בשבוע שעבר ערך מכון ון-ליר אירוע לזכרו של מורי, פרופ' ירון אזרחי, שהלך לעולמו בראשית השנה. אזרחי היה מגדולי הוגי הדעות והאינטלקטואלים בישראל. כשקוראים את כתביו, התחושה היא ריחוף בגובה 20 אלף ק"מ מעל הקרקע – רק שם אפשר לראות רוחב יריעה כה גדול של מדע המדינה, פילוסופיה, היסטוריה ומוסר שאזרחי ראה וכתב.

אבל אזרחי, בניגוד לרבים מחבריו הביקורתיים באקדמיה, שנאבקים בעיקר בעוולות הנוגעות לכיבוש ולזכויות אדם, היה מחובר היטב למציאות הכלכלית והתקשורתית. האיש, שבספרו האחרון כתב פרק מופשט ומורכב על הקשר בין תקשורת לדמוקרטיות מדומיינות, היה שותף לפני 23 שנה לייסוד כתב העת "העין השביעית" – כלי התקשורת הראשון והחשוב ביותר בישראל העוסק בביקורת העיתונות.

תיקי 2000 ו-4000, שבהם נחשד ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו גם פשיטת הרגל של נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה ב"מעריב", ואליעזר פישמן, לשעבר בעל השליטה ב"גלובס" ובעל מניות ב"ידיעות אחרונות", הכניסו בשנים האחרונות לתוך השיח הציבורי את סוגיות ההון-שלטון-עיתון – אבל אזרחי התריע כבר לפני 16 שנה על הסכנות שבחיבור ריכוזי כוח פיננסיים עם העיתונות.

רבים מבעלי הכוח, בעיקר הכלכלי, לא אהבו את גישתו של אזרחי ואת המחקר הזה, שהיו בו המלצות מדיניות ברורות: להפריד את ההון מהעיתון. הם מעדיפים שהאקדמיה תתעסק באקדמיה, או מקסימום בסוגיה הפלסטינית או בהפרדה של דת ומדינה. ריכוזי כוח וכסף והשחתה אפשרית של העיתונות? זה כבר מחוץ לתחום. לא בשביל אזרחי.

"בעלות צולבת – שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי", 2003

נושא ההרצאה שלי נוגע לדעתי בדברים שהטרידו את אזרחי – עצמאות העיתונות ותפקידה הקריטי בדמוקרטיה. הדברים מבוססים על דו"ח של ועדה בינלאומית, שבה הייתי שותף, של מומחים, בעיקר מהאקדמיה, שהתבקשה לדון בשאלה כיצד להגן על עיתונות עצמאית בעידן המונופולים הדיגיטליים. הדו"ח הוצג בחודש שעבר בכנס השנתי בנושא ריכוזיות כלכלית והפלטפורמות הדיגיטליות באוניברסיטת שיקגו.

הנה הדברים שאמרתי בערב לזכרו של אזרחי: 2012, שנה לאחר פרוץ האביב הערבי, היתה כנראה הרגע שבו הגיע לשיא הפופולריות הרעיון שהאינטרנט בכלל ופייסבוק בפרט הם מנוע לא רק של צמיחה כלכלית והעלאת רמת החיים, אלא של דמוקרטיזציה. עידן הטק-אוטופיה. הרעיון מושך מאוד: האינטרנט הופך את המידע בעולם לנגיש כמעט לכל אחד; מידע הוא כוח, והכוח עובר לידי הצרכנים, משלמי המסים והאזרחים. נוסיף את הכלים הטכנולוגיים של הרשתות החברתיות, כמו פייסבוק, המאפשרים לנו להתארגן בקבוצות, לתאם מהלכים, לפזר רעיונות – והנה קיבלנו עידן חדש בדמוקרטיה. העידן הטכנולוגי.

זה היה ב-2012. היום, ב-2019, צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה, שלא לומר מנותק, כדי לקנות את הרעיונות האלה. היום פייסבוק, גוגל, יוטיוב, אמזון ואפל מתחברות אצלנו יותר ל-1984. לא לשנה. לספר. מה שחוקרת האינטרנט שושנה זובוף מכנה Surveillance Capitalism – "קפיטליזם של ביון ומעקב". האח הגדול הוא לא דונלד טראמפ או ולדימיר פוטין, אלא מארק צוקרברג, סרגיי ברין ולארי פייג' – הבוסים של פייסבוק וגוגל, ששולטים יחדיו ברוב המידע בעולם, לעתים יחד עם ממשלות – הן בדמוקרטיות ליברליות והן במשטרים סמכותניים.

הכוח חסר התקדים של הפלטפורמות הדיגיטליות – גוגל, אמזון, פייסבוק, אפל ומיקרוסופט; הריכוזיות בתחומים שבהם הן פועלות; איסוף המידע האדיר שהן מבצעות בלי ידיעה או הבנה של המשתמשים; הממשקים שיש להם יכולת למכר את המשתמשים; חוסר השקיפות שבו הן מתנהלות; הפגיעה שלהן בפרטיות; היכולת שלהן להפיץ מידע שקרי; והיכולת שלהן לדכא ולחסל כל תחרות – נהפכו בחודשים האחרונים, באיחור רב, ליעד לחקירות של ממשלות, בתי-מחוקקים, רשויות הגבלים וסחר הוגן וגופים האמונים על הגנת הפרטיות בכל העולם.

אני מבקש להתמקד בתחום שבו הפגיעה של הפלטפורמות הדיגיטליות היא לא פרטית אלא ציבורית, כלומר היא לא מורגשת על-ידי המשתמש הבודד, אלא ציבורית, מפוזרת על מיליונים, מאות מיליונים ולמעשה מיליארדים – הפגיעה בעיתונות

אני מבקש להתמקד בתחום שבו הפגיעה היא לא פרטית אלא ציבורית, כלומר היא לא מורגשת על-ידי המשתמש הבודד, אלא ציבורית, מפוזרת על מיליונים, מאות מיליונים ולמעשה מיליארדים – הפגיעה בעיתונות.

כדי להבין טוב יותר את עולם העיתונות בעידן הדיגיטלי אני מציע לחלק את 25 השנים שחלפו מאז התפשטות האינטרנט לשתי תקופות: 15 השנים הראשונות – נקרא להן "עידן הרשת" או ה-www; ועשר השנים האחרונות – "עידן הפלטפורמות". עידן הרשת התאפיין במהפכה חסרת תקדים בגישה למידע, ייצור מידע והפצתו. קשה לדמיין כיצד נראה עולם המדע, הרעיונות והמחקר לפני שעלינו על אוטוסטרדת המידע הפתוחה. זאת היתה תקופה שבה קל היה להתחבר לנרטיב הטכנו-אוטופי.

ב-1998 הוקמה גוגל, ב-2004 הוקמה פייסבוק וב-2010 החל האינטרנט לשנות את פניו במהירות. פייסבוק, גוגל ואמזון החלו לצמוח בקצב מדהים, ותוך פחות מחמש שנים נהפכו יחד עם אפל ומיקרוסופט לחמש מהחברות הגדולות בעולם במונחי שווי שוק. טריליוני דולרים. האינטרנט הפתוח החל לעבור בהדרגה לשליטתן של קומץ פלטפורמות דיגיטליות גדולות.

15 השנים הראשונות של מהפכת האינטרנט היו תקופה של שינויים מהירים בעיתונות. אתגרים, אבל גם הרבה אופטימיות. האינטרנט אמנם חיסל את מקור הרווח העיקרי של רוב העיתונים החשובים בעולם – מודעות הלוח הקטנות – והחל לכרסם בהכנסות מפרסום ומנויים, אך מנגד הוא הגדיל את יכולת ההפצה של העיתונות והנגישות של מאות מיליוני קוראים למידע. ההנחה היתה שהעיתונות, שרובה מאורגנת כעסקים למטרות רווח, תיאלץ להמציא עצמה מחדש לעידן הדיגיטלי.

