מתישהו במהלך שנת 2015 דוד ורטהיים החליט שהגיעו מים עד נפש. לעורך "וואלה ברנז'ה" נמאס שהממונים עליו מתערבים לו בענייני בנימין ושרה נתניהו, והוא הודיע להם שהוא לא יכול להמשיך כך. רוב הבחישות באותה תקופה אמנם נחתו על שולחנם של כתבי ועורכי החדשות, אבל גם במדור הברנז'ה הרגישו את הלחץ להיטיב עם ראש הממשלה ורעייתו. "הודעתי שאני מתפטר", משחזר ורטהיים בראיון לאתר "העין השביעית". "ניסו לכפות עלי לפרסם אייטם שלא מצאתי בו ערך עיתונאי, ואני החלטתי שפה עובר הגבול".

מה כלל האייטם הזה? ורטהיים מסכים להגיד רק שמדובר באייטם ביקורתי על כלי תקשורת שמתחו ביקורת על נתניהו. "זאת היתה תקופה כזאת שבה ניסו לגרום לי לפרסם אייטמים כאלה", הוא מספר. בחישות מטעמו של ראש הממשלה כבר לא היו דבר חדש ב"וואלה" באותה העת – אך בניגוד לבחישות שנועדו לצנזר או להצניע פרסומים עיתונאיים, כאן התבקש העורך לקחת חלק פעיל וסמוי במלחמה שאסר נתניהו על העיתונות. "שלחתי מכתב התפטרות, אמרתי שאני לא יכול לעמוד יותר בלחצים האלה – אבל בהנהלה שכנעו אותי להישאר. קיבלתי התחייבות שזה לא יקרה יותר".

וההנהלה עמדה בהתחייבות הזאת?

"לאורך זמן כן, אבל אני יכול להגיד שבמסגרת ההתחייבות הזאת נאמר לי מפורשות: 'רק אל תיגע לי בשרה'".

ההתחייבות הזאת הספיקה לוורטהיים. "מאחר ששרה נתניהו היא לא בתחום סיקורי, כי היא לא עיתונאית, זה היה מסוג הדברים שיכולתי לחיות איתם. בכל מקרה, במקרים של אייטמים מתחום הסיקור שלי שיכלו לפגוע בנתניהו או ברעייתו – האווירה היתה שעדיף להימנע מהם, ולקחתי בחשבון שיש סיכוי שייעשו דברים שהם לא בשליטתי. היו מקרים שעדכנתי מראש לגבי אייטמים כאלה, שהתפתחו למריבה".

ראש הממשלה נתניהו טען לא מזמן שמערכת "וואלה" העניקה לו סיקור עוין ושלילי במובהק – ובאופן עקבי. העובדה הזאת, לדידו, מוכיחה שלא היו לו יחסי קח-תן פסולים עם שאול אלוביץ', עד לאחרונה בעל הבית של אתר החדשות הפופולרי – שחשוד כעת בפלילים יחד עם נתניהו במסגרת פרשת השחיתות שזכתה לכינוי "תיק 4000". התוקפנות של "וואלה", גרס בנימין נתניהו, הגיעה לשיאה לקראת בחירות 2015 – ב"שיטפון של כתבות ארסיות" שנועדו להוריד אותו מהשלטון.

"במקרים של אייטמים מתחום שיכלו לפגוע בנתניהו או ברעייתו – האווירה היתה שעדיף להימנע מהם, ולקחתי בחשבון שיש סיכוי שייעשו דברים שהם לא בשליטתי. היו מקרים שעדכנתי מראש לגבי אייטמים כאלה, שהתפתחו למריבה"

העדות של ורטהיים, שפרש לאחרונה מעריכת מדור הברנז'ה של "וואלה", עומדת בניגוד לגרסה של נתניהו ומצטרפת לשורה ארוכה של עדויות, שרובן ניתנו עד כה בעילום שם, לגבי הלחץ שהופעל על מערכת החדשות של "וואלה" באותה התקופה. ורטהיים מספר שההתערבויות לטובתו של נתניהו היו סוד גלוי ב"וואלה" – עובדים זוטרים ובכירים הכירו את הבחישות הפסולות הללו, התנגדו היכן שהיה אפשר, אך לעתים קרובות מאוד נאלצו להתקפל.

הפעם הראשונה שבה נתקל ביחס המיוחד לנתניהו, מספר ורטהיים, אירעה בערך שש שנים לפני שהמונח "תיק 4000" הגיח לעולם – בימים שבהם ראש הממשלה עדיין לא ניהל מלחמת חורמה מוצהרת נגד עיתונאים וכלי תקשורת סוררים. זה קרה לקראת סוף 2012, זמן לא רב לאחר שוורטהיים נכנס לתפקיד. "הסנונית הראשונה היתה לפני שבכלל ידענו שזה מה שקורה. אלי זה הגיע מראיון שעשיתי עם בן כספית", הוא אומר. "זה היה ראיון ארוך, וכספית דיבר בו בין היתר על שרה נתניהו. הדברים לא היו חדשים: הוא דיבר על איך שנתניהו מחביא כסף בגרביים, על זה ששרה נתניהו שולטת בבית – דברים כאלה".

אחרי סיום הראיון, כמתבקש, פנה ורטהיים לניר חפץ כדי לבקש תגובה. כיום, חפץ הוא עד מדינה נגד ראש הממשלה, אך בשלהי 2012 הוא בדיוק סיים את הקדנציה ההרסנית שלו כעורך "מעריב" וחזר לשרת את משפחת נתניהו במגעיה עם התקשורת. שרשרת האירועים שקרתה מיד לאחר הפנייה לחפץ ממחישה אילו יחסים מיוחדים שררו בין חצר ראש הממשלה לאתר שעדיין נשלט אז על-ידי שאול אלוביץ', ידידו ומקורבו.

"מי שקצת הכיר והבין – ידע שב'וואלה' התבקשו באופן שיטתי לא לפרסם אייטמים שליליים נגד ראש הממשלה, בדגש על רעייתו. זאת היתה תקופה חשוכה"

"חפץ לא הגיב, אבל עשר דקות אחרי שביקשתי ממנו תגובה לגבי שרה, קיבלתי טלפון מהמשנה לעורך", מספר ורטהיים. ורטהיים לא נוקב בשמו של העורך הבכיר, אך את התפקיד אייש אז לירון מרוז. "הוא שאל אותי אם ריאיינתי את בן כספית, וביקש ממני לשלוח לו את הראיון. לפני זה לא קרה דבר כזה – גם לא כשריאיינתי את רביב דרוקר. זאת היתה הסנונית שבישרה את בוא החורף, והיא הגיעה עוד לפני שבכלל ידענו מה קורה, מה האקלים ולאן זה הולך", נזכר ורטהיים.

"הראיון היה כבר כמעט ערוך, אז שלחתי אותו", הוא מספר. "לא כל-כך הבנתי למה ביקשו ממני לשלוח אותו – וכששאלתי, לא רצו לתת לי תשובה. המשנה לעורך קרא לי אליו למשרד. הוא אמר לי שהראיון הזה מצוין – אבל שהוא לא יכול לעלות לאתר. שאלתי אותו למה, והוא אמר שהוא לא יכול להסביר. האם צִנזרו אותי? כן. אני לא יכול להגיד שפרשת 4000 פסחה עלינו. אבל באותו רגע הייתי המום. לא כל-כך ידעתי איך לאכול את זה ואיך להגיב, אז אמרתי לעצמי: 'אוקיי, שים את האפיזודה הזאת בצד ותראה איך היא מתפתחת'".

