בלהט הדיון על כתב החשדות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נזנח הדיון על החשודים האחרים בפרשיות השונות, ובראשם ארנון (נוני) מוזס, העורך האחראי, יו"ר הדירקטוריון ובעל השליטה בפועל ב"ידיעות אחרונות". בפרשה המכונה "תיק 2000" צפוי נתניהו לעמוד לדין באשמת מרמה והפרת אמונים, ואילו מוזס באשמת שוחד. עבירת השוחד שאליה התייחסו במשרד המשפטים היא של הצעה ומתן שוחד מצדו של מוזס לראש הממשלה, אלא שעיון בחוק העונשין מעלה אפשרות נוספת בעניינו של מוזס.

כתב החשדות מתאר מסכת עובדות שלפיה ההצעה שנרקמה ואולי אף קודמה בין מוזס לנתניהו היתה כי מוזס יפעל לשינוי ניכר לטובה באופן הסיקור של נתניהו ומשפחתו בכלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות", ולשינוי לרעה באופן הסיקור של יריביו הפוליטיים, בעוד שנתניהו ינצל את השפעתו כראש ממשלה ויפעל במסגרת תפקידו לקידום חוק במתווה מוסכם שיגביל את "ישראל היום" וייטיב עם מוזס כלכלית באופן משמעותי.

סעיף 290 לחוק העונשין, העוסק בלקיחת שוחד, קובע כי מדובר בעבירה המתבצעת בידי "עובד ציבור", "הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו". הסעיף ממשיך וקובע כי הגדרת "עובד ציבור" כוללת בתוכה גם עובד של תאגיד המספק שירות לציבור. כאן מתחילים הדברים להיות מעניינים. האם ניתן להאשים את מוזס, העובד בתאגיד העיתונות של "ידיעות אחרונות", בקבלת שוחד, ולא רק בנתינתו?

שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום: יוסי זמיר)

"מודגש בחוק כי אין נפקא מינה אם תפקידו של מקבל השוחד היה של שררה או של שירות; קבוע או זמני; כללי או לעניין מסוים; ואם מילויו היה בשכר או בלי שכר, בהתנדבות או תוך קיום חובה. כמו כן נקבע כי גם מי שהוא עובד בתאגיד המספק שירות לציבור – נחשב עובד ציבור", נכתב בפסק דינו של השופט הנדל, שניתן לפני כארבע שנים בפרשת הערעורים בתיק הולילנד.

"יישום מעניין של הדברים", ממשיך פסק הדין, "הוא בעניין כהן, שם מדובר היה בעובד של חברת אבטחה פרטית, אשר הוצב כמאבטח בלשכת מינהל האוכלוסין. המאבטח נהג להכניס אנשים ללא תור תמורת תשלום. נפסק בדעת הרוב כי המאבטח נחשב לעובד ציבור, ולפיכך יש להרשיע אותו בלקיחת שוחד. צוין כי חברת האבטחה היא תאגיד המספק שירות לציבור, וכי המאבטח החזיק בפועל בכוח רב ונחזה כמי שמשמש עובד ציבור".

פסק הדין מספק אף דוגמאות נוספות: "בדומה לכך, בעניין גולדמן המערער היה חבר הוועד של האגודה השיתופית בישוב טל-אל. הוא הורשע בלקיחת שוחד. במסגרת הערעור הובהר כי המערער היה חבר ועד באגודה השיתופית, שאינה גוף מסחרי אלא תאגיד המספק שירות לציבור, ולכן הוא עובד ציבור. בעניין מרקדו, שהוזכר לעיל, הואשמו בעבירות שוחד מי ששימשו כמנהלי השקעות בקרנות נאמנות. נקבע כי יש לראות בקרנות נאמנות 'תאגיד המספק שירות לציבור'. זאת משום שהן מספקות שירות חיוני לציבור, וחבות בחובת נאמנות מוגברת כלפי ציבור המשקיעים".

בעסקה שנרקמה בין מוזס ונתניהו, יכולים שניהם להיראות כמשחדים ומשוחדים בו זמנית. ממש באותו האופן שבו שני פקידי ממשלה מחליפים ביניהם טובות הנאה בעסקת בארטר, של קידום האינטרסים זה של האחר

נראה שאין חולק כי גם עיתונות היא שירות חיוני לציבור, לפחות ואולי אף יותר משירותים פיננסיים או שירותי אבטחה. קשה יהיה גם להמעיט בחשיבותה כלפי נמעניה וצרכניה ובהשפעתה על מסוקריה וסביבתם. ו"ידיעות אחרונות" הוא בוודאי אחד התאגידים המרכזיים והמובילים המספקים שירות זה. כל אלה מביאים למסקנה שבעסקה שנרקמה בין מוזס ונתניהו, יכולים שניהם להיראות כמשחדים ומשוחדים בו זמנית. ממש באותו האופן שבו שני פקידי ממשלה מחליפים ביניהם טובות הנאה בעסקת בארטר, של קידום האינטרסים זה של האחר, בתלות הדדית וכתמורה הדדית.

אילו השלכות יש לכך שמו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס יכול להיחשב גם כמי שקיבל שוחד, ולא רק כמי שנתן שוחד? ראשית, העונש הקבוע בחוק גבוה יותר על קבלת שוחד: עשר שנים במקום שבע. שנית, הדבר משליך על החשדות כנגד ראש הממשלה, שניתן אפוא להעמידו לדין כמי שנתן שוחד, ולא רק כמי שהפר אמונים.

הכיצד? בכתב החשדות אמנם נטען כי נתניהו "לא נענה להצעת השוחד ולא ביקש או התנה שוחד", אך ככל שמוזס יכול להיחשב כ"עובד ציבור" מבחינת עבירת השוחד, הרי שלפי כתב החשדות, נתניהו בשני מקרים לפחות – נתן שוחד למוזס. גם ב-2008 וגם ב-2013 פנה נתניהו לאדלסון וביקש ממנו להגביל את פעילות "ישראל היום", ואף הצליח להשיג כך דחייה של שנה בעליית מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום".

ועוד עניין: היות ומדובר בפעולה של נושא משרה (מוזס) בזיקה ישירה לתועלתו של התאגיד ("ידיעות אחרונות"), לא ברור מדוע לא קבע היועמ"ש כי יתקיים שימוע גם לתאגיד "ידיעות אחרונות" עצמו. אולי הדבר מלמד על הלך רוח בפרקליטות, שלפיו מדובר ביוזמה פרטית של מוזס ולא בעניין רחב יותר. ייתכן גם שמשום שעל-פי הניתוח המשפטי שלהם, עסקת השוחד לא מומשה בהיקפים משמעותיים, העדיפו בפרקליטות להימנע מכך. אחרי הכל, העמדת תאגיד לדין מביאה עמה לעתים תוצאות הרסניות כלפי שורה שלמה של בלתי מעורבים, ויש לה השלכות משמעותיות גם על גורלו של התאגיד – במיוחד בנסיבות השוק הקיימות.

בכתיבת הטור סייע גיא זומר