פרקליט המדינה, שי ניצן, מעוניין בהטלת עונשים כבדים יותר על תוקפי עיתונאים – כך דווח כאן בשבוע שעבר על בסיס הנחיה כתובה שהופצה לעובדי הפרקליטות. הנימוק של ניצן, צוין בידיעה, מבוסס על תפיסה שעד לא מזמן נחשבה רדיקלית למדי: העיתונות ממלאת תכלית ציבורית, ולכן מי שפוגע בעיתונאים ומפריע לעבודתם פוגע גם בדמוקרטיה הישראלית.
הקביעה הזאת לא יכולה ולא צריכה להיות מהלך חד-כיווני. עם הזכות מגיעה גם אחריות. עיתונאים זכאים להגנה כעובדי ציבור רק כאשר הם באמת משרתים את הציבור. יש הרי גם עיתונות שאינה ממלאת שום תכלית ציבורית – ואף מכרסמת בה ופוגעת בציבור. לפיכך, ההנחיה החדשה של פרקליט המדינה צריכה להיות פתח להחלת אמות מידה של מקצועיות והוגנוּת על העיתונאים.
הקריאה להחיל על העיתונות את עקרונות המשפט הציבורי ולאכוף עליה את כללי ההתנהגות המצופים מרשויות ומוסדות מדינה צצה מחדש מדי כמה שנים. נשיא בית-המשפט העליון בדימוס אהרן ברק היה כנראה הראשון שהשמיע אותה בהקשר הישראלי. אחרים הביעו חשש כי הכפפת העיתונות לכללים מחמירים של בחינה חיצונית מטעם המדינה (גם אם מדובר בבתי-המשפט שלה, שיקבלו סט כלים חדש) עדיפה פחות מאכיפה פנימית שיבצעו כלי התקשורת עצמם, באופן שיאפשר ביקורת מקצועית אך ימנע ריסון והתערבות מבחוץ.
גם בלי להכריע בין הגישות הללו ניתן לומר שנכון יהיה לקבוע רף התנהלות קשוח יותר עבור כלי תקשורת ועיתונאים שמתיימרים לספק מוצר ציבורי רגיש – בדומה לדרישות המיוחדות שחלות על חברות ציבוריות, שאינן חלות על חברות פרטיות. בכל הנוגע למגבלות פעולה ושקיפות בעסקאות, ייתכן שיש ליצור סטנדרט התנהלות מיוחד גם לעיתונאים וכלי תקשורת. הסטנדרט הזה יחול עליהם בהתאם להגנה המשודרגת שיקבלו כמי שממלאים תפקיד חברתי חשוב.
עם הזכות מגיעה גם אחריות. עיתונאים זכאים להגנה כעובדי ציבור רק כאשר הם באמת משרתים את הציבור. יש הרי גם עיתונות שאינה ממלאת שום תכלית ציבורית – ואף מכרסמת בה
גם בכל הנוגע לסטנדרט הזהירות וההתנהלות של כלי תקשורת ועיתונאים ראוי לשאול האם הם אינם צריכים להישפט על-פי כללים מחמירים יותר, בצד ההגנה העודפת עליהם. פרשיות השחיתות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מספקות שלל דוגמאות.
אם נניח שהעיתון "ידיעות אחרונות" ממלא תכלית ציבורית, הדבר מאיר באור חדש את חלקו של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס, בעסקה המושחתת שעומדת בבסיס "תיק 2000". נוני מוזס עומד בפני אישום של מתן שוחד. כפי שצוין כאן מוקדם יותר השנה, לפי דוקטרינת העיתונאי-כעובד-ציבור ניתן היה לטעון שמוזס לא רק נתן או הציע שוחד לראש הממשלה – אלא גם ביקש ממנו שוחד. הרי אם עיתונאי – לרבות מו"ל או "עורך אחראי" כמו מוזס – מופקד על אספקת שירות ציבורי, כשהוא מקבל טובת הנאה הדבר עלול לעלות לכדי קבלת שוחד.
הדרישה להתנהלות עיתונאית אחראית עלתה גם בהליכים משפטיים מפורסמים, למשל תיק סרן ר' נגד אילנה דיין. בסופו של ההליך הזה אומצה הגנת העיתונות האחראית, והוצבו דרישות מקדימות שכל עוד הן מתקיימות – הנתבע יזכה לאחת מהגנות תום הלב המעוגנות בחוק איסור לשון הרע.