והבנת שזו שרה?

"לא. כנראה שהייתי תמים מדי".

לירון מרוז, שעזב מאז את "וואלה", מסר בתגובה לפניית "העין השביעית" כי אינו זוכר אירוע כמו זה שמתואר בדבריו של ורטהיים.

לפיתת הברזל של ראש הממשלה

המדור שוורטהיים ערך עד לאחרונה, "וואלה ברנז'ה", הפסיק את פעילותו בחודש שעבר כחלק מגל קיצוצים כללי – תגובת שרשרת לפרשת השחיתות שבה הסתבך בעל הבית אלוביץ', שאיבד את השליטה ב"וואלה" ובקבוצת בזק כולה. ורטהיים, בן 43, חותם עשור בסיקור ענף התקשורת: שבע שנים ב"וואלה", ועוד שלוש ב"נענע10". לפני כן, הוא מספר, חיבר תוכן מערכתי למוספים מסחריים של "הארץ" ("מעולם לא כתבתי תוכן שיווקי", הוא מבקש להדגיש) ועבד כמנהל שיווק בכתב העת "מסע אחר". בראיון שקיימנו עמו לרגל פרישתו הוא מספר כיצד התופעות שאותן סיקר זלגו גם למדור שהופקד בידיו.

חלק מהתופעות שסיקרתם במדור התרחשו גם ב"וואלה" – פרסום סמוי, הטרדות מיניות, התערבויות מצד משפחת נתניהו. היו מקרים שהרגשת שאין לך מנדט לסקר משהו כי הוא קורה אצלך בבית?

"זאת היתה דילמה שהכרעתי בה די מוקדם. אמרתי לעצמי שאני לא מייצג או מדברר את 'וואלה', ולא אחראי – לצערי – על מה שמתרחש באתר. הייתי מגדיר את עצמי 'חצי אקס-טריטוריאלי', ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שעל גבי ייפול כל המשא הזה, של האתיקה של 'וואלה'. כי כמעט כל עוול שקיים בחוץ יכול להתקיים גם ב'וואלה' – ואגב, גם כמעט בכל כלי תקשורת אחר, אולי חוץ מ'העין השביעית'. זו גם דילמה שאחר-כך באה לידי ביטוי כשהגיע 'תיק 4000', והייתי צריך להחליט איך מסקרים את הפרשה מתוך 'וואלה'".

לא כל התופעות הבעייתיות של ענף התקשורת זכו לאותו יחס מהחלונות הגבוהים של "וואלה". ורטהיים מספר שהיו כמה מקרים שבהם בכירים באתר ביקשו ממנו לצנן את העיסוק בפרסום סמוי – אפיק הכנסה מרכזי גם עבור "וואלה" – אך לדבריו הוא יכול היה להרשות לעצמו לא להיענות להם. בכמה מקרים, הוא אומר, יריב פוליטי של נתניהו ניסה לבחוש במדור סביב סיקור ביקורתי של אחד מבני משפחתו. ואולם, במקרים שבהם פורסמו אייטמים שהפריעו לסביבתם של בני הזוג נתניהו – הטיפול מצד בכירי "וואלה" היה תקיף יותר.

בתחקיר "העין השביעית" מ-2013 הוזכר אייטם מאת דוד אברהם, כתב "וואלה ברנז'ה" דאז, שקשר בין הצטמקות מניין חברי-הכנסת של הליכוד לירידה במספר העותקים היומיים של "ישראל היום". הידיעה הבלתי מחמיאה על עיתון הבית של נתניהו נמחקה ללא הסבר. בשיחה עמו, ורטהיים אומר שהוא לא זוכר את המקרה הספציפי הזה – אך מעיד כי היה עד למקרים אחרים, דומים לו.

"ב-2016, כשביבי כבר היה שר התקשורת, כתבתי טור סיכום שנה שעלה לאתר כשהייתי בחו"ל, והתקשרו אלי מהאתר כדי להגיד לי שהוא יורד", הוא נזכר. על רקע סבב של ראיונות לא שכיחים שהעניק נתניהו – ורגע לפני חשיפת "תיק 2000" – מסר ורטהיים לקוראיו שראש הממשלה שלהם שולט בתקשורת, בוחש בה, מחזיק אותה "בלפיתת ברזל במקום הרגיש ביותר", ובעיקר מנצח אותה שוב ושוב.

בסופו של דבר הושגה פשרה: האייטם לא נמחק מהאתר, אך נקבר מחוץ לדף הבית. מעשה הקבורה למעשה אישש את הטיעון שעמד בבסיס הטור: ראש הממשלה אכן שולט, בוחש ואוחז בתקשורת באיבריה המוצנעים – ומה שעשה ל"וואלה" הוא ההוכחה לכך. האם במקרה הזה כבר הבין ורטהיים שמקור הדרישה הוא ניסיון לרצות את בני הזוג נתניהו? "בשלב הזה זה היה סוד גלוי באתר", הוא אומר.

איך ההתערבויות האלה התקבלו במחלקות אחרות של "וואלה", בחדשות למשל?

"היתה מלחמה, לא קיבלנו את זה. אני רוצה להגיד מלה טובה על האנשים ב'וואלה' – רוב העובדים באתר הם לא טאלנטים שמרוויחים 60–70 אלף שקל בחודש, כאלה שיכולים להגיד 'חופש הביטוי או אני'. רוב העובדים צריכים להמשיך לעבוד, להוריד את הראש ולהילחם על זה. וב'וואלה' העובדים הזוטרים נאבקו בכל דרך אפשרית, ולא קיבלו הוראות ועבדו כמו רובוטים".

"היה לי ברור ש'וואלה ברנז'ה' הוא זרוע אסטרטגית של 'וואלה'. ברור לי שכל גוף שמחזיק מדור מדיה עושה את זה כי יש בזה גם הרבה עוצמה. אני יודע עד כמה המדור הזה היה חשוב להנהלה"

יש אנשים ששילמו על המאבק הזה?

"אני לא יודע, אבל אני יכול להגיד לדוגמה שינון מגל, שהיה העורך הראשי בחלק גדול מהתקופה הזאת – הוא אדם שלא צריך אותי כדי להצביע על כך שהאינטרס שלו הוא שנתניהו יישאר ראש ממשלה, הוא לא בדיוק גדול מתנגדיו. וינון נלחם כמו אריה. שמעתי בעצמי את המלחמות שלו על אייטמים שהוא התבקש להוריד מהאוויר, או מקרים שהוא התבקש לא לסקר. הוא חשב שאי-אפשר לעשות עיתונות ככה.

"לינון נעשה עוול בסיפור הזה: אני שמאלן, אני לא מסתיר את זה, אבל דווקא בגלל שהייתי קרוב לינון וראיתי את המלחמות הגדולות שהוא עשה – זה לימד אותי שיעור, איך דווקא איש ימין היה העורך הכי ליברלי שפגשתי. גם במובן של חופש המחשבה, בגיבוי ובחופש פעולה לדברים שהם חצי-משוגעים – וגם במובן האמיתי של עיתונות".

