אני יודע שבכל פעם שאני כותב כאן אני מתלונן. על התקשורת שלא מספרת, וכשהיא כבר מספרת היא לא מדייקת, על זה שאין ניוז ופייק ניוז דווקא יש. אבל הפעם אני רוצה להאיר ולא להעיר, להלל ולא לקלל. הפעם אני רוצה להודות. מה שהעיר אצל מתלונן סדרתי שכמוני את הרצון לשבח ולהחמיא הוא המדור החדש של שני אשכנזי ב"גלובס", המוקדש למשבר האקלים.
ומדוע מדור כזה הוא מאורע כל-כך חשוב ומיוחד שצריך לכתוב עליו טור? מפני שלתפיסתי, לתקשורת יש תפקיד גדול וחשוב, אפילו יותר ממה שהיא חושבת או שכל אחת ואחד מאיתנו חושב, בשינוי השיח ובשינוי הרגלים, ואנחנו, אם נרצה או לא, נמצאים עכשיו בנקודה קריטית, נקודת אל-חזור, שמכריחה את כולנו, ובכן, לשנות הרגלים.
אבל לפני שאפרט, גילוי נאות, ואפילו שניים. הראשון, ששני אשכנזי, שייסדה את המדור החדש ב"גלובס", פנתה אלי כבר בתחילת הדרך; התראיינתי למדור, ומדי פעם אנחנו מחליפים דעות. והשני, שאני כותב כבר שנים ארוכות טורי דעה בנושאי סביבה ב-ynet (מעל 300 טורים עד כה), והבימה תמיד היתה פתוחה בפני, ללא התערבות. אבל לא באנו לדבר עלי.
נכון, יש עדיין כתבי סביבה וכתבים כלכליים מצוינים שעוסקים בנושאי סביבה, אך אם בעבר עוד היו קיימות בשולי סדר היום התקשורתי בימות קבועות לתקשורת סביבתית, הרי שכיום הסיקור הסביבתי נדחק אפילו מן השוליים הללו
לתקשורת בישראל יש יחס אמביוולנטי לתחום איכות הסביבה. אם היא בכלל מתייחסת אליו, התקשורת מעדיפה להתמקד בזיהום, בפגיעה בבריאות ובדו"חות ביקורת, ופחות באחריות אישית ובצורך בשינוי הרגלים. התקשורת גם מאוד תזזיתית, לא תמיד מעמיקה ומרחיבה, קופצת מטרנד לטרנד ובטח שלא תמיד מקדישה מקום קבוע לכל תחום.
נכון, יש עדיין כתבי סביבה וכתבים כלכליים מצוינים שעוסקים בנושאי סביבה, אך אם בעבר עוד היו קיימות בשולי סדר היום התקשורתי בימות קבועות לתקשורת סביבתית, מ"בדרך אל הטבע" המיתולוגית של מיכאל מירו ברשת ב' (לפני שבוטלה) ועד לכפולה הסביבתית של אביב לביא ב"סופשבוע" (לפני שנסגר) של "מעריב", הרי שכיום הסיקור הסביבתי נדחק אפילו מן השוליים הללו.
יתרה מכך, אם בעבר השיח הסביבתי, העולמי והמקומי, התמקד בטבע, על יופיו ועל הפגיעה בו, ואחר-כך בהשפעה של הפעילות הכלכלית-תעשייתית והטכנולוגיות החדשות על הבריאות, ובהיבטים כלכליים והיבטים של צדק סביבתי וניצול משאבים, הרי שבשנים האחרונות התקשורת העולמית מתמקדת יותר ויותר במשבר האקלים, בהתחממות הגלובלית ובהכחדת המינים – אך בישראל נותרו מאחור.
