זאב קם, הכתב בכנסת של תאגיד השידור הציבורי, בישר הבוקר למאזיני תחנת הרדיו כאן ב' על התפתחות בזירה הפוליטית. במפלגת ישראל-ביתנו, דיווח העיתונאי, הוחלט לצאת בקמפיין חדש שנועד לפגוע ביהדות-התורה ובעומד בראשה, סגן השר יעקב ליצמן. העילה: מצבה הירוד של מערכת הבריאות הציבורית. המתקפה על המפלגה החרדית, ידע הכתב לספר למאזינים, תתווסף להתקפות הקודמות של אביגדור ליברמן ואנשיו נגד החרדים ושתלטנותם.

צרכני חדשות שהחליטו לגוון ולפתוח את יומם עם "ישראל היום" ודאי נתקלו בידיעה על ביקורת פנימית שצצה בצמרת רשימת כחול-לבן. לפי דיווחה של הכתבת דניאל רוט-אבנרי, בכחול-לבן יש מי שטוענים שהקמפיין הנוכחי מסייע דווקא לבנימין נתניהו. לפיכך, גורסים ב"ישראל היום", בהנהגת המפלגה הוחלט על קו חדש: לפנות למצביעי הימין באמצעות הבלטת גבי אשכנזי כפרזנטור ראשי.

אמש, בערוץ כאן 11, דיווח הכתב עקיבא ווייס – "לראשונה" – כי הליכוד ויהדות-התורה החליטו להפסיק את המתקפות על ליברמן, משום שהגיעו למסקנה שהקמפיין רק מחזק אותו. במקום זה, דווח בערוץ, יפנו שתי המפלגות את החצים אל עבר יאיר לפיד, שעשוי למלא את תפקיד ראש הממשלה (ברוטציה עם גנץ).

הסתגלותה של התקשורת לסגנון הסיקור שמכתיבים מנהלי הקמפיינים מקוממת. הכתבים הפוליטיים משקיעים כעת את כישוריהם ואת מרצם במרדף חסר שחר אחר סיסמת בחירות חדשה, כרזה או סרטון המתבשלים במטבחי משרדי הפרסום

מערכת הבחירות אמנם מנמנמת, נכון להיום, אבל קווי המתאר שלה כבר ברורים. כמו קודמתה, היא עתידה להתמקד בטפל: בדרכים שבהן בחרו היחצנים לשדר את מסרי המפלגות, בהברקה הניסוחית התורנית שנולדה במשרדי הפרסום, בזיהוי הבטן הרכה של הרשימות המתחרות, במעקב אחר התבטאויותיהם של הפוליטיקאים – ובכל שאר המרכיבים הטכניים שבאמצעותם נארזת תדמיתן של כל אחת מהמפלגות בבואה להילחם על מקומה בכנסת.

בכל הנוגע לתקשורת, מערכת הבחירות הנוכחית מסמנת תחנה מעליבה נוספת בתפיסת העיתונות (לסוגיה) את תפקידה. השורות הללו אינן תלונה ארכאית על אובדן האידיאולוגיה במרחב הפוליטי הישראלי. הציפייה להתמודדות רעיונית על מצעים ודרך נמוגה עם הסתלקותם של יצחק שמיר ואחריו יצחק רבין מהזירה הציבורית. נתניהו, שניצח את שמעון פרס ב-1996, פתח את עידן "מירוץ הסוסים" בהתמודדות על הנהגת המדינה. שוב לא עמדו להכרעת הבוחרים חלופות העוסקות בדמות המדינה, דרכה, אופיה וסדרי העדיפויות שלה. מאז, התחרות בין ראשי המפלגות הגדולות נסבה על דימויים.

"ישראל היום", כותרת ראשית, 25.7.2019 (לחצו להגדלה)

"ישראל היום", כותרת ראשית, 25.7.2019 (לחצו להגדלה)

הפרסומאים, יועצי התקשורת והיחצנים שנרתמו לחבב את המועמדים על הציבור התרכזו באיפור דמותם ("חזקים", "אנשי ביטחון", "נחושים") ובהלעגת תכונותיהם האישיות של היריבים. זה היה שדה המערכה הפוליטי שבו התכתשו נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט ב-23 השנים האחרונות.

הציבור הישראלי הסתגל בקלות לכללי המשחק הללו. בכך הוא הלך בעקבות האופנות שהתפשטו בעולם הדמוקרטי ואימץ את חוקיהן. יותר מהנה ופשוט להתרשם מחזותו של המועמד, מדבריו (כשהם מנוסחים כסיסמאות קליטות), משפת הגוף וממענה הלשון שלו, מאשר לחפור במשנתה של המפלגה שהוא מייצג (אם יש לה בכלל משנה של ממש). כמו בשאר העולם המערבי, הפוליטיקה בארץ היתה לשדה משחקים שעליו מתרוצצים השחקנים כדי לשאת חן בזכות כישוריהם האישיים, לא עמדותיהם.

כוח העזר הפרסומאי המלווה את העשייה הפוליטית התאים את עצמו לעידן התחרות האישית, ומיניה וביה השפיע עליו ועיצב את אופיו. את מקומם של מטות הסברה, שידורי תעמולה ונאומי בחירות תפסו יחצני-על, יועצי תקשורת, אסטרטגים פוליטיים ובשנים האחרונות גם מומחי ניו-מדיה. אלה רידדו את תכני ההתמודדות הפוליטית והפכו אותם למקבצי סיסמאות ולסוגה של סטנד-אפ. העיתונות, לסוגיה, נסחפה בתהליך ולא ניסתה ברצינות לחלוק עליו או להציע אג'נדה חלופית.