אתה יכול לתת דוגמה לדבר שהוא נלחם עליו?

"ינון הביא את אלדד יניב על תקן חושף השחיתויות בפוליטיקה, למשל. בהנהלה ניסו להוריד את הטור הזה, אבל ינון נלחם – בכל הקומה שמעו את הצעקות שבקעו מהמשרד שלו. הטור אמנם ירד בסופו של דבר, אבל ינון הצליח לדחות את הסגירה".

עובדים ב"וואלה" ששוחחו עם "העין השביעית" במהלך תקופת כהונתו של מגל ציירו תמונה אחרת: בעיניהם, מגל היה נטע זר שהוצנח עליהם מבחוץ, עיתונאי בעל השקפת עולם ימנית שהגיע לאתר שמאלני כדי לרצות את הממונים עליו ולא להרגיז את הבעלים. "ינון הוא יס-מן של המנכ"ל, מה שאומר שכרגע אין באמת עורך ראשי", הגדירה זאת אז אחת העובדות.

"ינון מגל הביא את אלדד יניב על תקן חושף השחיתויות בפוליטיקה. בהנהלה ניסו להוריד את הטור הזה, אבל ינון נלחם – בכל הקומה שמעו את הצעקות שבקעו מהמשרד שלו"

ב-2013 קיבלנו הדגמה חיה של המציאות הזאת: כשהגענו ללשכתו של אילן ישועה, המנכ"ל והאיש החזק ב"וואלה", ישועה אמר בפירוש ובלי להתנצל שזכותו כמנכ"ל להחליט אילו כתבות למחוק ומתי – למשל, כשהן פוגעות באינטרסים הכלכליים של האתר. מגל, שישב בחדר בזמן הראיון, לא פצה פה.

"יכול להיות שינון היה לויאלי כלפי חוץ", מסביר דוד ורטהיים, שנשאר חבר של מגל עד היום. "אחרי שהתפוצצה פרשת 4000 ינון אמר ברדיו שהיו עליו לחצים, הוא לא הסתיר. גם אני מרשה לעצמי לספר על הלחצים האלה רק עכשיו, כשאני כבר לא עובד ב'וואלה'.

"בואו נגיד את זה ככה: הכתבה של גידי וייץ ב'הארץ' (התחקיר שחשף התערבות קבועה למען משפחת נתניהו ב'וואלה'; א"ב וא"פ) מתארת רחשי לב של אנשים שדיברו לכתבה. כשהם דיברו איתו, הסוד כבר היה גלוי. מי שקצת הכיר והבין – ידע שב'וואלה' התבקשו באופן שיטתי לא לפרסם אייטמים שליליים נגד ראש הממשלה, בדגש על רעייתו. זאת היתה תקופה חשוכה. צריך לציין שברגע שהתפרסמה פרשת 2000 הדבר הזה ירד דרמטית".

הברנז'ה מגיעה למהדורה

הסגירה של "וואלה ברנז'ה" ופרישתו של ורטהיים הן חלק ממגמת רוחב בעיתונות הישראלית: בשנים האחרונות, יותר ויותר זירות עיתונאיות שעסקו בתפקודה של התקשורת נסגרו או צומצמו באופן ניכר. "תיק תקשורת", התוכנית הוותיקה של החינוכית, נאספה אל אבותיה אחרי 27 שנות שידורים. ב"גלובס" סגרו את מוסף התקשורת "פירמה" ואיחדו את תקן כתב התקשורת עם זה של כתבת הפרסום. ב"הארץ" אין כתב תקשורת במשרה מלאה כבר כמה שנים. עוד לפני כן נסגרו מדורי הברנז'ה של nrg ו"נענע10", וכך גם "ולווט אנדרגראונד", הבלוג החלוצי של דבורית שרגל. גם האתר שבו מתפרסם הראיון הזה, "העין השביעית", כמעט נסגר ב-2015 ועוד לא סיים לחתור אל חוף מבטחים.

"המכנה המשותף הרחב ביותר של עיתונאים הוא התבכיינות. יש פער בולט מאוד בין העובדה שעיתונאים הם אנשים שעבודתם היא לבקר כל היום את עבודתם של אנשים אחרים, לבין הקושי הכמעט פסיכולוגי לקבל ביקורת או סיקור לא חיובי"

באופן פרדוקסלי, המגמה הזאת מתרחשת דווקא כשעניינים שבעבר נדונו במעגלים המצומצמים של ענף התקשורת הפכו רלבנטיים גם עבור הקהל הרחב – מפרשיות נתניהו (ואלוביץ', ומוזס), דרך השימוש בתקציבי הפרסום הממשלתיים ועד הנסיונות להטות תהליכים דמוקרטיים באמצעות הרשתות החברתיות.

"וואלה ברנז'ה", לעומת זאת, מעולם לא היה מיועד להמונים – לא בראשיתו, ולא באחרית ימיו. "קהל היעד היה ברנז'ה נטו", חורץ ורטהיים. איזו סיבה יש ל"וואלה", אתר אינטרנט שפונה להמונים, להחזיק מדור שפונה במובהק לפלח צר מאוד של האוכלוסייה? "זה תחום עם הרבה כוח. את הכוח הזה אפשר אמנם לתרגם לעשייה עיתונאית טובה, אבל היה לי ברור ש'וואלה ברנז'ה' הוא זרוע אסטרטגית של 'וואלה'. ברור לי שכל גוף שמחזיק מדור מדיה עושה את זה כי יש בזה גם הרבה עוצמה. ב'וואלה', אני יודע עד כמה המדור הזה היה חשוב להנהלה", הוא אומר.

"מדובר בתחום סיקור שהוא פרימיום בהרבה מובנים. הוא לא מסחרי ולא כלכלי", מרחיב ורטהיים. "המדור הזה לא קיים מבחינת טראפיק – בישיבות הבוקר ב'וואלה', אני הייתי העורך היחיד שלא הקריא את נתוני הטראפיק של המדור שלו – אבל מדור כזה מכניס אותך לסייקל: בשאר כלי התקשורת קוראים אותך ומתעניינים. וזה מדור שיש בו הרבה כאב ראש, כך שאני מניח שאף אחד לא עושה את זה בשביל חסדים".

עם כניסתו לתפקיד ב-2012, אומר ורטהיים, הוא החליט לצמצם עוד יותר את מנעד הסיקור של המדור: להוריד למינימום את סיקור ענף הפרסום ולהתמקד בענף העיתונות. "רציתי לעשות מדור ביקורת תקשורת, ושזה יהיה במובהק הדבר הראשון שעולה כשחושבים על 'וואלה ברנז'ה'", הוא אומר. "לא ביקורת טהרנית או נפוחה, ביקורת שמבינה איפה היא חיה, אבל גם מצביעה על עיתונאים ואומרת להם: 'אתם מבקרים את כל העולם, אבל כדאי שגם מול הפרצוף שלכם תהיה מראה'. זאת גם הסיבה שהחלטתי, אחרי התלבטות, להתראיין. הרגשתי שבמשך כל השנים האחרונות דרשתי מאנשים להתייצב ולדבר – וזאת תהיה חוצפה מצדי לסיים תפקיד כזה ולא לתת דין וחשבון".

