זן נדיר

עיתוני הבוקר מבשרים כי אתמול נצפה יצור נדיר בגבול עזה ישראל: פעיל חמאס שאינו מחבל. הקוראים בוודאי מוכי הלם. כבר שנים שמספרים להם שכל עזתי הקשור בדרך כלשהי למשטר חמאס הוא מחבל, משוטרים ועד עיתונאים. והנה מתברר כי לצד הזן הנפוץ עד מאוד של פעילי חמאס עזתיים, שכל הווייתם שאיפה לרצוח כמה שיותר יהודים, ישנו גם תת-זן אחר, וריאציה חריגה כמו תלתן בעל ארבע עלים, שפועל דווקא למען מטרה הפוכה בתכלית. אכן מופלא הוא הטבע.

לפי הדיווח ב"ישראל היום", פעיל החמאס שאינו מחבל, מחמוד אל-אדהם שמו, היה איש מנגנוני הביטחון, לא פחות. כלומר בשר מבשרו של ארגון הטרור הרצחני. ובן 28 היה כשנצפה אתמול במשקפותיהם של תצפיתניות צה"ל, כלומר בגיל שבו לו היה מוצא את מותו בהפצצה רוחבית של הרצועה היה ממילא נספר כמחבל, וכל ניסיון לרמוז אחרת היה מתקבל כתעמולה אנטישמית במימון ג'ורג' סורוס.

ובכל זאת, כתבי "ישראל היום" מדווחים הבוקר לקוראי 400 אלף גליונות החינם שהופצו ברחבי המדינה כי אותו אל-אדהם עסק ב"פעילות ריסון פלשתינים על גבול הרצועה, ולא בפעילות נגד ישראל".

פלסטינים מניחים ידיים על גופתו של מחמוד אל-אדהם, לוחם חמאס שנורה בידי כוחות צה"ל, 11.7.2019 (צילום: חסן ג'די)

עוד לא התאוששו קוראי העיתונים מהתגלית המדעית, וכבר ניחתת עליהם בשורה קשה: היצור הנדיר שנצפה אמש בגבול עזה נורה ומת. כתבי "ישראל היום" מדווחים כי אל-אדהם נורה כיוון ש"נחשד בטעות כמחבל".

ב"ידיעות אחרונות" מצורף תצלום של אל-אדהם שממנו ברור מדוע "נחשד בטעות כמחבל". בתצלום נראה האיש כמו ערבי עם נשק, כלומר מחבל. אפילו מדים מנומרים יש לו, ובנדנה כזאת עם כיתוב בערבית ("אני בא לרצוח את כל היהודים"?), והתת-מקלע שלו מכוון קדימה כאילו בכל רגע הוא הולך לרצוח יהודי על עצם יהדותו. בקיצור, הכי מחבל שיכול להיות. "מדובר בתקלה ובאי-הבנה", מסביר יוסי יהושוע לקוראי העיתון הנמכר במדינה.

"ידיעות אחרונות", 12.7.2019

דרושה לכלי תקשורת מנה גדושה של ציניות עיתונאית מחד, ונאמנות חסרת גבולות לממסד מאידך, כדי להתהפך כך ב-180 מעלות ולהסביר לקוראיו שאותם אנשים שעד היום ביקש לשכנע כי הם בני מוות, הם למעשה חסידי אומות עולם בתחפושת. למרבה המזל של ממשלת ישראל, בעיתונות הישראלית, זו שמכונה "ימנית" כמו גם זו שמכונה "שמאלנית", יש די והותר משני המצרכים.

מניפולציה שקרית וזדונית

"אם השוטר האלמוני [שירה בסלומון טקה] היה מבצע את הירי שלו, כולל תוצאות דומות, ביהודה ושומרון מול התנפלות של צעירים פלשתינים, קרוב לוודאי שהעניין היה נסגר מיד. אולי היה מתקבל אפילו למפגש מתוקשר עם השר לבטחון הפנים גלעד ארדן, ומוצג כגיבור", כותב אמנון לורד במדורו הקבוע, שרואה אור במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "אם האירוע היה מתרחש מול ערבים ישראלים, אולי במהלך פעולה למעצר חשוד באחד הכפרים במשולש, הדבר היה מעורר זעם, אבל גרסת השוטר היתה מתקבלת".

