גל הפשע הגדול ששטף את העיר התחיל ממש במקרה. זה היה בשיא הקיץ, כשהרחובות להטו וכולם חיפשו מקלט מהחום הנורא. כתב פלילים משועמם ירד למרתף, המקום הכי קריר בתחנת המשטרה, ומצא כורסה לנמנם עליה. אבל קולות דיבור וצחוק רם לא הניחו לו להירדם. בפינה אחרת במרתף סיפר בלש לחברו כיצד רוקנו ימים אחדים קודם לכן שני עבריינים דירה של אחד מעשירי העיר, שבעליה יצאו לחופשת קיץ ארוכה. האיש שנשאר לשמור על הבית, יחד עם עבריין שהגיע מעיר אחרת, העמיס על משאית את הרהיטים, את התמונות, את הבגדים, שערכם הוערך ביותר מעשרת אלפים דולר – והשניים עמדו להסתלק עם השלל.
הקטע ששיעשע במיוחד את הבלשים במרתף היה תיאור שני שוטרי המקוף שעמדו בפינת הרחוב ולא חשדו במאום. כשראו אותם העבריינים תוך כדי העמסת המטען, בחרו בדרך אלגנטית להיראות כמובילי רהיטים ישרים: הם פנו לשוטרים וביקשו מהם לתת יד ולסייע בהרמת כמה רהיטים למשאית, כדי שלא יחסמו את המדרכה. אחד השוטרים נעתר, וכך הושלם הפשע בסיוע כחולי המדים.
הבלשים הניחו שאיש לא שמע את הסיפור, אבל הכתב המנמנם על הכורסה דווקא שמע. אחרי כמה דקות קם, התמתח כמי שהקיץ מתרדמה עמוקה, עזב את החדר, חצה את הכביש למשרדו והתיישב ליד מכונת הכתיבה. זה היה "סיפור טוב", בעיקר משום שבעלי הדירה היה אחד הברוקרים הגדולים בבורסה המקומית. במערכת התלהבו מהסיפור ופירסמו אותו בהבלטה. בעיתון המתחרה חטף באותו בוקר כתב המשטרה נזיפה מהעורך על החמצת סיפור עסיסי כזה. "אני יכול להביא סיפורים עוד יותר טובים", השיב הכתב הנזוף. "אז תביא!", הטיח בו העורך ושלח אותו לדרכו. למחרת כבר היה לעיתון המתחרה סיפור חזק לא פחות על פריצה. הפעם מי שננזף היה הכתב מן המרתף, שצריך היה לנדנד לכל בלש שהכיר בעיר כדי לנפק עוד סיפורי פריצות.
אחרי יומיים, היתה העיר כולה נתונה בקדחת סיפורי פלילים מסוג זה, והכל דיברו על הבית שאינו עוד מבצרו של האזרח, על עבריינים העושים בעיר כבתוך שלהם ועל אוזלת ידה של המשטרה. כתבי הפלילים של העיתונים האחרים, שבילו בדרך כלל את רוב היממה במשחקי פוקר במשרדיהם מול תחנת המשטרה, נאלצו להניח את הקלפים על השולחן ולצאת לדוג סיפורים. אפילו עורכים, שדחקו בדרך כלל לשולי הגיליון סיפורי פשע שאין בהם גופות ודם, הקפיצו את "גל הפריצות" קדימה, לעמודים הראשונים.
"וכך", שיחזר לאחר שנים כתב הפלילים לינקולן סטפנס, "כך ייצרתי גל פשע". סטפנס היה באותם ימים, בעשור האחרון של המאה ה-19, כתב ה"איבנינג פוסט" הניו-יורקי, והפך בתוך שנים אחדות לאחד העיתונאים המפורסמים באמריקה. עיקר פרסומו בא לו כאחד מ"גורפי האשפה", תחקירנים שיצאו ללא מורא נגד מוקדי העוצמה והשחיתות שהתפתחו באמריקה שאחרי מלחמת האזרחים. הכתב מהעיתון המתחרה היה ג'ייקוב ריס, איש ה"ניו-יורק טריביון", גם הוא כתב-לוחם עם תודעה חברתית פרוגרסיבית עמוקה. השניים התחרו זה בזה, אבל שיתפו פעולה בתחקירים נגד "טמני הול", צמרת העירייה המושחתת, ונגד הקצונה הבכירה המפוקפקת של משטרת העיר. מי שמצא בהם בעלי ברית היה כוכב עולה בפוליטיקה המקומית בשם תיאודור רוזוולט, שמונה לנשיא הוועד המפקח על משטרת ניו-יורק וטילטל את מנגנון אכיפת החוק ברפורמה מקפת, שהרחיקה משם קצינים מושחתים ושוטרים אלימים.
לינקולן סטפנס (1866-1936) צילום: אדוארד ווסטון
הדברים שכתב סטפנס באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה בשנת 1931, נשמעים משום מה כאילו נכתבו היום, ולאו דווקא בניו-יורק. למען כתבי המשטרה, העורכים והקוראים ראוי לצטט קטעים מפסקאות הפתיחה של הפרק שכותרתו "אני יוצר גל פשע":
"אחת לכמה זמן מתעוררת תופעה הקרויה 'גל פשע'. ניו-יורק יודעת גלים כאלה מדי פעם; גם ערים אחרות. הם שוטפים את הציבור וכמעט מטביעים עורכי-דין, שופטים, מטיפים ואזרחים רמי-מעלה אחרים, שחשים צורך להסביר – ולרפא – התפרצויות חריגות אלה של קריסת החוק והסדר. האבחון והתרופה תמיד זהים. המחלה היא העדר חוק וסדר, התרופה היא יותר חוק, הגברת המעצרים, משפטים מואצים והחמרת הענישה. הסוציולוגים וחוקרים אחרים צוללים עמוק יותר לתוך הגל; הבעיה איתם היא שהם לא נחלצים משם.