השינוי השלילי והיסודי הגיע רק בתקופה השנייה: בעידן הפלטפורמות הדיגיטליות המונופוליסטיות. בהדרגה החלו פייסבוק וגוגל לשנות את הסביבה שבה פועלים העיתונות וייצור המידע והחדשות בצורה הרבה יותר יסודית ומהותית. הן שינו את המודל העסקי, את ההפצה, את הרגלי הצריכה, את ייצור החדשות, את הלגיטימיות של העיתונות ואת ההשפעה שלה.

מייסד פייסבוק מארק צוקרברג בכנס F8, מציג גרף נתוני צמיחה והשקות. סן-פרנסיסקו, ארצות-הברית, 22.9.2011 (צילום: ניאל קנדי, cc-by-nc)

החלק העסקי בסיפור הוא הכי פשוט: גוגל ופייסבוק נהפכו בחמש השנים האחרונות לחברות הפרסום או המדיה הגדולות בעולם. בשנה שעברה זרמה כל הצמיחה בשוק הפרסום הדיגיטלי לשתי ענקיות האינטרנט. התחזית היא שבשנים הקרובות הן ימשיכו לגדול, ושאר אלפי יצרני התוכן והחדשות יסתפקו בפחות ופחות פירורים.

התוצאה פשוטה: רוב מוסדות העיתונות בעולם ספגו בשנים האחרונות ירידה דרמטית בהכנסות. בארצות-הברית, למשל, ירדו ההכנסות מפרסום בענף מכ-67 מיליארד דולר לפחות מ-20 מיליארד. השנה תהיה ירידה נוספת, כמדי שנה. בהיעדר מקורות הכנסה חלופיים מהותיים, העסקים עושים מה שעסקים עושים – חותכים בהוצאות או סוגרים. מספר העיתונאים בארצות-הברית קוצץ בכמחצית ובמדינות וערים רבות ברחבי ארצות-הברית נסגרו כל העיתונים או נותרו אחד או שניים. חלק מאלו שנותרו בחיים הם עיתוני רפאים – עבודה עיתונאית של ממש כבר לא עושים שם.

ניתן לטעון שהרשתות החברתיות הן התפתחות טכנולוגית טבעית של עולם החדשות והמידע, הרס יצירתי שמביא לשיפור העולם. המכונית מחליפה את העגלונים. זה אכן נרטיב מושך. מיד נראה שהוא לא רלבנטי.

אותם מוסדות עם תרבות, היסטוריה, נורמות ולגיטימציה המאפשרות להם לאסוף מידע, לחשוף אותו, לשמור על המקורות, לעמוד בלחצים ולייצר אמינות ועובדות משותפות – הם אלה שעדיין מייצרים את העיתונות. כל מה שהשתנה הוא ההכנסות. הן עברו מיצרני המידע והחדשות אל המפיצים – הפלטפורמות הדיגיטליות

עלייתם של הבלוגים, הרשתות החברתיות והפלטפורמות הדיגיטליות שינו דרמטית את ההפצה, הנגישות, החיפוש והשליפה של המידע והחדשות. אבל היא לא שינתה כמעט במאום את מקור החדשות. את התחקיר על הפוליטיקאי שלוקח שוחד, הרגולטור שנשבה בידי מפוקחיו, חברת התרופות שדחפה משככי כאבים שמיכרו והרגו מיליוני אנשים, הבמאי החזק שהטריד ותקף בהוליווד עשרות נשים או הרופא שניצל את מטופליו – עדיין מייצרים, גם כיום בעידן הדיגיטלי, בדיוק אותם מוסדות עיתונאיים שעשו זאת לפני שנולדו צוקרברג, ברין ופייג'. אלה אותם "ניו-יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל", "פייננשל טיימס" או "וושינגטון פוסט". אותם מוסדות עם תרבות, היסטוריה, נורמות ולגיטימציה המאפשרות להם לאסוף מידע, לחשוף אותו, לשמור על המקורות, לעמוד בלחצים ולייצר אמינות ועובדות משותפות. הם עדיין אלה שמייצרים את העיתונות.

כל מה שהשתנה הוא ההכנסות. הן עברו מיצרני המידע והחדשות אל מפיצי המידע – הפלטפורמות הדיגיטליות. המעבר הזה חשף בהדרגה את מה שהיה ידוע רק ליודעי ח"ן שהתעניינו בכלכלת מידע בכלל ובכלכלה של עיתונות בפרט. סוג העיתונות שאנחנו קוראים לו לפעמים "עיתונות תחקירים" או "כלב השמירה של הדמוקרטיה" – חשיפת מידע שבעלי כוח מבקשים להסתיר – אמנם סופק במשך יותר ממאה בעיקר על-ידי עסקים פרטיים למטרות רווח, אבל למוצר הזה, לשירות הזה, יש תכונות של מה שכלכלנים מכנים "מוצר ציבורי". תניחו ליד הנעלמה לייצר אותו – נקבל ברוב המקרים תת-מימון ואיכות נמוכה מכוחות השוק.

האם רשתות חברתיות או האינטרנט ירצו או יוכלו להיות מקור מרכזי של תחקירים המאתגרים ומבקרים את מוקד הכוח? הסיכוי קלוש. זהו תהליך יקר ומסוכן של איסוף מידע, הצלבת מידע ובדיקות, הדורש שיקול דעת. האינטרנט טוב מאוד בייצור דעות ורעיונות – טובים יותר ופחות – אבל לא ברכיב הבסיסי והקריטי של שרשרת הערך – המידע החדש שבעלי הכוח מבקשים להסתיר. במידה מסוימת, ייצור מידע זה דומה לייצור מדע בסיסי שזוכה למימון ציבורי בגלל כשל השוק בייצורו.

הגיליון הראשון של ה"ניו-יורק טיימס" (מתוך דף הפייסבוק של העיתון)

עד לפני עידן האינטרנט והפלטפורמות הצליחו רוב העיתונים לסבסד את העיתונות החוקרת, העיתונות שמאתגרת את מוקדי הכוח, באמצעות עסקים אחרים שהיו שלובים בעיתון, כמו מודעות הלוח. מרגע שהמודל העסקי של חלקים אלה בעיתון קרס, לא נשאר מודל יציב שייצר תמריצים כלכליים לסוג העיתונות הזאת.

לקומץ כלי תקשורת, בעיקר ארציים או גלובליים, יש עדיין מודל עסקי שתומך בסוג העיתונות הזאת, אבל מדובר במספר קטן מאוד של עיתונים. חלקים גדלים והולכים מהעולם המערבי מאבדים בשנים האחרונות את המוסדות העיתונאיים שחשפו ובעיקר הרתיעו את מוקדי הכוח הפוליטי והכלכלי. מעולם לא היתה תקופה טובה יותר להיות פוליטיקאי מושחת או טייקון דורסני. באזורים גיאוגרפיים רבים העיתונות נכחדה.

אבל כאן לא נעצר ההרס שזרעו המונופולים הדיגיטליים. בשנים האחרונות החלו בהדרגה חלקים גדלים מהבוחרים והאזרחים לקרוא את החדשות דרך הפילטר של הפלטפורמות. דרך הפיד שלהם.

הפיד הוא המהדורה שדרכה חלק גדל והולך של הציבור נחשף לחדשות. ולפיד יש עורך. סמוי. לא המשתמש, אלא האלגוריתם. כיצד האלגוריתם עורך את המהדורה המוגשת לנו? פשוט מאוד: האלגוריתם ממקסם פרסום; פרסום מקסימלי מגיע ממספר משתמשים מקסימלי ומשימוש מקסימלי. כל מה שצריך הוא לדאוג שהמשתמשים יהיו שם כל הזמן.