לורד צודק כמובן, אך הוא אינו כותב זאת כביקורת על הקלות שבה מרשים המדינה והציבור הרחב לשוטרים להרוג פלסטינים בשטחים ובתחומי מדינת ישראל, אלא כביקורת על הקשיים שמערימים המדינה והציבור בפני שוטר שהרג יהודי-ישראלי יוצא אתיופיה.

טקס לזכרו של סלומון טקה, 10.7.2019 (צילום: פלאש 90)

"יש כבר מספיק מידע מכל המקורות, כולל חקירת המשטרה, שהשוטר ירה בסלומון טקה מתוך הגנה עצמית", קובע לורד. האומנם? ב"גלובס" מוקדש מדור "המשרוקית" לניסיון לבסס בעובדות את הדיון באירוע הירי בטקה והיחס המפלה כלפי יוצאי אתיופיה בישראל. בין היתר בדקה המשרוקית של "גלובס" את המידע שהופץ בטקסט ויראלי שנשא את הכותרת "פרטים על הירי של השוטר – מה שלא מספרים בתקשורת".

בטקסט שהופץ נטען כי השוטר "הלך לפזר את ההמולה וקיבל מכות, ואז הזדהה כשוטר וקיבל עוד מכות והתחילו לזרוק לעברו לבנים משתלבות ואבנים. בתוך כל זה התחילו לזרוק לכיוון הילדים שלו, ואז ירה לפי הנהלים של ירי אקדח בזווית של 45 מעלות לרצפה לכיוון חומת מפגע (רצפת אספלט). הכדור פגע בקורת בטון עם ברזל, ניתז ופגע בבחור בחזה. השוטר נשאר במקום וביצע בו פעולות החייאה".

ב"משרוקית" הגיעו למסקנה כי "נראה שהמידע שהופץ נשען על פרסומים בתקשורת כמה ימים אחרי האירוע, שלפיהם מתחזקת ההערכה במח"ש שהשוטר ירה לעבר הרצפה, וכן על פרטים שפורסמו מתוך גרסתו של השוטר. אבל בניגוד למה שהוצג בטקסט שהופץ, מדובר בדיווחים חלקיים ולא בעובדות מוגמרות. בהודעת מח"ש העדכנית ביותר מ-8 ביולי, ממצאי הבדיקות תומכים בטענה כי הקליע פגע תחילה בקרקע, וכי נתז מהירי הוא שפגע בטקה והביא למותו".

במלים אחרות, בניגוד לקביעה הנחרצת של לורד, עדיין לא ברור שהשוטר ירה בטקה מתוך הגנה עצמית. אולי כן ואולי לא. עוד מוקדם לקבוע.

בכל מקרה, הצדקת הירי של השוטר בטקה היא רק הספתח לטיעון המרכזי של לורד, שכרגיל נושא ארומה קונספירטיבית. "לא הייתי מכניס את מקרה סלומון טקה לקטגוריה של פייק ניוז, אלא של מניפולציה שקרית וזדונית של פעילי ארגונים שמבקשים להפוך את קהילת עולי אתיופיה לבשר תותחים במלחמתם נגד הדמוקרטיה הישראלית", כותב לורד. "לא ידוע לי על ניסיון כל-כך ציני בעבר כמו זה שנעשה עכשיו להפוך קהילה שלמה לארגון חזית שמאחוריו מסתתרים פעילים חתרנים השואפים לחסל את הדמוקרטיה בישראל".

מוזר שלורד כל-כך מתקשה לאתר ניסיון ציני נוסף להפוך קהילה שלמה לארגון חזית שמאחוריו מסתתרים פעילים חתרנים השואפים לחסל את הדמוקרטיה בישראל. הרי אפילו בגיליון "ישראל היום" מהבוקר, זה שבו מופיע הטור שלו, יש דוגמה כזו. הנה כך אומר שר המשפטים אמיר אוחנה בראיון ליהודה שלזינגר המתפרסם במוסף "שישבת": "יש ארגוני שמאל בקרב אוכלוסיות שונות, לא רק אצל הלהט"בים, שפועלים להביא לחילופי שלטון. הם משתמשים בקהילה כדי לנסות להחליף את השלטון".