על-פי ההגנה הזאת, היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום (ובמקרה זה הציבור הרחב) יכולים להטיל על עיתונאי חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום. ההקבלה שבין אחריות לחובות מוסריות, חוקיות או חברתיות מקבעת את המשוואה המוצעת כאן – אין סמכות ללא אחריות, אין שדרוג ללא ערך מוסף ציבורי.
אבל בחזרה לפרקליט המדינה והשינוי שהוא מציע ביחס לעיתונאים. החלק השני בהנחיה שפרסם שי ניצן מעורר כמה קשיים. התנאים החדשים, הוא קובע, יחולו במיוחד על כלי תקשורת מרכזיים, מובילים וחזקים – עיתונים וערוצי טלוויזיה, למשל. במקרים אחרים, הוא כותב, ייבחן כל מקרה לגופו. הקביעה הזאת יוצרת מדרג לא הכרחי ולא ראוי, ועלולה ליצור אפליה בין גופי תקשורת מסוגים שונים על בסיס הנחות מוצא ומבחנים שרירותיים.
"התכליות שביסוד מתן הגנה לפרסומים בעלי אופי עיתונאי בנושאים שבהם קיים עניין ציבורי משמעותי [...] מתקיימות גם ביחס למי שאינו עיתונאי במקצועו" (השופט אשר גרוניס, נשיא בית-המשפט העליון בדימוס)
המדרג שמציע ניצן מעמיד בספק את תכליות ההגנה של ההנחיה בכך שהוא מעדיף את החזקים ובעלי התהודה המרבית על פני הקטנים והשוליים, אלה שכוחם וקולם מוגבל ממילא, למרות שגם הם עשויים לבטא קולות נחוצים וראויים בזירה התקשורתית. דווקא על אלו הרחוקים יותר ממוקדי הכוח יש להגן באופן הדוק יותר מפני התנכלויות שונות (לא רק מצד תוקפים ומעוולים פרטיים, אלא גם מפני בריונות פוליטית המובלת לא פעם בידי בכירי המערכת).
את הטיעון הזה ניתן להרחיב, ולדרוש גם הגנה מיוחדת לפעילים וארגונים חברתיים שפועלים מחוץ לגבולות העיתונות המסורתית, או כאלה המאתגרים את הגדרת העיתונאי (העמומה ממילא). גם על כך עמד בית-המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. בחוות דעתו של הנשיא בדימוס אשר גרוניס נכתבו דברים ברורים באשר להגנות המיוחדות החלות על עיתונאים.
"התכליות שביסוד מתן הגנה לפרסומים בעלי אופי עיתונאי בנושאים שבהם קיים עניין ציבורי משמעותי", כתב גרוניס, "מתקיימות גם ביחס למי שאינו עיתונאי במקצועו. כמובן שהרחבה זו מחייבת להדגיש כי ההגנה תחול בתנאי שהמפרסם והפרסום עומדים ביתר תנאי ההגנה, ובכללם התנהלות אחראית וזהירה. לעניין זה, יש ממש בגישה [...] שלפיה לא יהיה זה ראוי להעניק לעיתונות הגנה מיוחדת שאדם אחר לא יוכל ליהנות ממנה".
גרוניס לא עצר בנקודה זו. הוא הוסיף והקשה: "מן הבחינה המעשית, קיים קושי להגדיר באופן גורף וממצה את המושג 'עיתונאי', במיוחד בעידן הנוכחי, שבו התרחבו מאפייניו וזירות הפעולה של העיסוק העיתונאי מעבר לכלי התקשורת המסורתיים. כאמור, ספק אף אם רצוי לעשות כן בהקשר שלפנינו". לכן, ניתן לייצר הגדרה אוניברסלית שתהיה עיוורת לסוג וגודל כלי התקשורת שבו מועסק העיתונאי, אך לא לאמות המידה המקצועיות שלפיהן הוא פועל.
לבסוף צריך להזכיר עוד נקודה שעלתה בדיווח על הנחיית פרקליט המדינה. בחלק ניכר מהמקרים שבהם מופעלת אלימות מופרזת ומיותרת נגד עיתונאים, הצד התוקפן משתייך לרשויות אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי. לעתים נעשה הדבר במכוון, תוך ידיעה ברורה שמדובר בעיתונאים ובמטרה לסכל את העבודה העיתונאית ואת תוצריה. אלו בדיוק המקרים שבהם דרוש רף ענישה גבוה יותר, מחמיר יותר וחסר סלחנות.
