אנא בכוח

"נתניהו הפציר בתומכיו: 'בואו להצביע'", נכתב בכותרת גג לתמונה המרכזית על שער "הארץ" (תומר אפלבאום). "ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז אמש על נצחונו בבחירות לראשות הליכוד, בהן התמודד מול משה פייגלין מחטיבת מנהיגות-יהודית. אחר הצהריים, לנוכח אחוזי ההצבעה הנמוכים, כינס נתניהו מסיבת עיתונאים בגני התערוכה וקרא לתומכיו לבוא לקלפיות" (אופיר בר-זהר). אם כן, "הארץ" בוחר לדווח על הבחירות המקדימות שנערכו אתמול במפלגת השלטון לא באמצעות תוצאותיהן (הנמסרות במובלע ובאופן חלקי), אלא על-ידי המחשה של הפגנת חולשה מצד המנצח.

התמונה שנבחרה מדגישה עוד יותר את המסר העולה מן הכיתוב הקצר והמסגור העריכתי: היא מצולמת בפתיחה רחבה אל תוך אולם גדול, וממוסגרת באופן נלעג משהו על-ידי מאבטחים חמורים ובלונים צבעוניים. במרכזה, הרחק מאיתנו, ניצבת דמות אישון כפופה מעט, מחייכת אל החלל שריקנותו מודגשת, כילד יום-הולדת המשווע לאורחים.

האם בכך ש"הארץ" בוחר להתמקד בפרט מהעלילה ולא במסקנה שלה הוא חוטא לקוראים? לאו דווקא, לא כשסופו של הסיפור ידוע מראש. "כצפוי: נתניהו ניצח ברוב גדול", שואגת הכותרת הענקית על שער "ישראל היום". אבל איזה מין עיתון הוא המדווח על מה שצפוי מראש, על מה שהיה כבר ידוע? לנקוב במפורש בתשובה יהיה הרי חזרה על המעשה הלא עיתונאי הזה של הכרזה על הידוע מראש.

"'הליכוד האמיתי ניצח', אמר רה"מ עם היוודע התוצאות", מריעה כותרת המשנה. "עם ספירת הקולות קיוו במטהו שהוא יזכה בכ-80% מהקולות. יום הפריימריז עבר בשקט ובחוסר עניין ממשי. נתניהו קרא לחברי הליכוד לצאת מהבית ולהצביע. פייגלין קיווה להגדיל את כוחו".

הנה, אם כן, גם "ישראל היום" אינו מדווח על סופה המלא של העלילה: כמה אחוזים בדיוק מהקולות גרף נתניהו? אולם זאת מסיבה פרוזאית: החדשות שהוא מדוור לקוראים מודפסות על מוצר עץ המופץ במשאיות, ולכן, כדי להגיע לבתים בבוקרו של יום, הן נשלמות בערבו של היום הקודם, כאשר התוצאות המלאות טרם נודעו.

עבור הקורא שהחמיץ את העיצוב של שער "ישראל היום" כביטאון של פוליטיקאי אחד, באות שתי הכותרות הנוספות המוצמדות להפניה אל סיקור נצחונו של מנהיג הליכוד האמיתי: "לפיד מן המניין", נכתב באחת מהן: "הדוקטורט מתרחק. המל"ג לבר-אילן: קודם תואר ראשון, אחר-כך מתקדם", ובשנייה: "עמרי למען לבני", "ביקורת קשה על הצטרפות שרון הבן, שישב בכלא, למטה יו"ר קדימה: 'בושה'" (מה הוסיפה המלה "בושה" לכותרת דלעיל? הרי מבחינה תוכנית וסגנונית היה עדיף לכותרת בלעדי אותה מלה. אלא שהמלאך האמון על הצדק הפואטי היטה את ידו המקשת על המקלדת של העורך וקבע: לא ייתכן כי יודפס השער הזה על דבר-מה המתכנה עיתון ולא תודפס בו המלה "בושה").

גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדווחים, כמובן, על תוצאות הפריימריז בליכוד. "ניצחון לנתניהו. הערכה: ישקול הקדמת הבחירות", נכתב בכותרת בצדי שער "מעריב". "נתניהו שוקל: בחירות באוקטובר", נכתב באותיות גדולות בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "כך אומרים שרים בכירים בליכוד, ששוחחו עם נתניהו", מסבירה כותרת המשנה. "המטרה: למנוע סחיטה בדיוני התקציב ולהקשות על המפלגות היריבות להיערך לבחירות בזמן". לשכת נתניהו מכחישה.

"ניצחון ידוע מראש", נכתב בכותרת נוספת במעלה השער, "ספירת הקולות נמשכה אל תוך הלילה, אך היה ברור שנתניהו נבחר שוב לראשות הליכוד". "בשורה התחתונה", כותב עקיבא נוביק בטור בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", "יודעים שני המועמדים, מזג האוויר הוא הגורם המשמעותי ביותר בבחירות האלה".

לא רק מזג האוויר: "זעם במטה פייגלין: קלפיות ביהודה ושומרון לא נפתחו", נכתב בכותרת ידיעה של עמיחי אתאלי בעמ' 2 של "מעריב". "במטה פייגלין משוכנעים שלא מדובר בטעות תמימה, אלא בניסיון לשבש הצבעה במקומות שבהם הוא זוכה לתמיכה גבוהה", כותב אתאלי. "המהלך שהובילו גורמי ימין להחרמת הבחירות ככל הנראה צלח, לפחות חלקית", כותב מתי טוכפלד בידיעה המרכזית ב"ישראל היום". "בקלפיות שביהודה ושומרון נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים מאוד".

אוכל, גבר, אשה

"אורית גורן יצאה להפסקת סיגריה תמימה וגילתה שגבר שעושה בדיוק אותה עבודה כמוה מרוויח הרבה יותר ממנה. 14 שנה עברו מאז, התביעה שהגישה התגלגלה לבג"ץ וממתינה להכרעה שעשויה לשנות את פני שוק העבודה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של סמדר שיר, המופיעה במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות", ואולי לכן ואולי לכן, ממשיכה לספר כי "בינתיים היא ובת זוגה מגדלות שני ילדים שנולדו מאותו תורם זרע ומחכות לצדק".

למידע מהסוג הזה מוקדשים גם החצי הראשון של הכתבה והפסקאות המסיימות, אולם נותר מקום גם לדווח על העניין עצמו. העניין עצמו: פער של עשרות אחוזים בין השכר של גורן לזה של עובד גבר במקום העבודה שלה. מקום העבודה: חנות כלי הבית הום-סנטר. המספרים: גורן הרוויחה 3,500 שקל, הקולגה 5,000. הכותרת היא הציטוט "עשיתי צעד היסטורי לטובת נשים שיש להן פחות ביצים משלי".

"בכירי מערכת הביטחון פושטים מדים ומצטרפים בזה אחר זה לחברות חיפוש נפט וגז. החיים החדשים של גבי אשכנזי, יואב גלנט ומאיר דגן", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מוסף "המגזין" של "מעריב", מעל לאיור של ליאו אטלמן שבו נראים שלושת הגנרלים לבושים בגדי עבודה ונושאים על כתפם חביות נפט.

המציאות, כמובן, הפוכה: בעלי הון בעלי עסקי נפט מצטיידים בבכירים שבמפקדי מערכות ישראל ומשלמים להם משכורות עתק לא כדי לעשות דבר מה הקשור לנפט, או לעבודה, אלא מסיבה עיקרית אחת: כדי לחזק את תדמיתם כשהם ניצבים מול הרגולטור, הבנק וציבור המשקיעים. כלומר: כפרזנטורים. הדבר נכון, כמובן, לחברות רבות אחרות: ההצטברות של פלאפלים בדימוס בחברות חיפושי הנפט והגז מלמדת יותר על תעשיית החיפושים מאשר על התעשייה האלכימית שבה עוסקת הכתבה: זו ההופכת עבר ירוק לכסף ירוק.

