בדמוקרטיה הליברלית מהווה חופש הביטוי אחד הערכים המרכזיים מבחינת זכויות האזרחים. זכות זו חשובה לשיח הפוליטי באשר אחת ההגדרות לדמוקרטיה היא שלטון המושג באמצעות הוויכוח. ללא מתן אפשרות לכל הדעות להיות שותפות  בשיח עלולה להסתתר האמת, כפי שגרס ג'ון סטיוארט מיל שהסביר בספרו על החרות ש"השתקת דעה זו או אחרת גורמת רעה מיוחדת במינה, שעל כך מקפחים את המין האנושי כולו, לא רק הדור הקיים, אלא גם הדורות שיבואו... אם הדעה נכונה, כי אז שוללים מהם ההזדמנות להחליף טעות באמת, ואם היא מוטעית, כי אז שוללים מהם טובת הנאה השקולה כמעט כנגד זו, כלומר, הכרת אמת בהירה יותר ותפיסת אמת ערה יותר, הנובעת מתוך התנגשות האמת בטעות".

מהי המשמעות של תקשורת חופשית? התקשורת מהווה אמצעי תיווך בין בעלי דעות שונות ושכזו היא חיונית לדמוקרטיה. הדיון הציבורי עומד על המשולש הבא: ממסד פוליטי העומד מול בעלי התקשורת (בעלי ההון), עיתונאים (בין והם כתבים או פובליציסטים), אך גם כלל האזרחים כציבור ה"קוראים כותבים" של מכתבים או מאמרים למערכת.

המצב הרצוי אמור לאפשר לכלל הקוראים להביע את דעותיהם בעיתונות. סוגיה בפני עצמה היא השאלה: האם יכול עיתון לפרסם מכתבים רק של בעלי כיוון אידיאולוגי  מסוים, או יותר נכון, שלא לפרסם כיוון אידיאולוגי מסוים. אקדים ואציין מניסיוני שבשנות השמונים של המאה הקודמת, פרסם עיתון "הארץ" את רוב המאמרים ששלחתי ומאז מזה כבר עשרות שנים, אין הוא מפרסם כלל את מאמרי... אם עיתון "הארץ" לא היה מכריז על עצמו כעיתון ליברלי, אין בעיה שאיננו מפרסם מאמרים בכיוון אידיאולוגי שלא נראה לו. אך מדובר בעיתון ליברלי הגורס שהוא "עיתון לאנשים חושבים".

כלומר, קיימת בעיה לעיתון "הארץ" מעצם אי פרסום מאמרי, אבל זו אינה נקודת המפתח בטיעוני במאמר זה. טענתי המרכזית: הבעת דעות ע"י כותב חיצוני מעצם מהותה  פירושה פרסום מכתב או מאמר כפי שהוא וללא שינויים, אלא רק אם מדובר בתיקון שיבושי לשון שפרסומם השגוי יש בו בכדי לפגוע בשמו הטוב של הכותב, כמו גם של הבמה המארחת.

שינוי  נוסח של מכתב או מאמר, יש בו משום פגיעה בחופש הביטוי מעצם הפגיעה ב"קניין רוחני" של כותב המכתב, או המאמר, המקורי. אמנם, במת פרסום הכתיבה לכותבי החוץ הנה מוגבלת, ולכן סביר להגביל את היקף המכתבים או המאמרים למספר מילים מסוים, וראוי  שהדבר יהיה ידוע לכותבים מראש, מה שניתן להעריך, שאכן מתקיים כיום. אולם "הקניין הרוחני" של הכותבים החיצוניים נפגע בשל אי עיגונו מהבחינה האתית. הדבר בא לידי ביטוי כבר בגישת מועצת העיתונות המדירה את האזרח הקטן ממעמד של בעל זכות קניין על כתיבתו.

סעיף  4 ג' בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע כדלהלן: "מכתב למערכת  מותר לפרסם שלא כלשונו אם כותבו לא אסר זאת מראש, ואם בעריכה לא היה משום שינוי בתוכן המכתב או במשתמע ממנו".

מהרישא עולה שמותר לפרסם מכתב שלא כלשונו, ובכך לפגוע בניסוח המקורי של הכותב. מניסיוני, ביחס לרישא, אני יודע שעריכת מכתב משנה למעשה את תוכנו. זו פגיעה בקניין הרוחני של הכותב.

מכאן, פניותיי בעבר למועצת העיתונות, המנכ"ל וגם הנשיאה בסוגיה, שלא הביאו לשינוי סעיף  4 ג'. אגב, לפני עשרות שנים אמר לי פרופ' עמוס שפירא, כששוחחתי עמו על הסוגיה - שבמועצת העיתונות לא חשבו כלל על זכויותיהם של הכותבים החיצונים. עוד אוסיף אציין שפניתי גם לפרופ' מרדכי קרמניצר, שהעביר הטיפול למנכ"ל מועצת העיתונות. זה שלח לי מכתב, שלא התמודד עם טענותיי.

החלטתי לכתוב מאמר זה כי הסוגיה טרם נפתרה, מה עוד שראש חוג לתקשורת יעץ לי לפנות ל"עין השביעית" בשל החשיבות העקרונית של הסוגיה. האם "העין השביעית" תרים את כפפת שינוי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות?

בברכה

יוסי ברנע, ת"א