איזה תוכן משמר את המשתמשים דבוקים למסך? המחקרים כבר יודעים לשרטט אותו בקווים כלליים: שקרים יותר טובים מאמת, קיטוב יותר טוב ממתינות, אלים יותר טוב מתרבותי, מפחיד יותר טוב מענייני, מכעיס יותר טוב מעובדתי, מפחיד יותר טוב ממדויק, שנאה הולכת מצוין, אשרור דעות קדומות זה נהדר, והכי טוב – לא לחשוף אותנו למידע שאנחנו לא רוצים להיחשף אליו.

מבחינת האלגוריתם, הקורא הוא לעולם אינו אזרח, אזרח שצריך לדעת משהו, משהו לא נעים, משהו חשוב, משהו שאם הפוליטיקאים והרגולטורים לא ידמיינו שאנחנו יודעים – הם יהיו פוליטיקאים חסרי מעצורים ועכבות, מבלי לחשוש מהציבור. מבחינת האלגוריתם אנחנו רק צרכנים

מבחינת האלגוריתם, הקורא הוא לעולם אינו אזרח, אזרח שצריך לדעת משהו, משהו לא נעים, משהו חשוב, משהו שאם הפוליטיקאים והרגולטורים לא ידמיינו שאנחנו יודעים – הם יהיו פוליטיקאים חסרי מעצורים ועכבות, מבלי לחשוש מהציבור.

מבחינת האלגוריתם, אנחנו רק צרכנים. כמו מעשני סיגריות. רק צריך למצוא את הניקוטין שמתאים בדיוק לכל משתמש. ובניגוד לחברות הסיגריות, שהשתמשו בסוג אחד של ניקוטין לשני מיליארד איש, לפלטפורמות הדיגיטליות יש טכנולוגיה שמעולם לא היתה לחברות, שמאפשרת להתאים לכל משתמש את הניקוטין המתאים לו. ככלות הכל, הן יודעות עלינו הכל. כולל את מה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. מסיבה פשוטה: הן עוקבות אחרי רוב הפעולות הכי אינטימיות שלנו. הן יודעות על כל נטיותינו, אהבותינו, פחדינו ובעיקר חולשותינו.

כמובן שגם לעורך של פעם, טרום עידן הפלטפורמות המונופוליסטיות, היו אינטרסים. ועוד איך היו לו. תקראו את כתבי האישום בתיקי 2000 ו-4000 אם אתם זקוקים לתזכורת. איך אמר מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס לנתניהו: אנחנו עושים את זה כבר מ-1996. עושים את זה – גונבים את דעתכם.

טוב יותר: קראו באתר "העין השביעית", שם מתעדים זה חמש שנים את הדרך שבה עורכי העיתונים המרכזיים בישראל השחיתו מערכות שלמות לטובת האינטרסים הכלכליים של הבוסים.

אבל מערך התמריצים והסיכונים הכלכליים, המשפטיים, המקצועיים והאתיים שעמדו מול העיתון של אתמול כלל לא דומה לזה של פייסבוק של היום. לפייסבוק אין כל תמריץ כלכלי, מוניטיני או משפטי להעדיף אמת על שקר. היא הרי לא נתפסת בכלל על-ידי המשתמשים כחברת מדיה. למעשה, היא מתעקשת שהיא אינה חברת מדיה. היא רק צינור.

צינור שמחליט לאיזה מידע תיחשפו. צינור שמקבל הגנה בחוק מכל מחויבות משפטית לתכנים שהוא בוחר להפיץ. צינור שאי-אפשר לתבוע. צינור שהוא מונופול. צינור שקנה בעשור האחרון כל סטארט-אפ וכל אפליקציה שאיימו ולו תיאורטית על המונופול שלו. צינור שהפיד שלו פתוח לכל המרבה במחיר, בין אם הוא תאגידי ענק, ממשלות עוינות או ארגוני ביון וטרור.

מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק (צילום מסך)

לפייסבוק אין מהדורה אחת שכולם קוראים וכולם יודעים שכולם קוראים. פייסבוק מפוררת את הרעיון של ידע משותף. בעולם של פייסבוק כל אחד חי בעולם משלו. בסמטה משלו. סמטה חשוכה. עם עובדות משלו. בכל רגע פייסבוק מפיקה מיליארדי מהדורות מיוחדות. כל אחת תפורה למשתמש הבודד.

פרט לקומץ אנשים בהנהלת פייסבוק, איש לא יודע למה נחשפים האזרחים, מדוע הם נחשפים לתוכן הזה וכיצד זה משפיע על התנהגותם. ההבדלים בין אמת ושקר, בין מקור סמכותי ואמין של מידע שעומד לביקורת כי כולם נחשפים אליו לבין תעמולה, שקרים, בדותות ומניפולציות, הולכים ומתערפלים. אנחנו לא אזרחים מיודעים. אנחנו צרכנים. של מונופול טוב לב. כזה שרק רוצה שנהיה מרוצים. שנלחץ, שנעשה לייק, שנשתף, שנתמכר. הדמוקרטיזציה של המידע נהפכה לרעש אינסופי שהופך אותנו לציניים, חשדנים ומנוכרים.

נרטיבים מרכזיים ודמיונות משותפים, הקריטיים ליצירת שיח דמוקרטי, מתפרקים. תוהו ובוהו הוא כר לתיאוריות קונספירציה, לפייק, מכונה לייצור אי-ודאות, אי-בהירות, ערפל מוחלט. וזה גן עדן לכל מי שיש לו כוח, לכל מי שיש לו גישה לכוח ולא רוצה ביקורת, לא רוצה אחריות.

ואולי הרשתות החברתיות לא מייצרות את התחקירים והמידע שמוקדי הכוח רוצים להסתיר, אבל הן מקום המפגש של כל הרעיונות שייאבקו זה בזה – ושהטוב ביותר ינצח? מין מאבק כזה שממנו יעלו לנו תובנות ורעיונות חדשים?

הארכיטקטורה של פייסבוק לא נועדה לגבש רעיונות או לייצר שיח. היא מאורגנת למטרה אחת: הכנסות מפרסום. בארכיטקטורה של פייסבוק או יוטיוב יש רק מטבע אחד, רק היררכיה אחת: תשומת לב. קליק. קליק. קליק. קליק

הלוואי. אבל הארכיטקטורה של פייסבוק לא נועדה לגבש רעיונות או לייצר שיח. היא מאורגנת למטרה אחת: הכנסות מפרסום. התמכרות. חובבנות, שרלטנות, שקרים, תעמולה, סרטים מזויפים, תמונות מהונדסות – הכל הולך אם זה ממקסם פרסום. בארכיטקטורה של פייסבוק או יוטיוב יש רק מטבע אחד, רק היררכיה אחת: תשומת לב. קליק. קליק. קליק. קליק. הכנסות. הדמוקרטיזציה היא פסאדה. זאת חברת פרסום למטרות רווח עם יכולות מעקב, ניצול ומניפולציה שג'ורג' אורוול לא דמיין. ולאיש היה דמיון די מפותח.

אז מה ניתן לעשות? היריעה קצרה, ולכן אביא את בתמצית עיקרי הדו"ח של הוועדה. ראשית, הבה נתפכח מרעיון הדמוקרטיזציה שמביאים בחורינו ובחורותינו הנהדרים מעמק הסיליקון או הרצליה פיתוח. הטכנולוגיה לא תמקסם רווחים מדמוקרטיזציה. היא גם לא באמת מתעניינת או מבינה בדמוקרטיה. היא יודעת איך לבנות ממשקים יעילים לפרסום מטורגט.