כרטיס מועדון יש?

הביורוקרטים של "הארץ" ניצחו: "מל"ג הורתה לבר-אילן לבטל מסלולים מקוצרים", נכתב בכותרת ידיעה של טלילה נשר על שער העיתון. "ביקורת חריפה של המועצה על האוניברסיטה: סטייה מאמות המידה האקדמיות הראויות", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת שנייה רק לכותרת הראשית ("מחדלים במערך החקירה של המשטרה", יניב קובוביץ) ומשמשת קלוז'ר לקמפיין שניהל "הארץ" על שערו בשבועיים האחרונים.

סדרת הכתבות והדרך שבה הובלטו נולדה בחטא, וסופה שגררה עוון. חטאה היה חטא לידתה: כהצקה לדמות ציבורית. "הארץ" לא נדרש להסדרת תנאי הקבלה האקדמיים, אלא לחפירה בעברו של לפיד. טור מעריץ של אמנון דנקנר, מוקירו של לפיד, היה כנראה זה שסיפק את התחמושת: העובדה כי לפיד לומד לימודים אקדמיים לתואר מתקדם בלי שקיבל תעודת לימודים לתואר ראשון.

המידע הזה הוביל, כנראה, לידיעה ב"הארץ", וזו גררה אחריה ידיעות נוספות, ואת תגובתה של המועצה להשכלה גבוהה, שגררה מצדה כותרת ראשית בעיתון, וכעת פעולה מהירה באופן מפתיע של המל"ג גוררת כותרת נוספת. הקמפיין עצמו היה מזוגזג: הטענות בו התחלפו, הניסיון לשוות להן מראה של חשיפת אפליה לטובת לפיד כשל מול העובדות (לפיד הוא אחד מעשרה סטודנטים הלומדים בתוכנית), כך גם הניסיון להצמיד למקרה אפיל של כיפוף החוקים (הקבלה המיוחדת מעוגנת כראוי בתקנות האוניברסיטה). מנגד, דווקא פעולתה המהירה של המל"ג וההד שנתן לה "הארץ" מריחים רע: הרי יושב-הראש של המל"ג הוא שר החינוך גדעון סער, איש ליכוד ומקורבו של נתניהו, ולפיד הוא איום פוליטי עליהם.

העוון הוא נצחונה של הפורמליסטיקה על הגמישות, של הביורוקרטיה על היצירתיות. נצחונו של "הארץ" בהנעת המועצה להשכלה גבוהה, גם אם פוסלים אפשרות בדבר מניעים פסולים שהיו מעורבים בו, הוא ניצחון החומר על הרוח. נצחונה של תפיסה הרואה בטופס עליון על ההישג ובבחינה מדד טוב יותר מזה של בוחן החיים. זו תפיסה שעניינה אנשים בינוניים, שאפשר להכניסם תמיד למסגרת, שאבוי להם אם יעזו לפרוץ נתיב נוסף, אחר, חדש. לא בטוח ש"הארץ" עושה לעצמו ולמנוייו שירות טוב כשהוא ממליך תפיסה כזו. הנזק ללפיד קטן, הנזק לסטודנטים הלומדים איתו גדול, הנזק לאקדמיה הישראלית גדול עוד יותר. כך גם הנזק ל"הארץ" עצמו.

דרך כל בשר

"זו דרכי", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", לצד תצלום של איל ההון יצחק תשובה. "יצחק תשובה מצטרף למועדון שומטי החובות", נכתב מעל לכותרת. "אחרי ארבעה חודשים של משא-ומתן, סיכמו אתמול בעלי האג"ח של דלק-נדל"ן והנהלת החברה על הסדר חוב", מדווחת כותרת המשנה. "מחיר התספורת של יצחק תשובה: הציבור יפסיד עד מיליארד שקל", לשון כותרת על שער "הארץ" המפנה ל"דה-מרקר". "תספורת בדלק-נדל"ן: תשובה משלם 500 מיליון שקל, הציבור מפסיד עד מיליארד שקל", נכתב בכותרת הראשית שם.

