הממשלה החדשה עוד לא עמדה על רגליה, ובמסגרת המשא-ומתן הקואליציוני כבר החלו מלמולים שהזכירו זמירות מהקדנציה שחלפה: גורל עצמאותו של השידור הציבורי עומד על הפרק, בפעם המי יודע כמה. תאגיד השידור הישראלי, שזכה רק לאחרונה בחסינות זמנית בצל בג"ץ והאירוויזיון, עלול להרגיש שוב כצעצוע שמנסים להשתעשע בו בערבוביה פוליטיקאים ובעלי אינטרס נוספים.
אחרי שהתאגיד צלח את הדחייה הארוכה בתחילת השידורים ואת נסיונות הפיצול מודלפות כעת שמועות על קיצוץ של כחצי מיליארד שקל – כשני-שלישים מתקציבו השנתי. המשמעות של קיצוץ כזה ברורה: פיטורים נרחבים וחיסול האפשרות לשידור ציבורי משמעותי המשדר בפלטפורמות מגוונות. שלא לדבר על הפגיעה בשוק הפקות המקור והתהייה כיצד יוכל התאגיד להחזיר לממשלה את ההלוואה שנטל לקיום שידורי האירוויזיון.
המלמולים וההדלפות הללו, שנראה שמקורן בגורמים בסביבת נתניהו, אינם מפתיעים. הם המשך של אותו טיפול שהעניק נתניהו לשידור הציבורי מאז ומתמיד, שעטה מסיכה דקה של ענייניות אך למעשה מעולם לא היה רציני, מנומק ומבוסס.
גם הפעם, נראה שהאווירה והדינמיקה שנוצרת סביב הניסיון הנוכחי לפגוע בתאגיד היא תכלית העניין. ערפל קרב, אי-ודאות ותחושות ביניים של בין המיצרים הן המדכא היעיל ביותר של רוח עיתונאית ושל תקשורת חופשית. שליחי נתניהו והאנשים המקורבים אליו בפוליטיקה הישראלית כבר ניסו זאת בכל ענפי התקשורת שוב ושוב – בין אם כלפי גופי השידור עצמם ובין אם כלפי הרגולטורים. טקטיקה ארוכת טווח להישגים קצרי טווח.
כל האמצעים שבהם נעשה שימוש עד עתה נגד השידור הציבורי נועדו להשיג את תכלית חוסר הוודאות, תוך שליחת מסרים אנטי-עיתונאיים
כל האמצעים שבהם נעשה שימוש עד עתה נגד השידור הציבורי נועדו להשיג את תכלית חוסר הוודאות, תוך שליחת מסרים אנטי-עיתונאיים: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו, ולכן נעכב את מינוי מועצת התאגיד במשך חודשים ארוכים, נדחה את מועד עלייתו לאוויר, ננסה לפצל אותו ולפגוע בתקציבו ובעצמאותו. המנכ"ל שמינה נתניהו למשרד התקשורת, שלמה פילבר, אף העלה במפורש את האפשרות לסגירתו כליל של התאגיד (וכעת, אחרי שהפך לעד מדינה נגד נתניהו, הוא מספק שירותים לאותו תאגיד תמורת סכומים ניכרים).
דווקא לגבי השאלה הלגיטימית ביותר, שאלת הצורך הבסיסי בשידור ציבורי, לא שמענו את אף אחד ממקטרגי התאגיד מעמיד טיעון רציני ועמוק. לאחרונה, במסגרת העתירות נגד נסיונות פיצול התאגיד, קבע בית-המשפט העליון בהרכב מורחב כי אין להתיר התערבות הפוגעת בעצמאותו של השידור הציבורי.
השופטים אף התבטאו בנוגע לחשיבות השידור הציבורי וחובתה של המדינה לקיים אותו מעת שנוסד. כך כתב המשנה לנשיאת בית-המשפט, השופט חנן מלצר: "שידור ציבורי, הכולל חדשות ואקטואליה, חייב להיות עצמאי ומשוחרר מהתערבויות ומאינטרסים פוליטיים, וכלל זה משקף, בין השאר, זכות של הציבור.
"יש להעיר אפוא כי מצער הדבר שהשמירה על העיקרון האמור הושגה פה באקראי עקב רצון המשיבים לאפשר את קיומה של תחרות 'האירוויזיון' בישראל, ולא מתוך הכרה בחשיבות השידור הציבורי ובזכויות החוקתיות הרלבנטיות, שאין לפגוע בהן שלא על-פי 'פסקת ההגבלה'. [...]
"ראוי לפיכך שהכל יפנימו כי התוצאה שאליה הגענו מתחייבת מהתפיסה הדמוקרטית. שידור ציבורי מבוסס ובלתי תלוי הוא כלי חשוב לקיומו של שוק תקשורת מגוון, תוסס וביקורתי, שאיננו נושא פנים לבעלי שררה, ממון או אינטרס. בהיותו כזה הוא שומר על הדמוקרטיה ועל ההשתתפות של אזרחי המדינה בעיצוב דמותה. [...]
"נוכח האמור, נקל להבין כי התערבות שלטונית בגופי התקשורת, גם אם היא נעשית ברמה 'המוסדית', מתוך מטרה 'להתאים' את מבנהו של שוק התקשורת כך שיתיישב עם אינטרסים של צד כזה או אחר במפה הפוליטית, מהווה למעשה הכפפה אסורה של התקשורת, שאמורה להיות עצמאית – למאוויים של השלטון. התנהלות שכזו פוגעת בחופש העיתונות במובנו הרחב. [...] מסר זה אמור להיות חד וברור, כדי שהתנהלות מעין זו שעמדה בבסיס העתירות, ואשר תוצאותיה נמנעו לבסוף, בין השאר, תודות לצו הביניים ולאירוויזיון – לא תישנה".
קיצוץ תקציבי שאינו מידתי, קיצוץ שאינו תואם את אמות המידה שעליהן המליצה ועדה מקצועית (ושעוגנו מאוחר יותר על-ידי ועדה מיוחדת בכנסת, שקיימה עשרות ישיבות להשלמת חקיקת חוק השידור הציבורי הישראלי) הוא קיצוץ שהיתכנותו נמוכה מאוד. אבל מי צריך קיצוץ? עצם הדיבור על קיצוץ אפשרי הוא זה שמייצר את התכלית הרצויה – אווירת הפחד וחוסר הוודאות, והדינמיקה של סיבוב נוסף בקרב על העצמאות העיתונאית.