האם הצליח במשימה שהציב לעצמו? "במידה מסוימת, במסגרת האילוצים", הוא מפטיר.

"עוד יעד היה להיות המקום הראשון שנכנסים אליו כדי לדעת מה קורה בתעשיית התקשורת הישראלית", מוסיף ורטהיים. במקביל ניסה לצמצם את מינון הרכילות במדור – למשל, ידיעות מרובות תצלומים ודלות תוכן על עיתונאים שפקדו מסיבות או השקות. "יש טראפיק באייטמים האלה – אנשים, ועיתונאים במיוחד, אוהבים לראות את עצמם בתמונות. פה ושם פרסמתי גלריות צילומים – אבל השתדלתי לעשות את זה כשהיה להן גם ערך עיתונאי. למשל, אירועים שהגיעו אליהם פוליטיקאים חזקים וגם עיתונאים בולטים. יש בזה ערך: גם אם אתה לא אומר את הדברים באופן מפורש, מבינים שהגלריה הזאת מספרת סיפור מסוים – ולסיפור הזה יש חשיבות", הוא אומר.

"כשאני נכנסתי לתפקיד, זה קרה במקביל לקריסתה של התקשורת במתכונת שהכרנו אותה – זה היה כמה שנים אחרי ש'ישראל היום' נכנס לתמונה, האינטרנט כבר הפך לכוח משמעותי מאוד, ובעיתונים התחילו גלי קיצוצים ענקיים. התחושה היתה שזה הופך להיות מדור אֵבֶל"

"'וואלה ברנז'ה' זכור לי מהעבר כאיזה מדור נוצץ שמתאר תעשייה זוהרת שבה טאלנטים עוברים ממקום למקום, חותמים על חוזה טאלנט, זוכים לפרגון ועורכים מסיבות גדולות. כשאני נכנסתי לתפקיד, זה קרה במקביל לקריסתה של התקשורת במתכונת שהכרנו אותה – זה היה כמה שנים אחרי ש'ישראל היום' נכנס לתמונה, האינטרנט כבר הפך לכוח משמעותי מאוד, ובעיתונים התחילו גלי קיצוצים ענקיים. התחושה היתה שזה הופך להיות מדור אֵבֶל.

"ברמה האישית, הדבר שהיה לי הכי קשה זה שממדור שרוב הזמן יכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה של להיות מדור מנומנם – פתאום כל ערב צריך לשלוח כתב להפגנות, של ערוץ 10, של עובדי 'מעריב' או 'הארץ', החדשות המקומיות", אומר ורטהיים. "אתה הופך לרפורטר שעובד 24/7 ומסקר באופן שוטף את האובדן והחולשה של הזירה. זה קשה מנטלית, וגם פיזית – אתה כבר לא מדווח על מינוי של יו"ר חדש לרשות השנייה, או על ניגוד עניינים של כתב.

"במקביל, עם פריצת פרשות 2000 ו-4000 לחיינו, פתאום המדור התחיל לקבל המון הומפייג'. מרגע שבחדשות רואים את גיא פלג מקריא את תמלילי ביבי-נוני, לא היתה לנו ברירה אלא לעשות פולואו – לבדוק למשל איך מגיבים ב'ידיעות אחרונות' לגילוי שנוני מוזס רצה לעשות מסחרה על הראש של העיתונאים. העבודה הפכה להיות מאוד ממומשקת לחדשות".

יכול להיות שזאת אחת הסיבות לסגירת המדור? אולי כשבמהדורות החדשות מדווחים על מה שקורה בענף התקשורת, לא צריך יותר מדורי ברנז'ה.

"לא. אני חושב שהסיבה היא אחרת, אבל אני לא יודע מהי. מה שכן, המדור הפך למשהו שמאוד-מאוד מתכתב עם מה שקורה בחדשות המרכזיות. כל מה שקרה עם ביבי, שהתקשורת היא הבייבי שלו, וגם היה שר התקשורת – הדברים האלה זלגו כל הזמן לעבר העיתונאים, והרגולציה של ערוצי הטלוויזיה. במקרה הזה, החדשות באו אלי. הייתי חייב להתמודד איתן ולייצר ניוזים מהדבר הזה – והניוזים לא איחרו לבוא".

הבוס והטוקבק

עשר שנים של סיקור התקשורת מניבות לא רק תובנות על הכיוון שאליו הולך הענף – אלא גם על אופיים של העוסקים במלאכה. והאופי הזה, מאבחן ורטהיים, מתאפיין בקטנוניות בואכה מחלת הרדיפה. להמחשה, הוא חולק בדיחה שהיתה נפוצה במדור: "ב'וואלה ברנז'ה', על כל אייטם יש מאתיים הקלקות ואלפיים טלפונים". הטלפונים הזועמים האלה, הוא אומר, לא הגיעו רק אחרי חשיפות מדממות עם פוטנציאל דיבתי – אלא בדרך כלל בעקבות אייטמים שקוראים מן השורה יתקשו להבין מה בכלל שערורייתי בהם.

"כמות העבודה על אייטם שנראה מאוד-מאוד תמים היא לפעמים בלתי נתפסת. האייטם רייטינג הכמעט גנרי שעלה בוקר-בוקר במדור – במשך שנים ביליתי שעה וחצי ושעתיים כל יום על אייטם שלוקח להכין אולי עשרים דקות"

"אם תכתוב למשל שהתוכנית 'פאולה וליאון' עשתה אתמול 2.5% רייטינג, ושמדובר בירידה דרמטית – אז מיד כל אנשי קשת ירימו טלפונים כדי לשנות את זה, ושהנתון יועמד באור הנכון, לפי תפיסתם. זה קורה לא רק ברייטינג, כמות העבודה שנעשית מאחורי הקלעים של אייטם שנראה מאוד-מאוד תמים היא לפעמים בלתי נתפסת. האייטם רייטינג הכמעט גנרי שעלה בוקר-בוקר במדור – במשך שנים ביליתי שעה וחצי ושעתיים כל יום על אייטם שלוקח להכין אולי עשרים דקות. כמעט כל השחקנים בזירה – קשת, רשת, ערוץ עשר, חברת החדשות, ומאוחר יותר ערוץ 20 – נלחמו כדי שבמקום 'חלש' ייכתב 'חלש מאוד', ובמקום 'יורד' נכתוב 'ירד בקצת'.

"הם משקיעים בסמנטיקה הזאת כל-כך הרבה אנרגיות. ואני חושב שהלחץ הזה מעיד על חולשה מאוד-מאוד גדולה של כולם, שלא באשמתם – הם נקלעו לשוק מאוד תחרותי, מאוד מדמם, מאוד מפסיד, לא צריך להיות עורך ברנז'ה כדי לדעת את זה. הרייטינג הזה שווה כסף, ואנשי החדשות והעיתונאים נאלצים להילחם עליו", הוא אומר.