כותרות ההפניות לטורי הפרשנות של שערי שני העיתונים: "הטייקון ניצח", "הקסם של תשובה התפוגג", "המוסדיים ויתרו. זו דרכם", "המוסדיים חלשים". כותרת המשנה לראשית של מוסף "ספרים" של "הארץ": "איך השיטה הקפיטליסטית עובדת תמיד לרעתנו", המפנה לביקורת של יובל אלבשן.

האיום הטקטי

אבי אשכנזי מדווח במדור הזוטות המשטרתיות שלו על הגשת כתב אישום נגד דוד דוידי מתל-אביב. הלה החזיק במגרש בשכונת התקווה, הנמצא במתחם של תחנת דלק, עשרות מיכלי גז גנובים "שמכילים בסך-הכל כ-1,164 ק"ג גפ"מ, השקולים בקירוב לכ-3 טון חומר נפץ תקני", כך לפי כתב האישום, הממשיך: "לפי חוות דעת מומחה, כל ניצוץ חשמלי היה גורם לפיצוץ רבתי במגרש ולהרס מוחלט של מבנים בסמוך".

בזירת עיתוני התרבות היומיים

"'אם אני רוצה להשכיב מישהי, אני אשכיב אותה באפס שקל'. ליאונל פרטיין, הקול הכי מבטיח ב'דה ווייס', לא מאמין באהבה חומרנית", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "ז'ורנל" של "מעריב". אחת משלוש ההפניות הנוספות על השער היא "האחיות קרדשיאן מתפשטות". שזה כבר אפילו לא עיתונות צהובה, סתם רמאות.

"15 שנה מלאו ל'מלטף ומשקר', אלבום הבכורה של עברי לידר. מה קרה מאז לאמן ומה קרה לז'אנר? סיכום ביניים", נכתב בכותרת המשנה לטור של בן שלו ב"גלריה" של "הארץ". "כשמנהל הרפרטואר של הליקון נשאל כמה דיסקים של יוצרים אלמונים מגיעים אליו בכל חודש, הוא נקב במספר אסטרונומי", חוזר שלו 15 שנה לאחור. "הליקון הופצצה בחומרים חדשים של מוזיקאים שקיוו לצוד את האוזניים של רוני בראון ואנשיו. וכמה מתוך כל אותם מאות יוצרים החתמתם בשנה האחרונה? נשאל מנהל הרפרטואר. חיוך ענק התפשט על פניו. 'אחד', הוא השיב, והיתה נימה לא מוסתרת של גאווה בקולו. רק אחד? 'רק אחד. קוראים לו עברי לידר'".

"עוד דבר חשוב שמפריע לי ב'מלטף ומשקר' ובאלבומים אחרים של לידר היא השירה שלו", כותב בהמשך שלו. "היא לא מספיק יציבה, לא מספיק חדה. יש בה לעתים קרובות משהו נמרח ומתפנק. וישנה גם תסמונת הציראיזציה של החיריק – הפיכתה של תנועת אי לתנועת אה בשל מחסור בכוח דחיפה ווקאלי. זאת לא נוקדנות לשונאית, אלא תלונה בדבר איזו קהות שמשתלטת על השירים בשל העדר עמוד שדרה קולי מוצק. לידר לא המציא את הבעיה הזאת. קדמו לו בתחילת שנות ה-90 אסף אמדורסקי ואביב גפן. אבל לידר העמיק את הנגע ותרם לכך שהוא הוסיף והתגבר אצל הדור הצעיר יותר – מעידן רייכל, דרך שי גבסו ועד רגשני אמצע הדרך החדשים מסוגם של נתן גושן ולירן דנינו".

והוא מוסיף: "הבעיות שהפריעו לי לא הזיזו לעשרות אלפי ישראלים". כדאי לקרוא את הסקירה כולה.