אם כך, האתיופים בשירות ארגוני השמאל. וגם ההומואים. שכחנו מישהו?

עצם הגדרת ההפרדה

"מי שהפך את המחאה הזו [של יוצאי אתיופיה] וכמעט כל מחאה שפורצת כאן להזדמנות פוליטית לנגח את כל מי שלא בא לו טוב בעין הם לא אנשי הימין וגם לא בני העדה האתיופית", כותב קלמן ליבסקינד בטורו שב"מעריב". "אני מציע להסתכל על האופן שבו טיפלה התקשורת בשורה ארוכה של מחאות כדי להבין שמה שמפריע לאנשים כמוני באירוע הזה טמון בניסיון התקשורתי להציג כל בעיה שצצה כאן כעדות לקריסתו של המפעל הציוני".

בעוד לורד משתמש בשם הקוד הכללי "ארגוני שמאל" כדי לתאר את הכוח שמניע את המחאה לכיוון המזיק למדינה, ליבסקינד נוקב בשם אחד: הקרן החדשה לישראל (גילוי נאות: הקרן מעניקה תמיכה כספית לפעילות "העין השביעית"). בגלל פעילות ארגונים שכאלה, טוען ליבסקינד, אנשים חושבים ש"המחאה האתיופית מעידה שכולנו גזענים; מחאת הלהט"ב מלמדת שאנחנו חברה הומופובית; חוק הלאום מלמד שאנחנו שונאי ערבים; ומחאת הנשים מלמדת שישראל היא מקום מסוכן לנשים". אם כך, עדכון: לא רק יוצאי אתיופיה והלהט"בים, גם הערבים והפמיניסטיות בשירות ארגוני השמאל.

שוטר עוצר מפגין בעצרת מחאה נגד אלימות משטרתית בעקבות הרג סלומון טקה. נתניה, 7.10.2019 (צילום: רועי אלומה)

"מצטער, אבל אני כופר בנרטיב שמלווה את הפסקול של כולנו כאן בשבועיים האחרונים, שלפיו אנחנו חיים בחברה גזענית", מוסיף ליבסקינד בהמשך הטור. "נכון, יש אצלנו תופעות של גזענות, כמו בכל מקום בעולם, אבל מכאן ועד מדינה גזענית הדרך ארוכה. כמו שהעובדה שיש בישראל מאה מעשי רצח בשנה איננה מעידה על היותנו חברה רצחנית, וכמו שהעובדה שיש בישראל 15 אלף גניבות רכב בשנה איננה מעידה על היותנו חברה של גנבי רכב – כך אירועים גזעניים אינם מעידים על היותנו חברה גזענית".

נשמע משכנע, נכון? חכו עד שתקראו את הנימוק המנצח הבא: "עם כל הבעיות, ויש לא מעט כאלה, אנחנו המדינה היחידה בעולם שהשקיעה משאבים עצומים כדי להביא אליה שחורי עור מאפריקה ולקלוט אותם. המדינה הזו עשתה זאת משום שהיא אינה רואה בעולי אתיופיה שחורים – היא רואה בהם אחים יהודים". במלים אחרות, אנחנו לא גזענים כי הבאנו הנה במאמצים רבים את בני הגזע שלנו, כלומר הלאום, כלומר הדת. בקיצור, את מי שאנחנו יכולים להעמיד יחד איתנו בקבוצה אחת אל מול כל הלא-יהודים שסביבנו. מה פחות גזעני מזה?

