בשקט-בשקט, בלי מסעות יחסי-ציבור, מקדם בימים אלה היועץ המשפטי לממשלה מהלך שעלול לפגוע קשות בחופש המידע וביכולת של הציבור הישראלי לפקח על הנעשה במערכות השלטון. העיקרון פשוט עד כאב: בכל פעם שאזרח או אזרחית יגישו בקשת חופש מידע שהמענה עליה עלול לגרום לפגיעה כלשהי בפרטיות – גם אם מדובר בפגיעה מהסוג הזניח ביותר, ובמידע שיש אינטרס ציבורי מובהק בחשיפתו – המידע לא יימסר.

מי שירצו לאתגר את הסירוב האוטומטי ייאלצו לפנות לערכאות משפטיות: לשכור עורכי-דין, להגיש עתירה, לנהל הליך משפטי שאולי יימשך שנים – ובסוף, אולי, לקבל את המידע המיוחל. כפי שנכתב ב"עין השביעית", העמדה הזאת, שמאיימת להחזיר את ישראל אחורנית בזמן לימים עכורים יותר, הוגשה לאחרונה לבית-המשפט העליון במסגרת המאבק לחשיפת מועדי שיחותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שלדון אדלסון ועורך "ישראל היום" לשעבר עמוס רגב. נתניהו עצמו כבר הודיע שהוא מצדד במהלך.

עמדת המדינה, שהוגשה על-ידי הפרקליטות, מבוססת על חולשה מוכרת בנוסח חוק חופש המידע: קביעה שלפיה רשות ציבורית "לא תמסור" מידע שגילויו "מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות" – אלא אם כן "הגילוי מותר על-פי דין". כפי שניתן להבין, לפי הפרשנות שמבקשת להנחיל עתה המדינה, רשות ציבורית כלל אינה רשאית למסור מידע שפוגע בפרטיות, אלא אם כן חוק אחר מתיר את מסירת המידע במפורש, או שהאדם שהמידע נוגע לו נתן הסכמתו למסירת המידע.

העמדה שהיועץ המשפטי מבקש לקדם לא באמת מתמודדת עם המורכבויות האמיתיות של סוגיית הפרטיות. באיבחה טכנוקרטית אחת היא עלולה להרוס תהליכי שקיפות עדינים שעדיין לא הגיעו לקו הסיום שלהם

נשמע הגיוני, לא? לא בהכרח. קחו למשל את סוגיית המוהלים. הגוף שקובע מי רשאי לעבוד כמוהל בישראל הוא הרבנות הראשית. לפי הפרשנות החדשה והבעייתית לחוק חופש המידע, אם נרצה לקבל מהרבנות את רשימת המוהלים שנמצא פגם בעבודתם, נצטרך לעבור דרך בית-המשפט.

פרסום שמותיהם של מוהלים שלעתים מתרשלים בעבודתם הוא עניין ציבורי חשוב: הורים שיסתייעו במידע יוכלו לחסוך לתינוקות כאב וסיבוכים רפואיים. ובכל זאת, פרסום רשימת המוהלים יפגע בפרטיות של בעלי המקצוע הללו: גם משום שהדבר יחשוף אותם לעין הציבורית, וגם משום שכך קובע חוק הגנת הפרטיות. לפי החוק, אין למסור מידע על השכלתו של אדם – לרבות הכשרתו המקצועית. למשל, העובדה שהוא עובד כמוהל.

עוד דוגמה: ענף הביצים. בשל המשתנים הרבים שמשפיעים על החקלאות, חקלאים בענפים שונים מקבלים מהמדינה מכסות ייצור שמספקות להם הגנה מסוימת מפני התפתחויות בלתי צפויות. חקלאים שמגדלים תרנגולות בענף הביצים, למשל, עובדים לפי מכסות ממשלתיות. אופן חלוקת המכסות הללו הוא סוגיה טעונה: האם המדינה מחלקת אותן לפי אמות מידה שוויוניות? או שאולי יש חקלאים מועדפים, שמקבלים מכסה גדולה יותר שלא בצדק?

גם כאן, כמו בסוגיית המוהלים, יש ערך ציבורי מובהק לחשיפת המכסות. אלא שחשיפת המידע הזה בהכרח תחשוף מידע על גובה ההכנסות של כל אחד מבעלי המכסות – ולפיכך תפגע בפרטיותו.

בשני המקרים הוחלט עד היום שאין מניעה למסור את המידע. אבל המהלך שמקדמים במשרד המשפטים מאיים להערים קשיים על מי שירצה לבקש מהמדינה מידע מהסוג הזה: במקום לחזק את הממונים על חופש המידע ברשויות הציבוריות השונות, היוזמה החדשה צפויה לשלול מהם את שיקול הדעת ולמסור אותו למערכת המשפט. במקום שהשופטים ידונו רק במקרים המורכבים, שבהם מתגלעות מחלוקות מהותיות לגבי מידע מורכב – היוזמה החדשה מאיימת להפוך את הנתיב המשפטי לאופציה המיידית.

21 שנה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המדינה מבקשת לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרסם מידע באופן יזום ולהגביר את השקיפות, אנו צפויים לסגת לאחור ולהתחיל לסגור דלתות וחרכים שנפתחו בעמל רב

יהיו לכך השלכות עגומות. הליכים משפטיים גוזלים זמן רב ומשאבים ניכרים. הם דורשים התמקצעות והשקעה, וכרוכה בהם אי-ודאות שתרתיע חלק גדול ממגישי בקשות חופש המידע. אזרחים, עיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים יתחילו לחשוב פעמיים לפני שיבקשו מידע ציבורי, שכן הסיכוי לקבל אותו ללא הליך משפטי יהיה נמוך בהרבה מבעבר. כתוצאה מכך, היקף המידע שיגיע לעין הציבורית עלול להצטמק באופן דרמטי.

21 שנה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המדינה מבקשת לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרסם מידע באופן יזום ולהגביר את השקיפות, אנו צפויים לסגת לאחור ולהתחיל לסגור דלתות וחרכים שנפתחו בעמל רב. אגב, ראוי לציין שסוגיית הפרטיות היא אתגר של ממש – למדינות, לגופים מהמגזר הפרטי ולכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי. אבל העמדה שהיועץ המשפטי מבקש לקדם כעת לא באמת מתמודדת עם המורכבות הזאת. באיבחה טכנוקרטית אחת היא עלולה להרוס תהליכי שקיפות עדינים שעדיין לא הגיעו לקו הסיום שלהם.

חשוב לזכור: המידע הזה אינו שייך לרשויות. המידע שייך לציבור. הרשויות רק שומרות עליו בנאמנות. המהלך של משרד המשפטים עומד בסתירה למגמות חשובות שמתרחשות ברחבי העולם – למשל, הקמה של נציבויות חופש מידע שתפקידן לסייע לאזרחים לקבל מידע ציבורי ולחסוך להם הליכים משפטיים מפרכים ויקרים. זה קורה בקנדה, באנגליה, בניו-זילנד – ומן הראוי שזה יקרה גם בישראל.

במקום זה, יש מי שמנסים לקחת את המדינה דווקא לכיוון ההפוך, להרחיב את הצללים ולסגור את האור. כהתפלפלות משפטית, לעמדה שמקדם היועמ"ש יש מקום באולמות המשפט. אבל בעולם המעשה, אם העמדה הזאת אכן תתקבל, יהיו לה השלכות רעות ומרחיקות לכת. את המהלך הזה בית-משפט צריך לעצור.

עו"ד רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע ומנחת הפרקטיקום לחופש המידע בבית-הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה