי לרשום כל פרט. היה לי מאד קשה כי סרטים רבים לא קיימים אפילו לא בווידאו. קשה היה אפילו לאתר את הבמאים. לא רציתי לפספס אף סרט".

אבל מעבר לעיסוק המקצועי לבלאן יש גם קשר אישי-משפחתי לנושא. את ספרו הוא הקדיש להוריו, שעבורם הקולנוע היה הבילוי המרכזי:

"לפני החתונה ואחריה הבילוי של ההורים שלי היה ללכת לקולנוע. אבא שלי היה מספר לי על בתי הקולנוע בהדר. הקולנוע היה חלק מהבית. אבא שלי מכיר את כל השחקנים משנות החמישים, השישים והשבעים. החיים שלהם היו בקולנוע. לכן הקדשתי להם את הספר. כשהיינו מסתובבים בחיפה הוא היה מספר 'פה היה קולנוע זה וזה. לפני 48' היו כ-40 בתי קולנוע, לא כולם בבעלות פלסטינית, אבל אנחנו מדברים על עמים שראו קולנוע, נחשפו לקולנוע. בכווית, למשל, לא נחשפו לקולנוע. עבורם זה חדש. זה לא מובן מאליו".

מהם הקשיים שעומדים בפני היוצר הפלסטיני?

"נקודת המוצא – מאיפה אתה. אם אתה במאי ישראלי אתה הולך לקרנות הישראליות. אם אני לא טועה מתוך הרשימה שלי יש 18 סרטים שנתמכו ע"י הקרנות הישראליות. אם אתה לוקח כסף מישראל, אתה נחשב לסרט ישראלי ובעולם הערבי אתה 'שרוף'. יש במאים שבוחרים בכך כי אין להם מקום אחר לקחת ממנו תקציב, במיוחד אם אתה רוצה לפנות לאירופה.

"אם למדת או שאתה גר באירופה אתה מגייס מהמקומות שבהם אתה גר. יש חברות הפקה בחו"ל שזה מעניין אותן. הסרטים האלה גם לא יוקרנו בדרך כלל בישראל. הבמאים יתרחקו מכל קשר עם ישראל, מבחינה מסחרית או אידיאולוגית. במקביל, ככל שהבמאי מצליח יותר הוא מתנתק מישראל. לדוגמה האני אבו אסעד. אם אתה בעזה אין לך מה לעשות אלא לשבת בבית או לברוח החוצה אם יוצא לך, כמו שעשו האחים עֲרָבּ ונאצר טָרַזאן. אני מכיר במאים שיש להם חומרים אבל אין להם מקור לכסף. הם יושבים על החומרים בבית".

אבל בלאן מפנה אצבע מאשימה גם לחברה הפלסטינית עצמה. "גם הפלסטינים אשמים במצב הזה. הם לא הקימו איגוד יוצרי סרטים, לא הקימו קרנות, לא גייסו תקציבים להניע את העשייה הזאת. הגיע הזמן להתארגן, אם רוצים להמשיך ולעשות סרטים, כמו בכל העולם גם הרשות הפלסטינית צריכה להתגייס לכך. ברשות הפלסטינית מעט מאד כסף מושקע בקולנוע".

איפה רואים סרטים פלסטיניים?

"יש במאים שעושים הקרנות פה ושם. חמש-שש-שבע הקרנות וזהו. בזה זה מסתיים. אולי יש הקרנות בפסטיבל או שניים. יש בנצרת סינמטק, בחיפה את 'אל-מידאן' וזהו. כשמקרינים זה מפוצץ. רואים אותם גם בפסטיבל העצמאי. יש קהל, אבל בערים הגדולות. בחור בשפרעם אין לו בית קולנוע בקניון. את חברות ההפצה הישראליות זה לא מעניין כי אין קהל, להוציא מספר מצומצם של יוצאי דופן כמו "לא פה לא שם" (بر بحر) כי הנושא היה אקזוטי – בחורות ערביות בתל-אביב, ו'ג'נקשן 48'. פה ושם תחנות טלוויזיה ערביות משדרות סרט. פה ושם הוקרנו סרטים בבתי קולנוע בקניונים – 'עניינים אישיים', 'אויר קדוש', 'עראבאני', שזכו קצת להצלחה מסוימת, לדעתי אצל קהל תל-אביבי. בגדול, אין פרוצדורה של במאי שמוציא סרט ויודע שהוא יגיע לבתי קולנוע".

לאילו במאים כדאי לשים לב?

"מהא חאג', שאדי סרור, מיסלון חמוד, מֻאַיֵד עליאן, סאמח זֻעבּי - כולם עשו סרט אחד או שניים. הם העתיד".

אתה עיתונאי שלא עוסק בפוליטיקה, והנה אתה מוציא מסמך פוליטי מובהק.

"קודם כל, תמיד עניינה אותי פוליטיקה. אני גר פה וחלק ממה שקורה. חושבים שאני ברדיו, מתעסק בנושאים קלילים לא רציניים, צהובים, אבל אני תמיד הייתי רציני. אף פעם זה לא היה קליל לגמרי. אגב, את הספר הוצאתי עצמאית, היה לי חשוב לא להיות תלוי כלכלית בגורם כלשהו שיכריח אותי לכתוב בכיוון מסוים".

שם הספר, "סרט עלילתי פלסטיני", מתכתב עם ההצגה הידועה של זיאד רחבאני "סרט עלילתי אמריקאי". ההצגה היא על בית משוגעים. רצית לומר בכך משהו?

"לא, רק אהבתי את משחק המלים".