במוסף "G" של "גלובס" יוצא דרור פויר נגד השיח על הגזענות בישראל, אך מנקודת מבט הפוכה. "כל-כך הרבה תופעות ישראליות מכעיסות, מעציבות, איומות ונוראות חשפה מחאת האתיופים, אבל בעיני אחת עומדת מעל כולן – עמדה שכמעט לא הובעה בגלוי בסיבובים קודמים, אבל הפעם מופיעה בכל מקום כל הזמן: מעין תובנה עמוקה ואמיצה לכאורה, שלפיה צריך לקבל את העובדה הבלתי ניתנת לערעור שכולנו גזענים והגזענות בכל מקום", הוא כותב. "ככה זה ואין מה לעשות, צריך להשלים עם זה. כאלה אנחנו וזה הקסם הישראלי – אוהבים עלייה אבל לא אוהבים עולים, חה חה, איזו חבורה של חברמנים!".

כדי להדגים את העמדה הזו משדך פויר שלל התבטאויות שמצא בתקשורת הישראלית לכדי פסקה גזענית ובלתי מתנצלת אחת: "מי מאיתנו יודה שהוא גזען? הרוב לא, אבל עלינו להכיר בעובדה שבכל אחד מאיתנו נטוע גזען קטן. הצבע הוא מרכיב משמעותי ומיידי המשפיע על חוויית החיים. מחקרים מוכיחים שהגזענות טבועה בנו עמוק ממה שהיינו רוצים להודות. היא בטבענו. קיימת בנו גזענות שאפילו איננו מודעים לה, גזענות סמויה, שקופה וחסרת ריח, שנהפכה ללגיטימית. בני האדם, גם בעלי דעות ליברליות, הם גזענים. עם יד על הלב, כמה מקוראי הפסקה הזאת היו שמחים אם בתם היתה מביאה הביתה גבר אתיופי?".

פויר מבטל לחלוטין את שלל הטענות הללו, ומבקש לעודד את קוראיו. "הגזענות לא נטועה בנו כל-כך עמוק כמו שהגזענים מנסים להסביר לנו. יש לה שורשים עמוקים בחברה, זה נכון, עמוקים מדי, אבל אין לה שורשים אמיתיים בנפש של היחיד. הגזענות היא מחלה של החברה, לא של האדם. היא צפה כפסולת פלסטיק על אוקיינוס התודעה", הוא כותב.

"עשרה ימים של מדיטציה יראו לכם את זה, אבל אני סוגר לכם את הפינה הזו בשתי דקות: עצמו עיניים במרחב בטוח ושקט, חפשו את הגזענות בתוככם ובסוף תבינו שהיא לא יצר בסיסי, לא דחף קמאי ולא תשוקה בלתי נשלטת. היא לא מחשבה ולא תחושה, לא כאב ולא עונג, היא כלום – סתם קיטבג ישן שהחברה השאירה בתוך המוח שלכם והלכה".

כתובת גזענית על כנסייה אתיופית בירושלים, 2013 (צילום: גרשון אלינסון)

מי שמעוניין להישאר אופטימי מוזמן לעצור את הקריאה כאן. כל היתר מופנים אחר כבוד לכתבתה של סמדר רייספלד המתפרסמת הבוקר ב"מוסף הארץ". במרכז הכתבה: מחקר שהראה כי יחסי חברות בין ילדים יהודים וערבים שלומדים יחד בכיתה אחת נפוצים יותר בבתי-ספר רגילים מאשר בבתי-ספר שמוגדרים "רב-תרבותיים".

פרופ' יוסי שביט מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שהוביל את המחקר יחד עם ד"ר אורי שויד מאוניברסיטת בן־גוריון וד"ר יובל קליש מאוניברסיטת תל-אביב, מסביר: מדבור בממצא צפוי למי שמכיר את "תיאוריית הזהות החברתית" של הנרי טג'פל.