"שאר העורכים ב'וואלה' תמיד שמעו את הצעקות שלי מהמשרד, רב עם אנשים. כשמדובר בעיתונאים, כל אייטם יכול להוביל למלחמה. למה? משתי סיבות. אל"ף, כי עיתונאים הם פרנואידים. החלק היפה בזה הוא שזה גם מה שעוזר להם לחשוף דברים. הסיבה השנייה היא שעיתונאים מבינים מאוד את הכוח של המלה הכתובה, ולכן הם מאוד חרדים לזה כשהמלה הכתובה מגיעה אליהם", מוסיף ורטהיים.

"המכנה המשותף הרחב ביותר של עיתונאים הוא התבכיינות. יש פער בולט מאוד בין העובדה שעיתונאים הם אנשים שעבודתם היא לבקר כל היום את עבודתם של אנשים אחרים, לבין הקושי הכמעט פסיכולוגי לקבל ביקורת או סיקור לא חיובי, להתעמת עם עובדות פחות נוחות", הוא אומר. "עוד דבר זה שלכל העיתונאים יש את הטלפון שלך, וגם של העורך הראשי – ואני חושב שהעורכים הראשיים של 'וואלה' הבינו בזה אחר זה שמדובר באזור לחימה שעדיף לא להתקרב אליו. וזה שירת אותי מאוד".

"בהרבה מובנים, 'ידיעות אחרונות', כגוף, בנוי בצלמו של המו"ל שלו, נוני מוזס. הדי-אן-איי של העיתון הזה הוא די-אן-איי של עיתון שחי בבונקר. את הסיבה לכך אני לא באמת מבין עד הסוף"

לא רק הדיווחים ב"וואלה ברנז'ה" העסיקו את בכירי הענף. "צריך גם לציין את ההיסטריה של העיתונאים הכי בכירים מטוקבקים", אומר ורטהיים. "אני תמיד התייחסתי לטוקבקים כאל חלק מהאייטם ממש. דרך הטוקבקים יוצאת הרבה פעמים האמת: בטוויטר אתה לא תכתוב על הבוס שלך שהוא היה עורך גרוע וכושל. אבל במקרה של עורכים בכירים, החרדה היא גם מטוקבקים שהם סתם רכילות – כאלה שרואים שמי שכתב אותם יודע על מה הוא מדבר. העיתונאים הכי בכירים, באמת הכי בכירים, הרימו טלפון או סימסו בגלל טוקבקים – ממש כאילו מדובר באייטם. ואני לא מדבר על טוקבק עם דיבה, עניינים אישיים או נושאים של חיים ומוות. דוגמה מייצגת: עורך אחד שתמיד היה היסטרי לגבי טוקבקים – והתקשר כשמישהו כתב עליו שבשעה חמש הוא יוצא מהמשרד. אתה עורך בכיר, מה אתה בכלל שם זין?".

לדברי ורטהיים, הפניות הללו לא הועילו: למעט מקרים של הוצאת דיבה, פגיעה בפרטיות וכיוצא באלו – התגובות נותרו באוויר.

במקרים אחרים, הוא מעיד, בכירי הענף לא הסתפקו בוויכוחים ובקשות. "למדתי מעיתונאים בכירים ממני הרבה דברים שקשורים להקשבה למושא הסיקור שלך – לא תמיד הוא טועה, ולא תמיד אתה צודק – אבל גם למדתי הרבה על שימוש בכוח", אומר ורטהיים. "כוח לא חייב להיות תמיד איום בתביעה. יש הרבה צדדים לכוחניות. יש רמזים. כשאמירה נאמרת מפי בכיר בתקשורת, יש הרבה סאבטקסט. אמירה כמו 'תשמע, זה עולם קטן', למשל, היא אמירה שיש בה סאבטקסט. אני שמח לומר שלא קיבלתי הרבה כאלה, אבל היה מי שהשמיע אמירות כאלה – וזה מעיד בעיקר עליו".

הגישו נגדכם גם כמה תביעות לשון הרע. איזה לקח מקצועי למדת מהתביעות האלה?

"הבנתי כמה השימוש בכלי הזה הוא לא דבר לגיטימי כשהתובע הוא עיתונאי. כי לעיתונאי יש במה להגיב על דברים. למעט מקרים יוצאי דופן וקיצוניים, מדובר בכלי שהמטרה שלו היא השתקה. אני מדבר מהניסיון שלי – ובאיומים שאני קיבלתי לא היה משהו רציני חוץ מהניסיון להשתיק".

עיתונאים, מתוקף הכשרתם ונסיונם, יודעים איך לדבר עם עיתונאים אחרים בשביל לגרום להם להצניע, לקבור או בכלל לרדת מסיפור. אתה יכול לאפיין את טקטיקות ההתגוננות שנתקלת בהן?

"יש את הטקטיקה הרגילה, של 'עזוב את זה, אני אתן לך סיפור יותר טוב'. וכאן השאלה היא פשוט שאלת הערך – איזה סיפור יותר חשוב לך באותו רגע. מה שהפתיע אותי לרעה היה עיתונאים שמשקרים. כי יש דרך להתנהל גם כשאתה לא רוצה לאשר משהו – אתה יכול לא להגיב מיד, או לסרב להגיב. אני זוכר מישהו שהיה די בכיר ב'מעריב', שבימים שכל החבר'ה שלו יצאו לרחוב כדי להפגין על הפנסיות שלהם, הוא כבר הסתדר על העבודה הבאה.

"עיתונאי בכיר מאוד שמדבר רבות על שקיפות, ואפילו התראיין אצלנו ודיבר על זה – ברגע האמת, כשהיה אייטם שנגע לכניסה אפשרית שלו לפוליטיקה, לא היסס ופנה ישירות למנכ"ל 'וואלה' בניסיון לסכל את האייטם"

"זה היה לגיטימי, אבל מאיזושהי סיבה הוא מאוד לא רצה שזה ייצא החוצה. הוא כנראה רצה לשווק לשאר העובדים שהוא איתם במאבקם. עכשיו, אין כאן סיפור עיתונאי אמיתי – אולי חוץ מחשיפת הצביעות או ההתחסדות שיש בזה. בכל מקרה, הבכיר הזה הכחיש ומרח ועשה הכל כדי שהדבר הזה לא יפורסם – ובסוף זה פורסם באופן מאוד מינורי במקום אחר. ככה הוא הרג את האייטם.

"במקרה אחר, עיתונאי בכיר מאוד שמדבר רבות על שקיפות, ואפילו התראיין אצלנו ודיבר על זה – ברגע האמת, כשהיה אייטם שנגע לכניסה אפשרית שלו לפוליטיקה, לא היסס ופנה ישירות למנכ"ל 'וואלה' בניסיון לסכל את האייטם". לדברי ורטהיים, בסופו של דבר האייטם לא התפרסם – אך לא בגלל הפנייה לישועה, אלא משום שלא עלה בידו לאמת את המידע.

הממשק שבין מדור תקשורת למושאי הסיקור שלו לא מסתכם בנסיונות להצניע, לקבור או בכלל לרדת מסיפור. עיתונאים גם דואגים ליזום דיווחים שייטיבו עמם על חשבון המתחרים. "אני הופתעתי לרעה מכמות האנרגיות שעיתונאים מוציאים, מולי לפחות, על השחרת הקולגות שלהם", אומר ורטהיים.