כמו שאמרה דוברת פייסבוק לפני חודש, בתגובה לשאלה מדוע לא תסיר מהאתר סרטון ויראלי מזויף שבו נראית יו"ר בית-הנבחרים האמריקאי כאילו היא שתויה ומבולבלת: "אין לנו מדיניות שאוסרת פרסום מידע שהוא לא נכון". אם לרגע התבלבלנו וחשבנו שפרסום מטורגט ודמוקרטיה יבואו יחדיו – בואו נתפכח. לא. הם לא ידידים. הם עלולים להיות אויבים מרים.

שנית, רגולציה. הציבור, באמצעות המחוקקים והרגולטורים, חייב לקבל גישה מלאה למידע בקופסה השחורה. לתוך האלגוריתם. ה"דאשבורד" שבו מנהלי הרשתות החברתיות שולטים כל רגע בצריכת המידע והחדשות של מיליארדי אנשים ברחבי העולם. לאיזה מידע נחשפים מיליארדי אנשים, כל רגע, למה וכמה.

שלישית, מימון ציבורי למוצר ציבורי. הרעיונות למסות את הפלטפורמות הדיגיטליות ולהעביר את הכסף למימון העיתונות הם גרועים. אסור ליצור ברית לא קדושה בין המונופולים הדיגיטליים של קפיטליזם המעקב והביון לבין ארגוני החדשות. אנחנו עלולים ליצור שיווי משקל שבו לכלבי השמירה יהיה אינטרס בשימור המונופולים הדיגיטליים והרנטות המונופוליסטיות שלהם. אם אנחנו רוצים דמוקרטיה, אם רוצים עיתונות חופשית, צריך למצוא דרך לממן אותה באופן כזה שלא תהיה לה תלות בשום מוקד כוח ממשלתי או פרטי.

הפתרון היחיד לעיתונות הוא מימון ציבורי. תחרותי. חופשי מכל מעורבות ממשלתית ומכל שליטה של טייקון, מפרסם או בנק. אנחנו יודעים לממן אוויר נקי, תאורה, בתי-משפט, תשתיות וחינוך בדרכים ציבוריות – בגלל חשיבותם לחברה. גם מידע אמין צריך להיות ממומן בדרך הזאת

הפתרון היחיד הוא מימון ציבורי. תחרותי. חופשי מכל מעורבות ממשלתית ומכל שליטה של טייקון, מפרסם או בנק. אנחנו יודעים לממן אוויר נקי, תאורה, בתי-משפט, תשתיות וחינוך בדרכים ציבוריות – בגלל חשיבותם לחברה. גם מידע אמין צריך להיות ממומן בדרך הזאת.

כל אזרח יקבל שובר שנתי של 100 שקל, ויחליט לאיזה כלי תקשורת הוא בוחר להעביר אותו. רק הוא יחליט. היקף המימון יהיה מוגבל ל-1%–2% מהמימון הכולל לכל כלי תקשורת בודד. כדי למנוע ריכוזיות, לייצר תחרות בעולם המידע, החדשות והרעיונות ולאפשר גם כניסת שחקנים חדשים וגם לקיים את המוסדות האמינים הקיימים. כך תהיה לנו עיתונות חופשית מלחצים של טייקונים, אוליגרכים, פוליטיקאים ומפרסמים. כמובן שהיא לא תהיה מושלמת, ולא קרובה לזה. אבל יהיו לנו סיבות טובות לתלות בה תקוות, לראות בה מוצר ציבורי, מוסד דמוקרטי, ולצפות ממנה למלא את ייעודה זה. היא תהיה עיתונות עצמאית וציבורית במימון הציבור ולמען הציבור.

דברים שנישאו לזכרו של פרופ' ירון אזרחי בכנס "דמוקרטיות מדומיינות בראי המדע, התרבות והתקשורת" שנערך במכון ון-ליר בירושלים ב-13.6.2019, ופורסמו ב"דה-מרקר" ב-21.6.2019