על סמך ניסויים שערך לפני כמחצית המאה הגיע טג'פל למסקנה המנוסחת בכתבה כך: "הנטייה לתחרות, לקונפליקט ולאפליה בין קבוצות טבועה במין האנושי באופן העמוק והטבעי ביותר. קחו אוסף של אנשים, חלקו אותם לקבוצות – לא חשוב על בסיס מה – ומיד תיבנה אצלם בראש תפיסה של 'אנחנו' ו'הם'. מיד יחושו קרבה לחברי קבוצתם (טג'פל קרא לה 'קבוצת הפנים') ועליונות על הקבוצה האחרת ('קבוצת החוץ'); מיד הם ידאגו לקבוצה שלהם ויפלו לרעה את האחרת. [...] אין צורך בסיבות 'אמיתיות' – היסטוריה מורכבת, תחרות על משאבים, פערים מעמדיים או הבדלים אידיאולוגיים – כדי ליצור תחרות ואפליה. רגע לידתן של הקבוצות, עצם הגדרת ההפרדה, הוא רגע היווצרות הקונפליקט".

חזון אדיר בן אלפי שנים

"האולטימטום של שקד לפרץ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר. יהודה שלזינגר מדווח כי השרה לשעבר איילת שקד העבירה מסר לשר רפי פרץ: "ותר על המקום הראשון, או שאחבור לבן-גביר, לבנט – ואולי אף לסמוטריץ'". שלזינגר מדווח כי פרץ דחה את התנאי על הסף, ואילו שקד הכחישה הבוקר את הפרסום.

כך או אחרת, ב"ישראל היום" ממשיכים לפעול במרץ למען איחוד כולל במפלגות הניצבות מימין לליכוד, כדי למנוע איבוד קולות ולסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו להקים קואליציה ימנית ללא אביגדור ליברמן, שתנסה להציל אותו מכתבי האישום הצפויים.

מסתער אל המטרה הבוקר הפובליציסט הבכיר חיים שיין. לצורך המשימה מגייס שיין את כל תולדות העם היהודי והגאולה שבדרך, לא פחות. "שיבת ציון בימינו לא תסלח למי שבשל שיקולים זרים וקטנוניים הימרו על הגשמת חזון אדיר בן אלפי שנים", הוא כותב. "נביאי ישראל כולם התנבאו לימינו שלנו, אך לעתים בעל הנס לא מכיר בנִסו ואוטם אוזניו משמוע קולות מופלאים המגיעים מן העבר".

השרה לשעבר איילת שקד, 12.6.2019 (צילום: פלאש 90)

פניה של השרה לשעבר שקד מעטרים את שער "בשבע", שבועון החינם הנפוץ בציונות הדתית. "מי בראש? לא כזה חשוב", נכתב מעל טור העורך של עמנואל שילה, שקורא לשקד לוותר לשר פרץ על המקום הראשון ברשימה המאוחדת של מפלגות הימין. הוויתור מתבקש, כותב שילה, הן משום התעקשותה על משרד המשפטים בממשלה הבאה, הן משום שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות האחרונות והן משום "שגם במישור העקרוני והסמלי, שיש לו גם משמעות חינוכית, ראוי שבראש רשימה שנשענת על קולות הציונות הדתית תעמוד דמות דתית מחויבת לתורה ומצוות".

מעבר לעיקרון ולסמל יש כאן גם עניין פרקטי, כותב שילה: "בבחירות האחרונות 56 אחוזים מתושבי כפר חב"ד מימשו את העיקרון הזה בהצבעה לאיחוד מפלגות הימין, לעומת 19 אחוזים שהצביעו ליהדות-התורה ושלושה אחוזים בלבד שהצביעו לימין-החדש של בנט ושקד. אבל אם שקד החילונית תעמוד בראש הרשימה המאוחדת, החב"דניקים בכפר חב"ד ובכל הארץ יתקשו לראות בה את הרשימה 'הכי חרדית', וסביר להניח שקולותיהם ינדדו ליהדות-התורה".

בפועל שילה כותב שזה דווקא כן די חשוב מי במקום הראשון, ועדיף שזו לא תהיה שקד כי לחרדים יש עקרונות. בתור מי שהיתה מספר 2 במפלגה דתית-חילונית שבכל תחומי החיים העדיפה את הגישה הדתית, שקד בוודאי יכולה להתחבר לטיעון הזה.

כמה מנדטים שווה תמיכה של החב"דניקים? "הרבי מעולם לא היה מעורב בפוליטיקה", מבהיר הרב יהודה קרינסקי, יו"ר המוסדות המרכזיים של חסידות חב"ד העולמית, בראיון לעורך "ישראל היום" בועז ביסמוט.

