"רדיו גלי-ישראל שמח להכריז על שיתוף פעולה עם בית"ר ירושלים!", בישר פוסט חגיגי שפורסם בעמוד הפייסבוק של תחנת הרדיו בשבוע שעבר. "במסגרת שיתוף הפעולה ישודרו כל משחקי הבית של הקבוצה, כולל פרשנות, בשידור חי למאזיני התחנה בכל הארץ, ובכך יאפשרו לקהל האוהדים הרחב להישאר מחוברים לקבוצה במהלך השידור ולאחריו. הרדיו יקבל שטחי פרסום קבועים באיצטדיון טדי, סרטוני פרסום במהלך המשחקים, מינויים וכרטיסים להגרלות עבור מאזיני התחנה, פרסום במערכת הדיגיטלית של הקבוצה ועוד".
על פניו, עדכון סטנדרטי על עסקה שגרתית בין גוף מסחרי אחד למשנהו. אלא שמלבד ההיפוך המעניין של קבוצת כדורגל שמשמשת ספונסר לגוף תקשורת מסחרי – במקום המצב ההפוך והנפוץ של ספונסרים מסחריים שמממנים קבוצות כדורגל – מתגלה כאן נורמה שהולכת וצוברת תאוצה, ועשויה אולי לעזור להבהיר איך הגענו למצב המביך שעלה שוב לכותרות סביב פרסום הקלטות מוזס-נתניהו.
אלי אוחנה, יו"ר בית"ר ירושלים, ציין כי "שיתוף הפעולה" עם התחנה בעלת האוריינטציה הימנית אינו עסקה מסחרית רגילה – יש לו גם היבט אידיאולוגי. "אני חושב שהרדיו הזה מייצג משהו, גם מבחינת דעות, ואני חושב שאי-אפשר להתעלם מזה שבית"ר ירושלים מזוהה עם צד מסוים של המפה", הסביר אוחנה בראיון ליותם זמרי ונועם פתחי בתוכניתם היומית בגלי-ישראל.
בראיון שערכו זמרי ופתחי קיבלנו המחשה חיה להשפעת העסקה המסחרית על התוכן: כשאוחנה, המרואיין והספונסר, התעקש שבבית"ר ירושלים יש כיום אפס אלימות וגזענות ביציעים, צמד המראיינים אפילו לא עצר כדי לתמוה
במהלך הראיון הרדיופוני הציע זמרי הסבר לרציונל האסטרטגי שמאחורי המהלך של הקבוצה: "אם תוקפים אותנו בכלי התקשורת האחרים, כל בוקר וכל ערב, אנחנו נתחבר לכלי תקשורת שלא יתקוף אותנו". אוחנה, בתגובה, העדיף למסגר את ההיבט היחצני של העסקה באופן קצת פחות בוטה: "כן, תמיד נוטים להגזים ולהעצים דברים, וזה בדרך כלל הולך לכיוון השלילי כשמדובר בבית"ר ירושלים, וטוב שיש לנו רדיו שמבין את העניין".
מתבקש לשאול: אם תחנת הרדיו כה מחוברת ערכית לקבוצת הכדורגל, מדוע יש צורך בשת"פ מסחרי? אם זהו המצב, בגלי-ישראל היו אמורים ממילא לשדר דברי מתיקה על הקבוצה הירושלמית, במסגרת סיקור עיתונאי הוגן. ובכל זאת, כעת מכריזים שם בבירור, בלי בושה: תמכו ברדיו – והרדיו יתמוך בכם.
אם הצהרות מסוג זה מזכירות למישהו הכרזות של פוליטיקאי בולט, זה לא במקרה. במשך שנים טוען בנימין נתניהו שהוא סובל מסיקור שמאלני בלתי אוהד, מצב שמצדיק את מאבקו הבלתי מתפשר בתקשורת העוינת. למהלכים של נתניהו בענף התקשורת יש פנים רבות – החל מהקמת עיתון חינמי מגויס ("ישראל היום"), דרך הנסיונות להטות את הסיקור באמצעות מדיניות ממשלתית מיטיבה ("וואלה", "ידיעות אחרונות") ועד העברת רוב מהלכי הדברור שלו ישירות בפייסבוק.
