"חלק לא קטן שם יודע שאם הוא רוצה לחיות כמו בן אדם נורמלי, זה יקרה רק תחת שלטון ישראלי". "מקור ראשון" בחר להקדיש לרצועת עזה גיליון מיוחד. הציטוט הזה, שלקוח מהגיליון, הוא של ראובן רוזנבלט בן ה-83, ראשון ראשי מועצת חוף עזה, וכשהוא אומר "שם", הוא מתכוון לרצועה. הטענה שפלסטיני מאושר הוא פלסטיני תחת כיבוש (ישראלי) חוזרת ומופיעה לאורך 32 עמודי החוברת. מוטיב חוזר נוסף הוא ההמלצה לרוקן את הרצועה מפלסטינים. השיטות המוצעות מגוונות.
מה שנעדר מ-11 הכתבות, ומכפולת המפה המוערת שמקדימה אותן, הוא הסגר שמטילה ישראל: מגבלות תנועה, שהחלו מושתות בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת והוחמרו מאוד מאז השתלט חמאס על הרצועה בקיץ 2007. הסגר שמכביד כמעט על כל היבט של החיים ברצועה. ארבעה עמודים מוקדשים בגיליון לעברה היהודי של עזה.
הנתונים שמומחשים באינפוגרפיקה מאירת העיניים שפותחת את הגיליון מיוחסים למפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ול"מכוני מחקר פלסטיניים". אלה הנתונים שבעזרתם בוחרים במערכת לאפיין את אוכלוסיית הרצועה. לא כל מה שמופיע בה מדויק.
לא נכון שהערבית שמדוברת ברצועה היא בניב מצרי ("בגלל הקרבה הגיאוגרפית"). האוכלוסייה מגוונת ובמחנות הפליטים משמרים את ניב המוצא; חלק מדברים כמו בנגב, חלק כמו בגדה, חלק כמו ביפו. אין שבעה מוסדות להשכלה גבוהה, ככתוב, אלא 28, בהם שמונה אוניברסיטאות. חברת ג'וואל, ספקית הסלולרי הוותיקה מבין השתיים שמשרתות את התושבים, אינה בבעלות משפחת אבו-מאזן, כפי שמצאו לנכון לציין. בנו משקיע זוטר בווטנייה-מובייל, החברה המתחרה.
"בין עזה לרפיח", שער המוסף המיוחד של "מקור ראשון" על רצועת עזה, 25.4.2019
נכון שפלסטין מדורגת במקום ה-137 (מתוך 180) במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים ללא גבולות, אבל הנימוקים לכך הם, בין היתר, ששני עיתונאים פלסטינים נהרגו מאש צלפים ישראלים ברצועה, וממילא ההתייחסות בדירוג אינה רק לעזה, אלא לכלל השטחים הפלסטיניים, כולל הגדה המערבית, שם הצבא עוצר עיתונאים וסוגר כלי תקשורת.
על המפה מסומנים שישה מעברים בין עזה לישראל. על השניים הפעילים, מעבר ארז לאנשים ומעבר כרם-שלום לסחורות, כתוב כי הם פתוחים, אך על ארבעת האחרים, הסגורים לפחות מאז 2011, לא מצוין כי אינם פעילים, והטעם להעלאת זכרם לא ברור.
הכתבה הפותחת, של אסף גבור, רכז הפרויקט ומי שמוגדר באתר העיתון ככתב לענייני ערבים ופלסטינים, מבוססת על שיחות טלפון עם תושבי עזה. תמצית הנרטיב מובאת מפי "מוחמד, סוחר ירקות עזתי": "הרבה חברים שלי עבדו בהתנחלויות של גוש קטיף. הם הכירו את המתנחלים טוב, עבדו אצלם שנים והיה להם מצוין. הם הכניסו כסף לעזה, קנו איתו בשוק ובחנויות, והניעו את הכלכלה. ואז יצאתם מהרצועה והשארתם אותנו בלי מקור הכנסה. שנה אחר-כך תפס חמאס את השלטון, ומאז החיים שלנו שחורים".
"שלום לך עזה", אינפוגרפיקה מתוך המוסף המיוחד של "מקור ראשון" על עזה
גבור מתפעם מאחמד, "שמתקשר איתנו באמצעות הטלפון החכם שלו", כדי לומר: "אנחנו רואים בבית טלוויזיה באמצעות צלחות לוויין, צופים בערוצים שונים, גם בעברית, ושומעים רדיו ישראלי ומוזיקה ישראלית". אחמד אף מצוטט נוקב בשמותיהם של עומר אדם, אייל גולן וסטטיק ובן-אל. הצד השני של החלום הפלסטיני: "יש לי חברים שיצאו ללימודים בטורקיה או בגרמניה והודיעו למשפחות שלהם שאין להם כוונה לחזור. למה שיחזרו? אנחנו מסתכלים על העולם דרך המחשב וחולמים להיות במקום אחר". הנסיבות שהביאו להידרדרות נותרות עלומות. ישראל היא רק שכן סקרן עם אחלה מוזיקה.
הטורים במוסף מספקים מבט פוליטי ממוקד. בעלת הטור בתאל קולמן שוחחה אף היא בטלפון עם שני תושבי עזה, ראמי ענאן ופאטמה מוחמאדין, שמוצגים כפעילים חברתיים. "האם חשבתם פעם כמה פשוט להרים טלפון לחבר עזתי?", היא פותחת בהיתממות מתקתקה. מוחמאדין היא היחידה בכל הגיליון שמעלה את המצוקה שמנביעה השליטה הישראלית, ומדברת על "המצור שהוטל על-ידי ישראל". "בבוקר", כותבת קולמן, "ניגשתי לווייז לראות מה המרחק הפיזי ביני לבין ראמי. 66 ק"מ... אז כן, מתברר ש-66 קילומטרים מפרידים בינינו וכמה מיליוני טונות של שנאה".
הטור של יהודה יפרח מכותר במלים "מתווה הדילול הכפול". יפרח נאבק נגד טענת קש של שמאל מדומיין, בעיקר כדי לטעון שהשאיפות הלאומיות הפלסטיניות (הוא כותב "לאומניות") אינן ניתנות למימוש. "השמאל שוכח", הוא מזכיר, "שחוץ מרעיון לאומני פלסטיני, יש גם מיליוני בני אדם שזכאים לקיום בכבוד ולזכויות מינימליות".
למה מינימליות? כמי שיושב בתוך ארגון העוסק בהשבת זכויות אדם שישראל נוטלת מהפלסטינים תושבי עזה, אין רעיון קרוב מזה ללב, אלא שהמדינה – ימין, שמאל או מרכז עמוק – משקיעה מאמצים כבירים במפעל המניעה והדיכוי, וברוח הניתוחים שעולים מהגיליון, שואפת לכך שעזה תהיה מקום ריכוזם האחרון של הפלסטינים, מקפצה מהמזרח התיכון אל שאר העולם.
ג'מיל, הפלסטיני תושב עזה שמשרת את חברי קיבוץ מפלסים כבר עשרות שנים, זוכה בכתבת פרופיל שממנה עולה כי אין כמו הישראלים מכניסי האורחים וטובי הלב, ואין כמו הפלסטינים שיודעים להעריך זאת
יפרח כותב משפטים כמו, "ה'כיבוש' הוא הפתרון ולא הבעיה", ו"יהודה ושומרון נמצאים באמצע הדרך שבין המדבר לציביליזציה. בזכות כידוני צה"ל הפלסטינים לא שוחטים זה את זה ברחובות". את הפרוגרמה הכוללנית שלו, דילול דמוגרפי ודילול גיאוגרפי (טרנספר "מרצון" והרחבת הרצועה לתוך סיני), הוא חותם בהצעה לכבוש את צפון הרצועה ולהקים מחדש שלוש מההתנחלויות שם. "את רצועת הביטחון המגינה על היישובים הישראליים חיוני להרחיב ככל האפשר. זהו צורך בטחוני וגם צדק היסטורי".
גם הפרשן המדיני הוותיק שלום ירושלמי מבקש לקדם טרנספר. הוא מגייס את טראמפ, פוטין, מקרון ומרקל כדי לשלוח פלסטינים מעזה לקנדה (?). ישראל, הוא ממליץ, תקלוט אלפיים עזתים. "כך נסיר מעלינו כל טענה נגד טרנספר".
ג'מיל, הפלסטיני תושב עזה שמשרת את חברי קיבוץ מפלסים כבר עשרות שנים, זוכה בכתבת פרופיל שממנה עולה כי אין כמו הישראלים מכניסי האורחים וטובי הלב, ואין כמו הפלסטינים שיודעים להעריך זאת.
ראש מינהל התיאום והקישור לעזה, אלוף-משנה איאד סרחאן, מספק לאסף גבור נרטיב חתרני, במונחי ישראל הרשמית, לאירועי הגדר, המתקיימים מאז יום האדמה 2018: "לתושבי עזה לא היה מה להפסיד ולכן הם יצאו לגדר. עם כל הרעש, אנחנו מדברים על עשרות אלפי משתתפים, אבל רק אלפים בודדים שמתקרבים אלינו. הם לא מהווים סיכון לחיילי צה"ל או לאזרחי המדינה".
בעתירה שהגשנו, עם ארגונים נוספים, נגד הוראות הפתיחה באש בזמן ההפגנות, עוד בראשיתן, קיבל בג"ץ את טענת המדינה שנורים רק מפגינים שמסכנים את החיילים. ישראל, בהסבירה לעולם מדוע גבתה את חייהם של מאתיים פלסטינים, טוענת שהצבא עומד בין פולשים מסוכנים לבין ילדי הקיבוצים הסמוכים.
"הפתרון של עזה הוא אזרחי ולא צבאי", אומר אל"מ סרחאן. "להיכנס, לכסח ולהרוס תמיד אפשר, השאלה היא מי יבנה את עזה אחר-כך ומי ייקח עליה אחריות. לעולם הערבי ולארגונים הבינלאומיים אבדה הסבלנות".
פלסטינים בוחנים הריסות בית שנפגע מהפצצות צה"ל, רפיח, 5.5.2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב)
"המוטו שמנחה אותנו, בהתאם למדיניות הממשלה כמובן", הוא אומר, "הוא לייצר מחיר הפסד לחמאס, כלומר לגרום באמצעות ההטבות שיהיה לו מה להפסיד. אנחנו מנסים להכניס כסף לרצועה באמצעות תוכניות שמנצלות את כוח העבודה הזול. אנחנו מגדילים את כמות החשמל, מה שמשפיע על חיי היומיום ומשפר את המצב בבתי-החולים. יש גם פעילות לשיפור מערכת טיהור השפכים וטיהור המים, כדי למנוע סכנה של זיהום הים שישפיע על ישראל ויגרום להתפשטות מחלות. זאת פעילות שמשרתת את כלל הצדדים, גם את האוכלוסייה העזתית וגם את ישראל. אנחנו לא רואים בה ניצחון של חמאס או של ההפגנות על הגדר. במבחן התוצאה, שני הצדדים מרוויחים".
סרחאן לא נוטה לדייק כשהוא מגיע לנתונים. נניח בצד את תפיסת הפלסטינים ככוח עבודה זול בשירות האימפריה, ישראל לא הגדילה את כמות החשמל כבר עשרות שנים, ואם יש פעילות לשיפור תשתיות – ישראל לכל היותר מפסיקה לחסום כניסה של חומרי גלם וידע, וגורפת עוד כסף על מכירת דלק וחשמל. כלל האוכלוסייה לא מרוויחה מהפעילות של מתפ"ש. להפך, מצוקתה רק מאמירה. המראיין, גבור, לא מאתגר את סרחאן ואת הנתונים שהוא מביא.
המוסף הזה מבטא כמיהה שהרצועה תתרוקן. שתושביה פשוט יפטרו את ישראל מהצורך להתמודד עם קיומם. כי הימצאותם "שם", תחת סגר ישראלי, מטילה עלינו בישראל אחריות.
למעשה, יותר משהמוסף הוא על עזה, הוא על ישראל ועל הפנטזיה שלה לגלם את המושיע הלבן. הוא גם מבהיר שישראל לא יכולה עוד להכחיש את הקשר של הפלסטינים של עזה לחברה הפלסטינית כולה, למשפחות שלהם בגדה ובישראל, ואת הזכות שלהם להתפרנס בכבוד, לקיים חיי משפחה תקינים, להשכיל, להתפתח, לראות עולם. ממש כמו הקוראים של "מקור ראשון".
אמיר רותם הוא מנהל המחלקה הציבורית בארגון גישה