"הרבי" שאליו מתייחס קרינסקי הוא כמובן מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ'. לפי קרינסקי, העמדות שהביע שניאורסון לא נבעו מפוליטיקה אלא "משיטות התורה". כך, לדוגמה, באחת ממערכות הבחירות הביע תמיכה ברשימת יהדות-התורה ומספר המנדטים שלה גדל מ-2 ל-5.

לעשות ביסמוט

הראיון של ביסמוט עם קרינסקי מלווה בתצלום גדול של קרינסקי כשלצדו גם ביסמוט כמובן. זה כבר הפך לסימן היכר של עורך "ישראל היום", עוד מהימים שבהם טרם מונה לערוך את העיתון הנפוץ בישראל (לפי סקר חשיפה).

"ישראל היום", 12.7.2019

את מקור הנוהג של ביסמוט לדחוף את פרצופו לדיווחים בעיתון אפשר למצוא הבוקר ב"ידיעות אחרונות", שם מדווחת אליזבת צורקוב על הנעשה במוסול שבעיראק. לדיווח של צורקוב נלווה תצלום של העיתונאית על רקע העיר העיראקית.

פעם גם ביסמוט היה יוצא למשימות מיוחדות שכאלו. מצויד בדרכון זר ואומץ לב היה חודר למדינות שעבור רוב הישראלים נמצאות מחוץ לתחום ומתעד את עצמו במקום שרוב קוראיו לא יוכלו להגיע אליו גם אם ירצו. אולם מה שיכול להיחשב לגיטימי בדיווח ממוסול החרבה נראה מגוחך בדיווח מוושינגטון, טקסס, או במקרה של הבוקר: בניין מספר 770 באיסטרן פארקווי, קראון הייטס, ברוקלין, ניו-יורק.

פוליטיקה ישראלית (סאטירה)

במוסף "הארץ" מתפרסמת כתבה מאת איתי משיח על מפלגה שהוקמה בעשור שעבר על-ידי ירחון סאטירי, ומאז צוברת תאוצה. "המפלגה" שמה.

בישראל, נזכיר, הוקמה לפני שנים אחדות מפלגה לא סאטירית בשם "התנועה", והעומדת בראשה ציפי לבני אף זכתה עמה לשישה מנדטים.

למהירי החלטה

בשער "יתד נאמן" מתנוססת הכותרת "רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א בברכה היסטורית: 'אמליץ טוב לעתיד לבוא בעד המסייע'". בכותרת המשנה מוסיפים: "חברי מועצת גדולי התורה שליט"א פרסמו מכתב הקורא לציבור להתגייס למען ישיבות 'תפארת ציון קריית מלך'. קריאת רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א כי 'ימליץ טוב לעתיד לבוא בעד המסייע' עוררה גל התרגשות בציבור".

קרדיט (1)

בשער "הארץ" מדווח גידי וייץ כי "ברק ועבריין המין ג'פרי אפשטיין ייסדו שותפות של מיליונים ב-2015". הדיווח פורסם אמש באתר "הארץ", והבוקר מופיע גם ביתר העיתונים.

ב"ישראל היום" מקדישים לכך כותרת בשער וידיעה קטנה בתחתית עמוד 2. הקרדיט ל"הארץ" מופיע בכותרת המשנה של הידיעה.

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לכך כותרת בשער וידיעה גדולה בראש עמוד 2. הקרדיט ל"הארץ" מופיע רק בפסקה השנייה של גוף הידיעה.

קרדיט (2)

על פני מרבית עמוד 11 של "ישראל היום" מדווח נועם (דבול) דביר כי בשנת 2018 נרשם שיא במספר הזכאים לתעודת בגרות – 70%. כותרת המשנה מצטטת את שר החינוך לשעבר נפתלי בנט: "המאמץ השתלם, ילדי ישראל בזינוק".

בראש עמוד 6 של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת עפר לבנת על הישגי התלמידים. גם כאן מוענק לנפתלי בנט הקרדיט בדמות ציטוט בכותרת המשנה: "יום גדול למערכת החינוך".

ב"ידיעות אחרונות" מדווחת תמר טרבלסי-חדד על הזינוק בשיעור מקבלי תעודות הבגרות, אך שמו של בנט נעדר מכותרת המשנה. למעשה, הוא מופיע רק בפסקה השמינית של הידיעה.

גם "בהארץ" לא מוזכר שמו של השר לשעבר בנט, אבל במקרה זה הוא בוודאי מוותר על הקרדיט ברצון, שכן להבדיל משלושת העיתונים האחרים, שחוגגים את ה-70%, כאן כותרת הידיעה היא "משרד החינוך מציג עלייה בזכאות לבגרות, אך מתעלם מנושרים, חרדים ופלסטינים".

שירה קדרי-עובדיה מדווחת כי הנתון המצוטט בכל יתר כלי התקשורת מתייחס רק למסיימי כיתה י"ב, ולא לכלל בני ה-18. עד שנת 2015, היא מסבירה, משרד החינוך הציג את הנתונים המלאים, כולל תלמידים שנשרו מבית הספר וכאלה שמלכתחילה לא למדו במסלול לבגרות, והנתון היה נמוך משמעותית מהנתון של מסיימי י"ב. אך באותה שנה הוחלט להתעלם מרוב החרדים, מהפלסטינים במזרח ירושלים וממי שנשר בדרך.

עושים לביתם

בכפולה הפותחת של "ממון" שב ויוצא הפרשן הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר להגנת הבנקים הגדולים. "רפורמת בכר, שלקחה מהבנקים את הקרנות והקופות, וחוק שטרום, שלקח מהם את חברות האשראי, גבו מחיר צרכני כבד", מובהר בכותרת המשנה של טורו.

בהמשך המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" מתפרסם עמוד מערכתי למראה במימון בנק הפועלים. הפעם העמוד הוא במסגרת מיזם "משפחה בצמיחה", חלק מעסקה פרסומית רב-שנתית בין הבנק לעיתון. "ידיעות אחרונות" לא רק שותף בפרסום סמוי של הבנק – בנק הפועלים גם מחזיק 34% ממניותיו.

"ממון", 12.7.2019

ובינתיים, ב"מעריב" שוב מתפרסם עמוד מערכתי למראה במימון תנובה, וב"דה-מרקר" שוב מתפרסמת כפולת עמודים מערכתית למראה עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

"מעריב", 12.7.2019

"דה-מרקר", 12.7.2019

ב"בשבע" מתפרסמת מודעה מטעם ארגון רגבים, ובהמשך העיתון מופיעה גם כתבה המתבססת על פעילות הארגון.

ענייני תקשורת

שלמה פיוטרקובסקי מציע במדורו ב"בשבע" לשנות את סדרי תביעות לשון הרע בישראל לרעתו של חופש הביטוי, זאת בעקבות פסק הדין שניתן לאחרונה בתביעה שהגישה השרה מירי רגב נגד העיתונאי ספי עובדיה. במקרה של רגב נ' עובדיה נמנע בית-המשפט מלקבוע אם עובדיה דיווח אמת כיוון שממילא קבע שפעל באופן ראוי ואחראי. פיוטרקובסקי מציע גישה אחרת. "האפשרות שאני מעלה היא להעביר את הגנת העיתונות האחראית כשיקול בקביעת תשלום הנזק, ולא כהגנה בשלב של עצם קביעת החבות", הוא כותב.

נעה לנדאו ועופר אדרת מדווחים ב"הארץ" כי המדינה מסרבת לחשוף מי סייע למשרד החוץ לנסח את הצהרת נתניהו על חוק השואה הפולני. פרטים נוספים והרחבה – בידיעה שפורסמה כאן באתר "העין השביעית".

במדור "עניין אישי" שבמוסף "אתחנתא" מתראיין הפעם עורך "מעריב" דורון כהן. "בניגוד למה שחשבתי בהתחלה", הוא אומר לשילה פריד, "[העיתונות הכללית] היא לא טובה יותר מעיתונות ספורט".