הצדקת המהלכים הללו לעתים קרובות לובשת צורה של מאבק פוליטי-אידיאולוגי: התקשורת השמאלנית מול השלטון והעם הימניים. אלא שהקרב האמיתי הרבה פחות הירואי, ומורכב בעיקר ממאבק אינטרסים בין חברות תקשורת מסחריות לפוליטיקאי רב-עוצמה ובעלי הברית שלו.
כל מו"ל מסחרי תר אחר "שיתופי פעולה" עם מוסדות גדולים, וכל יחצן יודע לחפש את האתנן המתאים לכל כלי תקשורת, באופן שישרת גם את לקוחותיו. מכאן קצרה הדרך לשחיתות שלטונית בדמותם של "שיתופי פעולה" בין כלי תקשורת לפוליטיקאים
אין פוליטיקאי שלא מעביר את ימיו כשהוא מוטרד מדעת הקהל לגביו. פוליטיקאים עושים מאמצים כבירים כדי להשפיע לטובה על המיצוב הציבורי שלהם – באמצעות יחצנים, יועצים פוליטיים, חברות לשיווק דיגיטלי וכו'. כחלק מהמאמצים הללו, לא אחת פונים הפוליטיקאים גם לכלי התקשורת עצמם, שמגלים פתיחות רבה ל"שיתופי פעולה".
בתקשורת המסחרית, כל מו"ל תר אחר "שיתופי פעולה" עם מוסדות גדולים, ומחזיק מחלקה מסחרית שתפקידה לייצר הזדמנויות הכנסה שכאלה. מהצד השני של המתרס, כל יחצן יודע לחפש את האתנן המתאים לכל כלי תקשורת, באופן שישרת גם את לקוחותיו. מכאן קצרה הדרך לשחיתות שלטונית בדמותם של "שיתופי פעולה" בין כלי תקשורת לפוליטיקאים. המבנה והתרבות הארגוניים של כלי התקשורת מחד, והפרקטיקה היומיומית המובנית של פוליטיקאים מאידך, מייצרים יחד כר פורה לפרשיות הון-שלטון-עיתון, ומכרסמים עוד יותר במה שנשאר מחופש העיתונות.
המקרה של שיתוף הפעולה "הטבעי והמתבקש", כדברי אוחנה, בין בית"ר ירושלים לגלי-ישראל מדגים את הדרך שבה שימוש בשיח פוליטי-אידיאולוגי מאפשר לגופי תקשורת להטות את הסיקור בעבור תמורה כלכלית – ולגופים מסחריים או פוליטיים לרתום את התקשורת לקידום מהלכים יחצניים.
העסקה המסחרית של גלי-ישראל ובית"ר ירושלים ממחישה עד כמה קל לטשטש את הגבול שבין "שיתוף פעולה" אידיאולוגי – שעם התרחבות כלי התקשורת מימין בשנים האחרונות נתפס כיותר ויותר לגיטימי – לבין עסקת חליפין מסחרית בין בעלי הון ומכירה של סיקור עיתונאי לכל המרבה במחיר. התהליך הזה עדיין נמצא בתנועה, וייתכן שהגיע הזמן לחשוב מחדש על הרגולציה שמאפשרת עסקאות כאלה.
בראיון ששודר בתוכניתם של זמרי ופתחי קיבלנו המחשה חיה להשפעת העסקה על התוכן: כשאוחנה, המרואיין והספונסר, התעקש שבבית"ר ירושלים יש כיום אפס אלימות וגזענות ביציעים, צמד המראיינים אפילו לא עצר כדי לתמוה. החיבור כנראה באמת טבעי ומתבקש.
בן בורנשטיין הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ויועץ תקשורת לשעבר