"אותי זה שירת, כי אלו המקורות שלי, אבל הרבה פעמים הרגשתי שזה חוצה את הקו שבין תחרות לבין פשוט לעבוד בזה. ולא מדובר רק בעורכים ומנכ"לים שפונים לגבי המתחרים שלהם – אלא גם קולגות שמסקרים אותו תחום. כתבים מדיניים, צבאיים, כתבי חינוך וכן הלאה. כל מה שבעבר דמיינתי לגבי פוליטיקאים – פתאום ראיתי אצל העיתונאים. וכשאתה רואה את זה אצל עיתונאים בכירים, אתה מבין בעצב שאולי זה חלק מהרצפט. שככה מתקדמים בענף. זה לא שאני כזה תמים, בסך הכל סיקרתי תחום שיש בו לא מעט זאבים ושועלים, אבל עדיין הופתעתי".

"כל מה שבעבר דמיינתי לגבי פוליטיקאים – פתאום ראיתי אצל העיתונאים. וכשאתה רואה את זה אצל עיתונאים בכירים, אתה מבין בעצב שאולי זה חלק מהרצפט. שככה מתקדמים בענף"

בוא נדבר על הבוסים של כלי התקשורת. אתה יכול לתת דירוג כללי – מול איזה עורכים ראשיים אפשר לעבוד יחסית בקלות, ועם מי אין שום סיכוי לכך?

"אני חושב שכל הזירה הזאת הבינה בשנים האחרונות שגם גופי תקשורת צריכים לתקשר את עצמם. בחדשות עשר ובחברת החדשות תמיד היה עם מי לדבר, וזה לא מקרה שבחברת החדשות מינו דובר, וגם ב'ישראל היום'. עמוס רגב, כשהיה העורך, מעולם לא ענה לי לסמס. היום הם מעסיקים משרד יחצ שבוקר-בוקר מפציץ את תא עיתונאי המדיה, ויש למי לפנות כדי לבקש תגובה.

"יש להם עוד לאן להתקדם, אבל המהלך הזה מעיד שהם רוצים להיות חלק ממשפחת העמים. רואים את זה גם בכל מיני שינויים שבועז ביסמוט הכניס בעיתון – הניסיון לדבר בקודים של עיתונות לגיטימית, דבר שלא היה במשך שנים ארוכות. אני לא יודע אם זה מצליח להם או לא – אבל הם הבינו את החשיבות של שיווק. גם ב'ידיעות אחרונות' – אני לא אכנס למה-מו-מי – לפחות לי היה עם מי לדבר שם".

יש הבדל בין לדבר לבין לקבל תגובה שאפשר לצטט בכתבה.

"זה ההבדל. ב'ידיעות אחרונות', באופן רשמי, לא מדברים עם התקשורת – לא רק כשמבקשים תגובה, גם כשמציעים ראיון. נחום ברנע אמנם התארח אצלנו באולפן, אבל סגל העריכה הבכיר בעיתון פשוט לא מתראיין. אם אני בחלקת האלוהים הקטנה שלי כעורך מרגיש צורך לתת דין וחשבון מסוים על תפקידי, נראה לי שגם עורכים ראשיים שעוזבים את העיתון שהיה פעם החזק בישראל יכולים לעמוד – על כל במה שירצו, אגב – ולתת איזשהו דין וחשבון".

"ל'ידיעות אחרונות' אפילו אין סיבה להציע להתראיין – כי הם מסרבים תמידית. שיחות אוף רקורד איתם זה משהו שאתה אומר עליו תודה, ושלרוב מגיע מתוך אינטרס שלהם – כדי למזער נזקים, ולא כדי לתת תמונת מצב טובה או אובייקטיבית"

נטע ליבנה, העורך החדש של "ידיעות אחרונות", שינה את המגמה הזאת?

"לא. אני חושב שבהרבה מובנים 'ידיעות אחרונות', כגוף, בנוי בצלמו של המו"ל שלו, נוני מוזס. שגם הוא, אגב, מעולם לא ענה לי לטלפון או לסמס. הדי-אן-איי של העיתון הזה הוא די-אן-איי של עיתון שחי בבונקר. את הסיבה לכך אני לא באמת מבין עד הסוף – אבל אפשר להבין אותה לאור מה שאנחנו יודעים היום, על הרשימות השחורות והלבנות וכן הלאה.

"ל'ידיעות אחרונות' אפילו אין סיבה להציע להתראיין – כי הם מסרבים תמידית. שיחות אוף רקורד איתם זה משהו שאתה אומר עליו תודה, ושלרוב מגיע מתוך אינטרס שלהם – כדי למזער נזקים, ולא כדי לתת תמונת מצב טובה או אובייקטיבית. בקיצור, 'ידיעות אחרונות' זה עיתון שלא פועל באופן שקוף".

היו בכירים שניסית לראיין והתמידו בסירובם?

"בואו נתחיל עם מלה טובה – עמוס שוקן. מוציא לאור שמדבר: אוף רקורד, און רקורד, ומתראיין. עושה את הדבר הכל-כך בסיסי הזה שבעולם שלנו הוא כבר לא ברור מאליו. אני חושב שריאיינתי אותו פעמיים או שלוש לראיונות עומק".

ומה עם אלוף בן, עורך "הארץ"?

"מעורך 'הארץ' ביקשתי כמה פעמים להתראיין, והוא סירב. הוא סרבן סדרתי – לפחות לנו, אבל לא ראיתי אותו מתראיין בשום מקום אחר. צאו מתוך הנחה סבירה שכל העורכים הראשיים שלא ריאיינתי – ביקשתי, והם סירבו. וזה כולל גם את מנכ"לי חברות החדשות, אבי וייס וגולן יוכפז. או יונית לוי – מגישה שכל יום שואלת שאלות ולא מתראיינת. כשחיפשתי את הראיון האחרון שלה מצאתי משהו מ-2002, אצל יאיר לפיד".

סיקור מדיה כמלכודת דבש

כשוורטהיים נשאל על ההישגים הבולטים של "וואלה ברנז'ה" לאורך הקדנציה שהעביר במדור, הוא יורה אותם: כתבה של דוד אברהם על שרי יש-עתיד שרכשו כתבות ב"ידיעות אחרונות" בסכומים נדיבים; כתבה נוספת של אברהם שחשפה מכירת אייטמים בתוכנית "עושים שינוי" בערוץ 10, בהנחיית טליה פלד-קינן, והובילה לביטול התוכנית; ראיונות עם עורך "עובדה" אייל גונן ועורך המהדורה המרכזית של חברת החדשות גיא סודרי, שהצריכו הרבה עבודת שכנוע; חשיפה של ורטהיים ושל הכתבת נועה פרייס על כך שחברת החדשות שילמה עבור הקלטות הזנאות של יאיר נתניהו וחבריו; ופרשת הכתבה המפוברקת של "אולפן שישי" על הבליינים הישראלים בבוקרשט – חשיפה של פרייס ("במקביל לשרון שפורר ב'מקום הכי חם בגיהנום'", מדגיש ורטהיים).