"אני נהנה מגלי פשיעה. פעם יצרתי אחד כזה [...] כתבים רבים עזרו לי להניף את הגל העולה של הפשיעה [...] אני חש שאני יודע משהו שהאנשים החכמים אינם יודעים על גלי פשיעה, וכך אני נהנה מתחושת עליונות מסוימת כשאני קורא את מאמרי המערכת, הנאומים, הדרשות והתיזות המלומדות על תחום ההתמחות שלי. כך זה קרה".
עד כאן הציטוט. נחזור לניו-יורק הרותחת מ"גל הפשע" קייצי. הגל שהניף סטפנס עורר תהודה רבה, לא רק משום שנגע בעצב רגיש – ביטחונם האישי של תושבי העיר – אלא גם משום שמן הכתבות נדף חוסר אמון במשטרה ולעג לאנשיה. עם גל הפשע, שטף את העיר גם גל ביקורת על הרפורמה המשטרתית של רוזוולט. בעיתונים ובציבור נשמעו טענות שרק קצינים קשוחים ואלימים, כמו אלה שהורחקו מהשורות בעת הרפורמה, מסוגלים להשליט חוק וסדר בעיר, ולא הלפלפים חדלי האונים, שאינם מבינים את עולם הפשע, שתפסו את מקומם. "גל הפשע" סיפק תחמושת למי שביקשו לנקום ברוזוולט, האיש שבגללו איבדו לא רק את משרותיהם, אלא גם את ההכנסה השוטפת מתשלומי השוחד הקבועים מאנשי עסקים ומעבריינים.
בניין ה"איבנינג פוסט" בניו-יורק
רוזוולט כינס את הוועד המפקח לישיבת חירום ודרש שהמשטרה תסתער על הרחובות כדי למגר מיד את גל הפשע. "מר רוזוולט", השיב לו מפקד המשטרה פרקר, "אתה יכול להפסיק את גל הפשע הזה ברגע אחד". רווזוולט נדהם. פארקר הסביר שבדק את כל הנתונים והסתבר לו שבעיר אין כל "גל פשע". להפך: בחודשים האחרונים ירד מספר הדיווחים על פריצות, ואילו שיעור המעצרים עלה. "גל הפשע" היחיד נמצא בעיתונים.
"פשוט מאוד, מי שהתחילו את גל הפשע היו ידידיך סטפנס וריס, והם ישמחו מאוד להפסיק אותו אם תבקש מהם", אמר פרקר. באוטוביוגרפיה שלו כתב סטפנס שאכן התחיל להצטער על שהביא לעולם את "גל הפשע": העורכים לא ויתרו ורצו עוד ועוד סיפורים, הוא ועוזרו נאלצו לעשות לילות כימים כדי לשים את היד על דיווחי פלילים חדשים, בשעה שידידו ויריבו ריס שלף מדי יום לפחות שני סיפורים כאלה.
רוזוולט זימן את השניים בדחיפות ללשכתו. היו ביניהם קשרי ידידות הדוקים. באותה תקופה הם כבר השמיעו באוזניו את הרעיון שירוץ לנשיאות ארצות-הברית, ולימים כתב ריס ביוגרפיה מוקדמת שלו. אבל עכשיו הוא רתח. "אתם התחלתם את הגל הזה?", צעק עליהם. "לשם מה? כדי לסבך אותנו? אפילו עליכם אני לא יכול לסמוך?". ריס שיחזר את השתלשלות היווצרותו של גל הפשע, ובהזדמנות זו גם הסגיר את המקור המשובח שלו לסיפורי הפלילים: תא מסמכים ליד חדרו של מפקד המשטרה, שבו הונחו מדי יום דיווחי התחנות בעיר על אירועים פליליים.
מקס, עוזרו של ריס, שהסתובב בתחנה, היה ניגש מפעם לפעם לתא ויכול היה להעתיק ממנו פרטים. בימי שגרה הורה ריס למקס להתרחק מן התא. העורכים בלאו הכי לא התעניינו בהם. אבל כשפרץ "גל הפשע" לא היתה ברירה, וריס ומקס שאבו משם מידע מפורט מדי יום. חשיפת המקור בפני רוזוולט העידה כי ריס היה, אחרי הכל, יותר לוחם חברתי עם תחושת שליחות, ופחות כתב משטרה תאב סקופים. באווירת הווידויים נאלץ גם סטפנס לספר איך הכל התחיל, באותו נמנום תמים על הכורסה במרתף, תוך שהוא מוציא מרוזוולט הבטחה שלא תישלל ממנו הכניסה למטה, כדי שיוכל לקבל שם אווירה וצבע לכתבות שלו.
כך הגיע גל הפשע לסופו, לשביעות רצונם של כולם, כתב סטפנס. ריס והוא חדלו לדווח על פריצות וגניבות, חבורת הפוקר שבה לשולחן, והעורכים השתכנעו לאחר זמן שהציבור כבר עייף מסיפורי פשע ורוצה משהו אחר. "גל הפשע", הוסיף סטפנס, שב ועלה מאוחר יותר במגזינים וכתבי-עת, שניתחו את האירועים רק על סמך מה שפורסם בעיתונים, וכתבו כאילו על ניו-יורק באמת עברה באותם ימים תקופה שבה קרסה מערכת החוק. "כך ייצרתי גל פשע" הפך לקלאסיקה עתירת ציטוטים במחקרי תקשורת ובפולקלור של כתבי פלילים באמריקה.