שוב מתפרסמים בתקשורת נתונים המועתקים מהודעות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) מבלי להסביר את הגדרות המונחים השונים שבהם משתמשת הלשכה. טיפול עיתונאי כזה הופך את הצגת הנתונים לא רק לחסרת משמעות, אלא למטעה ממש. "יותר מ-87% מכלל העומדים לדין במשפטים פליליים בישראל ב-2017 הורשעו בסופם", קובעת כותרת לידיעה באתר ynet. אם אחוז ההרשעה של מועמדים לדין עומד על 87%, האם זה אומר ש-13% מזוכים? ממש לא!

ראשית, "עומד לדין" מוגדר בלמ"ס כמי שנגזר דינו. כך שמי שעמד לדין (הוגש נגדו כתב אישום) אך התביעה חזרה בה מכתב האישום כלל לא נספר, למרות שמבחינה מהותית הוא זוכּה ובכל מקרה תוצאת ההליך שלו בוודאי אינה הרשעה. שנית, לפי הגדרות הלמ"ס, מקרים שבהם בית-המשפט קבע שהנאשם ביצע את העבירה אך מטעמים מיוחדים, כמו למשל הצורך בשיקומו, החליט על ביטול ההרשעה, ייחשבו כ"אי-הרשעה" למרות שהנאשם כלל לא זוכה.

זו גם הסיבה לכך שרק כמחצית מהקטינים מורשעים, למרות ששיעור הקטינים שנקבע כי ביצעו את העבירה גדול בהרבה, וזאת משום ששיקולי השיקום מקבלים משקל גדול בהרבה אצל קטינים. אבל מי שנקבע שביצעו עבירה, גם אם לא הורשעו, נידונים בגזר דין לצווי מבחן, שירות לתועלת הציבור ושורה ארוכה של עונשים, כך שקשה להגדיר אותם כמי שזוכו.

בנוסף, בקטגוריה זו של "אי-הרשעה" כוללת הלמ"ס גם את מי שנקבע שאינם כשירים לעמוד לדין, אף שבית-המשפט רשאי לשלוח אותם לאשפוז כפוי או להוציא נגדם צו טיפול. בקיצור, גם אותם לא ממש ניתן לסווג כמי שזוכו.

אם נבחן את שיעור הזיכויים מבין כל הכרעות הדין על בסיס מחקרים משנים קודמות, המספר ככל הנראה לא יהיה 13%. הוא יהיה נמוך משמעותית מ-1%. אם כך, האם אין לאף אחד סיכוי בהליך הפלילי? כולם מורשעים? ממש לא! כאמור, כאשר כתב האישום מבוטל (ובוודאי כשהוא לא מוגש למרות חשדות ראשוניים), הוא לא נכלל בחישוב. וזה קורה לעתים כשבית-המשפט רומז לתביעה שאין סיכוי להרשעה.

מנגד, כאשר הנאשם מודה (ובשל ההסתמכות על הסדרי טיעון, זה קורה כמעט בכל התיקים) הודאתו נספרת כהרשעה. הודאות אלו מעלות מאוד את מספר המורשעים בחישובים הסטטיסטיים ומדללות מאוד את מספר הזיכויים. כך יוצא שכאשר אין מחלוקת שהנאשם אשם, והוא מודה, סופרים את המהלך כהרשעה, אולם כשאין מחלוקת שהוא לא אשם, והתביעה חוזרת בה מכתב האישום (או לא מגישה אותו כלל), לא סופרים זאת כזיכוי. ברור לחלוטין למה מבחינה סטטיסטית הצגה כזו של הנתונים תראה כאילו אין כמעט זיכויים.

למעשה, לו היו מחשבים את שיעור הזיכויים בתיקים שבהם יש מחלוקת בין התביעה וההגנה, ולכן בית-המשפט שומע בהן עדויות ומכריע על בסיסן – כלומר תיקים שאינם מסתיימים בהסדר – התוצאה היתה גבוהה בהרבה מ-1%. קרוב ל-10% מהתיקים המוכרעים על סמך שמיעת ראיות מסתיימים בזיכוי.

וזו לא הבעיה היחידה בנתונים האלו כשהם מוצגים כך. לפי הגדרות הלמ"ס, כל זיכוי חלקי נספר כהרשעה, גם אם הנאשם הורשע רק בסעיף אחד, מינורי, מתוך כתב אישום, העמוס בסעיפים חמורים ממנו בהרבה. בחלק גדול מאוד מהתיקים הנאשם מורשע בחלק מהאישומים ומזוכה מאחרים. ספירת זיכוי חלקי (שהוא גם הרשעה חלקית) רק כהרשעה מעלה כמובן באופן מלאכותי את שיעור ההרשעות.

ובקיצור, בלי הסבר על ההגדרות שבהן משתמשת הלמ"ס, הנתונים הגולמיים שהיא מספקת פשוט לא אומרים דבר. כדי להגיע לאותן הגדרות העיתונאי לא נדרש לחפור בנבכי אתר הלשכה. הן צורפו להודעה לתקשורת שפרסמה הלמ"ס, בעמודים 6 ו-7. האם מי שפִרסם את הידיעה על סמך ההודעה לעיתונות של הלמ"ס לא טרח לקרוא אותה? ואם הגיע עד עמודים 6–7, מדוע לא הציג והסביר את הנתונים לאור ההגדרות? בלעדיהן, אין באמת משמעות לאוסף הנתונים שמוצגים בהודעה לתקשורת. וגם לא בכתבה שהתבססה עליה.

אורן גזל-אייל הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה בפקולטה למשפטים