עם עזיבתו של ורטהיים הוחלט לסגור את המדור – והוא הוסר מדף הבית. מי שיגלשו כעת ל"וואלה ברנז'ה" ימצאו מדור שקפא על עומדו, מעין אנדרטה מקרית שגוּבּבה מהאייטמים האחרונים שעלו בו

הוא מונה גם שני פרויקטים מיוחדים: ראיון שקיימה אילנה דיין עם עורך ה"ניו-יורקר", דייוויד רמניק, במסגרת פרויקט "עורכת אורחת" של המדור; ופרויקט מיוחד שבו תשעה עיתונאים מעוטרים – אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, גידי וייץ, דן מרגלית, מרדכי גילת, רון בן-ישי, איילה חסון, אלכס ליבק ועמרי אסנהיים – חזרו לחשיפות הבולטות בקריירה שלהם.

"אני חושב שגם היתה לנו תרומה מהותית בפירוק רשות השידור", מוסיף ורטהיים. "הסיקור הכמעט אובססיבי של ימי רשות השידור, של השחיתויות והלקויות, היה משותף לכל כתבי המדיה, לא רק אנחנו עסקנו בזה. בדיעבד, אני לא יודע אם פירוק הרשות היה הדבר הנכון".

איתות המצוקה הראשון של המדור התקבל לפני כחצי שנה, כשהכתבת נועה פרייס עזבה את תפקידה בלי שימונה לה מחליף. באופן רשמי, באתר ניסו למצוא כתב חדש במקומה – אך לפני שנמצא מישהו שימלא את התפקיד הוחלט לבטל את התקן. במשך ארבעה חודשים מילא ורטהיים את תפקיד העורך והכתב גם יחד, עד שלדבריו החליט לעזוב. עם עזיבתו החליטה הנהלת האתר לסגור את המדור – והוא הוסר מדף הבית. מי שיגלשו כעת ל"וואלה ברנז'ה" ימצאו מדור שקפא על עומדו, מעין אנדרטה מקרית שגוּבּבה מהאייטמים האחרונים שעלו בו.

למה סגרו את "וואלה ברנז'ה"?

"קודם כל, אני לא יודע. משיקולי תקציב – למרות שאנחנו יודעים שתקציב זה דבר גמיש, שניתן לתיעדוף. אני מעריך שזה חלק מתהליך של הורדת עלויות באתר לקראת המכירה. זה התחיל לפני כמה חודשים, בתהליך של אי-איוש תקנים, וזה הגיע גם לליבה".

מי אמר לך שהמדור נסגר?

"אני חייב להגיד שלא ידעתי שהמדור נסגר. אני ידעתי שאני רוצה לעזוב".

למי הודעת שאתה רוצה לעזוב?

"לאילן".

ואילן ישועה אמר לך "אוקיי, נסגור את המדור"?

"אני לא רוצה להיכנס לכל מה שהיה ביני לבינו, אני רק רוצה להגיד שאני הבנתי – אני לא בטוח שזה נאמר לי – שהמדור ימשיך להיות על אש מאוד נמוכה עד שיהיה רוכש חדש, או שיהיה בעל בית חדש לאתר ויהיה תקציב. אבל אני חייב להגיד שהופתעתי לגלות שיום אחרי שעזבתי רשמית, המדור פשוט ירד. המצב ב'וואלה' לא טוב. אני עזבתי בנסיבות אחרות, בתחושה שבאמת עשיתי את שלי, והיתה לי תקופה טובה".

רצית לסיים כשעוד אין לך עבודה מובטחת אחרת?

"כן".

זה גם די נדיר.

"העזיבה שלי היתה התכנסות של כל הכוכבים, שהובילו לדבר הזה. אחרי שנפרדנו מנועה חיפשנו כתב, ועם הזמן הודיעו לי שזה מוקפא. שבעצם אין כתב. הבנתי מהר מאוד לאן הדברים הולכים – ושלא מסכימים להגיד לי מה הולך לקרות. הבנתי שאם אני ממלא תפקיד שלא בשבילו באתי, שהוא לא תפקיד לאדם אחד – זה פוגע במדור, ופוגע גם בי באופן אישי, כי אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה. ובלי שום קשר, הרגשתי שאת המשמרת שלי, של תפקיד מאוד-מאוד שוחק וקשה, את המשמרת שלי שם צריך לסיים. איכשהו. צריך ליצור מתווה יציאה".

אחרי שהודעת שאתה עוזב לא מינו לך מחליף. בדיעבד, בעצם החליטו שהתפקיד שלך מיותר ושעדיף לסגור את המדור. זה מבאס?

"מיותר לא הרגשתי בשום שלב ב'וואלה' – אבל כן, יש משהו מבאס בלכבות את האור, בלהיות האחרון".

בוא נדבר רגע על אלוביץ', בלי קשר לביבי. אלוביץ' היה בעל השליטה בבזק, וגם ב-yes. ואתה עורך מדור ברנז'ה. אלה תחומים שאתה יכול להיתקל בהם. היו תאקלים?

"קודם כל אני חייב להגיד שלא. היו פה ושם קצת בקשות לגבי yes, אבל הן היו בקשות מאוד רכות שלא נעניתי להן. הן לא היו אגרסיביות בשום צורה. זה אולי צריך להעליב אותי קצת, אבל לא היתה תחושה שבזק, כחברה, מנסה להתערב. אני לא יודע לגבי מדורים אחרים – אבל אני פחות התעסקתי בטלקום, וגם yes ו-Hot היו רק בשוליים של הסיקור אצלנו".

זה סביר לדעתך שיש מדור ברנז'ה שהבעלים שלו הוא איל מדיה?

"אנחנו לא חיים בעולם מושלם. ברור שהשאיפה תמיד צריכה להיות לקיים אתר נקי – אבל אתה עסק כלכלי, ובתוך העסק הכלכלי הזה יש החלטה שקיבלו כבר לפני 13 שנה: להקים מדור תקשורת. החשיבה מאחורי זה היא חשיבה לדעתי נכונה והגיונית, ועד עכשיו אני לא באמת מצליח להבין למה סגרו את המדור. יש לי כמה רעיונות, אבל אני אשמור אותם כרגע לעצמי. עובדה שהמדור התקיים, ולמרות הפרשה, שעברה ולא פסחה, חלק גדול מהזמן המדור עשה את עבודתו נאמנה. הצלחנו שזה לא ייגע בנו עד כמה שאפשר".

אם כבר מדברים על ניגודי עניינים, במהלך השנים היית מגיש שותף בתוכנית של אראל סג"ל – בהתחלה בגלי-צה"ל ואחר-כך ב-103FM. אלה כלי תקשורת שהמדור שלך סיקר באופן שוטף. אתה חושב שזה ראוי שעורך מדור ברנז'ה יעבוד במקביל באחד מכלי התקשורת?

"אני מודה שהיתה לי דילמה עם הדבר הזה. היתה כאן בעיה, למרות שקיבלתי אישור מהממונים עלי. הפתרון שאני מצאתי לבעיה הזאת הוא להתרחק מסיקור ישיר של התחנות, לתת לכתבים חופש פעולה, ולפרסם גילוי נאות. אני מזמין אתכם לבדוק את כמות האייטמים השליליים שפורסמו באותה תקופה על גלי-צה"ל במדור – לרבות תביעה נגד אראל".