מתוך "משבר האקלים", מדור ב"גלובס"
התקשורת העולמית עוסקת בשאלה המרכזית: איזה עולם יהיה כאן בעוד 10, 20 ו-50 שנה, ומה כל אחת ואחד מאיתנו יכולים וחייבים לעשות כדי להשפיע לטובה. בישראל, לעומת זאת, המצב שונה. התקשורת כמעט ולא מתייחסת לנושא משבר האקלים, אפילו לנוכח הקונצנזוס בקרב המדענים בעולם, שלפיו נקלענו למצב חירום חסר תקדים שבו משבר האקלים מאיים על הסדר העולמי ובעצם על המשך הקיום של המין האנושי. נכון, יש פה ושם כתבות המציעות דיון בעתיד בהקשרים אלה, לרוב בטון מפחיד ואפוקליפטי, אבל לא מדובר אפילו בכלבים שנובחים בעת שהשיירה עוברת.
והנה, במדור החדש של "גלובס" על משבר האקלים, כפולת עמודים המתפרסמת מדי יום רביעי, לא רק שהשיח בנושא משבר האקלים במוקד, אלא שהוא פורט את המשבר לפרטים, מציג נתונים מהארץ ומהעולם, במגוון תחומים יומיומיים ולאו דווקא ברומו של עולם, משלב בין ידע אקדמי וחוכמת המונים, ומנגיש את המורכבות של המשבר ככלל ושל כל נושא ונושא בפרט. הוא גם קורא לנו לקחת אחריות ולהוביל שינוי, וזה לא עניין של מה בכך בעידן שבו התקשורת עסוקה בתמצות מסרים ונשיאת חן בעיני הקורא – או בעיני בעלי אינטרס אחרים.
האיום הממשי מההתחממות הגלובלית, משינויי האקלים ומהידלדלות המינים, עדיין לא חדר לתודעה של התקשורת בישראל, ובהתאם גם לא לזו של הציבור ולא לזו של נבחרי הציבור בישראל
אשכנזי החלה את המדור בסקירה של סוגיית ההתחממות הגלובלית, כשהיא מתארת מה נעשה בעולם ומציעה מה כדאי למדינת ישראל לעשות. היא המשיכה ודנה בכמויות הזבל העצומות שהישראלים מייצרים, לצד אוזלת היד של הרשויות בניהול וטיפול בפסולת; בפסולת בים; בפלסטיק ובכלים חד-פעמיים; במחיר האקולוגי של תעשיית האופנה והתיירות; ואפילו בהשפעה של בעל השליטה באי.די.בי, אדוארדו אלשטיין, על היעלמות יערות הגשם בארגנטינה. זהו קורפוס ראשוני, אך בהחלט מרשים, ויותר מהתרומה של כל כתבה וכתבה, הרי שהפסיפס שנוצר מכל הכתבות יחדיו חשוב עוד יותר.
האיום הממשי שנשקף מההתחממות הגלובלית, משינויי האקלים ומהידלדלות המינים עדיין לא חדר לתודעה של התקשורת בישראל, ובהתאם גם לא לזו של הציבור ושל נבחרי הציבור בישראל. הנה הבחירות הכלליות בפתח, וזהו סיבוב שני, ואפשר לספור על כף יד אחת את המתמודדים שמתייחסים לנושא, שלא לדבר על אלה העוסקים בו לעומק.
אולי זה משום שאנחנו חיים עם איומים ממשיים יותר, כאן ועכשיו, אולי כי התרבות שלנו היא של הישרדות ושל חיים מיום ליום, אולי כי יש לנו תחושה שאנחנו קטנים ולא משפיעים על המצב. ואולי פשוט כי אף עיתונאי לא שואל את הפוליטיקאים שלנו שאלות כאלה. התקשורת הישראלית חייבת להרים את הכפפה, לקחת אחריות ולהוביל את השיח בנושא, ממש כפי שהחלו לעשות ב"גלובס".
צריך כמובן לזכור את המציאות הרצויה. הנושא הסביבתי הוא האיום החמור והמשמעותי ביותר הניצב בפנינו, גם כאן בישראל, והוא צריך לפתוח מהדורות חדשות ולהופיע באופן יומיומי בתקשורת. לא במדור שבועי בעיתון כלכלי. אבל במציאות התקשורתית המצויה, העגומה כל-כך, חייבים לעודד כל עיסוק בנושא, גם אם מדובר בטיפה בים.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)