ספי עובדיה מדווח על הנעשה בקמפיין ישראל-ביתנו. חדשות 13, 2.8.2019 (צילום מסך)

"ליברמן החליט לשנות אסטרטגיה ולהפסיק לתקוף את נתניהו". ספי עובדיה מדווח על הנעשה בקמפיין ישראל-ביתנו. חדשות 13, 2.8.2019 (צילום מסך)

ההמחשות לאופיו של סיקור הבחירות הנוכחי הן כמעט אינסופיות. בערב שישי האחרון, במגזין החדשות המרכזי של ערוץ 13, בישרו על "פרסום ראשון": הכתב ספי עובדיה דיווח לצופים כי "ליברמן משנה כיוון", ושהחל מהשבוע הבא הוא "יפסיק לתקוף את נתניהו בקמפיין הבחירות ויתמקד בתעמולת פוזיטיב". כמקובל, עובדיה הידהד את הסקופ גם בחשבון הטוויטר שלו. מאלף להיווכח בהיסחפותו של כתב פוליטי מנוסה למדי אחרי אופנת הסיקור המטופשת, ובחשיבות שהוא מייחס לתנודות חולפות במטות הבחירות, שנוגעות אך ורק לסרט העטיפה שבו נארזים מסרי התעמולה.

התמכרותם של עובדיה ודומיו (כמעט כל הכתבים והפרשנים הפוליטיים בישראל) לספינים של האסטרטגים השונים משווה למערכת הבחירות אופי של אליפות בדמינטון, שבה חובטים המתחרים בכדור נוצה מצד אחד של המגרש אל הצד השני, הלוך ושוב: מתי טוכפלד מודיע לקוראי "ישראל היום" שבליכוד ישקיעו מאמצים להגיע אל תומכי ליברמן, כדי לשכנעם שהוא בעצם פוגע בהם. ב-ynet הקדישו כתבה ארוכה – חתומה בידי שבעה כתבים – לסקירת הקמפיינים הצפויים של המפלגות. ימים אחדים לאחר מכן התפרסמה כתבה דומה גם ב"ישראל היום".

mako, יוני 2019 (לחצו להגדלה)

mako, יוני 2019 (לחצו להגדלה)

שבוע אחרי פיזור הכנסת, בן כספית חשף ב"מעריב" שאת הקמפיין החדש של כחול-לבן יוביל בני גנץ (אלא מי?). עקיבא נוביק, הכתב הפרלמנטרי של חדשות 13, דיווח לא מזמן ש"כחול-לבן מקימה מטה מיוחד לשכנוע ישראלים אתיופים מצביעי ימין". ובחדשות 12 ו-mako מוצאים לנכון לחלוק עם קהל הבוחרים תשדיר תעמולה של ליברמן, וכדי לא לקפח את מתחריו מיידעים את הציבור ברצינות מוחלטת גם על שלטי חוצות של כחול-לבן ושל הליכוד – וכן הלאה וכן הלאה.

לח"מ אין ציפייה מהתקשורת להציף אל סדר היום סוגיות הרות גורל כמו יחסי דת ומדינה, פינוי שטחים או המשך הכיבוש, מדינת רווחה או גישה קפיטליסטית, מעמדם של ערביי ישראל, שלטון החוק, זכויות הפרט ואיכות החיים. מלכתחילה נואש הכותב גם מהסיכוי שהעיתונות תדרבן או תעודד בתקופה זו את המפלגות לתת מידע ומענה לעניינים קונקרטיים כמו המצב הבטחוני הנפיץ בעוטף עזה, תבונתה של מדיניות התקפות המנע הישראליות בשטחי עיראק, סוריה ולבנון, מעמד תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, מצוקת האשפוז ותלאות התחבורה, זיהום מפרץ חיפה והשחיתות השלטונית.

יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", חולק עם עוקביו בטוויטר סרטון תעמולה של מפלגת כחול-לבן. 6.8.2019 (צילום מסך)

יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", חולק עם עוקביו בטוויטר סרטון תעמולה של מפלגת כחול-לבן. 6.8.2019 (צילום מסך)

לא, הבעיות האלה (ושכמותן) הרי מעצבות את חיינו לכל אורך תקופות כהונתן של ממשלות ישראל. הבוחרים כבר אולפו לא לצפות מהמפלגות לתת דין וחשבון על תפקודן ועל האופן שבו יטפלו בכל אחת מהסוגיות הללו. עתה מחנכת אותם התקשורת לחדול גם מבחינת כישוריהם האישיים של המועמדים שמתחרים על הנהגת המדינה, ולהסתפק בבדיקת הביצועים התדמיתיים של יועציהם. זה עידן שבו הפוליטיקאי נמוג מאחורי היחצן.

הסתגלותה של התקשורת לסגנון הסיקור שמכתיבים מנהלי הקמפיינים של המפלגות מקוממת. הכתבים הפוליטיים משקיעים כעת את כישוריהם, את מרצם, את היצר העיתונאי המפעיל אותם, במרדף חסר שחר אחר סיסמת בחירות חדשה, כרזה או סרטון המתבשלים במטבחי משרדי הפרסום, ואחרי דפי המסרים, שמתחלפים בתכיפות גבוהה.

באופן זה נותנת התקשורת יד להפצת תמרוני המפלגות בתצורתם הגולמית, ומאפשרת להם להיות הנושא העיקרי שעל סדר היום הציבורי – ומבלי לתת את הדעת למשמעותם הצינית והריקה. ההשלכות עגומות. כאשר העיתונות מצטופפת ביציע ומתרכזת במי שמלביש את השחקנים, היא משאירה למרגלותיה מגרש ריק.