למה עשית את זה? השיקול היה כלכלי?

"קיבלתי כסף, אבל השיקול לא היה כלכלי. עשיתי את זה כי היה חשוב לי להביא צד נוסף שבי, ומצאתי פשרה שנשמעה לי הגיונית, וגם לממונים עלי".

בזמנו, כשפרצה פרשת ינון מגל ופורסמו העדויות של רחלי רוטנר, ולא רק שלה, אתה נקטת בעמדה לא כל-כך פופולרית ונעמדת לצדו. בדיעבד, אתה מתחרט?

"לא מתחרט, וחטפתי על זה הרבה. אמרתי את דעתי, ואני לא חוזר בי מהדברים. ינון ואני נהיינו חברים דרך העבודה. אמרתי את דעתי מתוך היכרות עם הנפשות, גם איתו וגם איתה (רוטנר; א"ב וא"פ), ואני מקווה שזה עדיין בסדר לחשוב שמה שנעשה כאן הוא לא מידתי – מבלי להאשים אף אחד. אופי הסיקור שהדבר הזה קיבל, בעיקר ב'ידיעות אחרונות', היה סיקור לא מידתי – או יותר נכון לא נקי. למגל נעשה עוול".

לא רק ב"ידיעות אחרונות" סיקרו את פרשת מגל.

"נכון, אין ספק שהיה פה סיפור עיתונאי שצריך לטפל בו. הביקורת שלי מתייחסת לשבעת העמודים שזה קיבל אז, בגיליון אחד של 'ידיעות אחרונות'. היו מקרים לפניו ואחריו שלא קיבלו סיקור כזה. המקרה של סילבן שלום, למשל (אז בן זוגה של ג'ודי ניר-מוזס-שלום, מבעלי 'ידיעות אחרונות'; א"ב וא"פ)".

אתה חבר של ינון מגל, מגיש תוכנית עם אראל סג"ל – תוכל לחלוק תובנה על איך המעגל הזה, שמזוהה עם נתניהו, פועל תקשורתית? נתן אשל שולח להם את הדעות בווטסאפ, או שהם מגיבים ספונטנית למה שמתרחש?

"תראו, אתם מחפשים קונספירציה. אני חושב שזה לא סוד: הימין זוכה פעם אחר פעם בבחירות לא רק מסיבות אידיאולוגיות. יש משהו שמאוד מאפיין את הימין, והוא משיק גם לעבודה מול התקשורת, אפשר להגיד שזו סוג של דבקות במטרה, כשהמטרה היא הרבה פעמים אחת: השלטון, או הקלפי, או המשפחה. כל המושגים האלה שאני פחות מתחבר אליהם, למרות הרושם שנוצר מההגנה שלי על ינון בפרשת רחלי רוטנר.

"סיקור מדיה, יש בו מעין מלכודת דבש. מצד אחד אתה נמצא בממשוק מאוד יומיומי עם כל הבוסים הפוטנציאליים שלך – אבל מצד שני אתה לא באמת יכול להציע את עצמך, והם לא יכולים להציע לך, כי אתה לא רוצה לעמוד במצב של ניגוד עניינים"

"אני כן בן אדם שחושב שהחברות היא מעל הכל – גם אם לא בכל מחיר. יש גם אופציה לשתוק, נגיד. ולגבי מה ששאלתם, על הרדיו – אני לא באמת יודע איזה סמסים הם מקבלים. אני חושב שזה קצת פחות מאורגן ושיטתי. ואני כן מזהה שאנשים, ינון למשל, מוציאים החוצה את מה שבמשך הרבה שנים הם לא היו יכולים להוציא.

"השאלה המתבקשת היא, 'אוקיי, עד מתי תוציאו החוצה?'. וזו שאלה טובה. אני מזמן אומר לו שהוא צריך להפסיק להוציא – אבל זה כבר הוא וענייניו, ואראל וענייניו. הם הרי אנשי תקשורת, הם חיים בעולם שבו לאנשים כמו רביב דרוקר או אמנון אברמוביץ' יש במה במשך המון שנים, ואני חושב שמה שמאפיין אותם כאנשי ימין – וזה קצת דומה לנתניהו – שהם עדיין מחפשים את הבמה הזאת. עובדה שחלק גדול מהאייטמים נוגעים לטורים שפורסמו ב'הארץ', למרות של'הארץ' יש כיום משהו כמו ארבעה אחוזי חשיפה ב-TGI. יש כאן איזה פרדוקס".

הם רוצים את הלגיטימציה של האליטה.

"בדיוק – כשהאליטה היא כבר מזמן הם. כשהתקשורת, בחלקה הגדול, כבר מורכבת מהם. והם עדיין מחפשים את הדבר הזה – וחבל לי בשבילם שהם לא מתבגרים ומבינים את זה. ואני אומר את זה באהבה ובחיבה רבה, כי אני חושב שבדרכם הם עושים יופי של עבודה".

כשוורטהיים נשאל באיזה תפקיד היה רוצה להשתלב בעתיד, הוא חוכך בדעתו. "יש כיוון מסתמן, אבל סיקור מדיה, וגם ב'וואלה ברנז'ה', יש בו מעין מלכודת דבש", הוא אומר. "מצד אחד אתה נמצא בממשוק מאוד יומיומי עם כל הבוסים הפוטנציאליים שלך – אבל מצד שני אתה לא באמת יכול להציע את עצמך, והם לא יכולים להציע לך, כי אתה לא רוצה לעמוד במצב של ניגוד עניינים. קשה להלך בתוך הדבר הזה, ואני החלטתי שאני לא רוצה להיות בכלל בסיטואציה הזאת. לשמחתי, אני נמצא בסיטואציה כלכלית שאין לי עדיין ילדים ואין לי משכנתה, ואני יכול להרשות לעצמי.

"הייתי רוצה להישאר בעיתונות, אבל לפחות בתקופה הקרובה בתחום שהוא פחות ריפורטריות, פחות ניוז, יותר מגזיני, פיתוח תוכן – עולמות כאלה. אני מרגיש שאחרי השנים האלה אני צריך קצת מנוחה, איזה ניקוי כזה. זה גם קשור לאופי שלי – אני בן אדם שמתקשה מאוד להרפות או לוותר על איזה סיפור. והאירועים רדפו אירועים, במיוחד עם פרוץ הפרשות.

"היה משהו מאוד-מאוד אינטנסיבי ושוחק בשנים האחרונות – ועם האינטנסיביות הגיעו הכוח, האתגר. התחושה הזאת כשהגעתי לראיין מגישה בכירה, והמשפט הראשון שהיא אומרת לי זה 'תקשיב, הזהירו אותי ממך מאוד'. זה מחמיא לי. ברגע שאני מדבר עם עורך ראשי והוא אומר לי משפט כמו 'אתה הבן אדם היחיד שאני עונה לו, גם אם זה אמצע הלילה' – זה מחמיא. אני לא אשקר. זה נותן תחושה שאתה עושה משהו שאנשים קוראים, ואני חושב שהאסנס של כל עיתונאי, בסוף, זה שקהל היעד שלו יקרא אותו. ובמובן הזה היה לי כיף. היה המון קושי, אבל היה כיף".