איור: אפרת בלוססקי
"חסרה לי העבודה בחנות המכולת, ואני אוהבת מאוד לעבוד באריזת בשר", כך כתבה לין דייד, שביקשה להתקבל לעבודה ברשת המרכולים הגדולה פוד-ליון בדרום ארצות-הברית. "אני מבקשת לפתח קריירה בחברה הזו".
שורות ספורות אלה, שנועדו לאפשר לדייד ולאשה נוספת, סוזאן ברנט – שתיהן מפיקות ברשת הטלוויזיה איי.בי.סי – להתקבל לעבודה בחברת המרכולים, עלולות לעלות לרשת הטלוויזיה חמישה וחצי מיליון דולר. בית-המשפט מחוזי קבע לפני חודשים אחדים כי על איי.בי.סי לשם סכום זה, וההכרעה עומדת עתה לערעור בפני ערכאה גבוהה יותר.
דייד וברנט נמנות עם צוות התחקירנים הנמרץ של התוכנית "פריימטיים". במהלך עבודתן בחברה חשפו ותיעדו טיפול לקוי בבשר, ובכלל זה עטיפה מחדש של בשר לאחר שחלף תאריך השיווק האחרון שלו, ומכירתו לקונים. השתיים נעזרו במצלמות נסתרות שתיעדו חלק ניכר מן הטענות שהועלו נגד פוד-ליון.
שלא כמקובל, העדיפה החברה, שמניותיה נפגעו בעקבות הכתבה והיא נאלצה לסגור 88 מ-1,100 המרכולים שבבעלותה, להימנע מהגשת תביעת דיבה נגד רשת הטלוויזיה. כתחליף בחרה החברה להתמודד עם הדרך שבה הוכנה הכתבה, ובעיקר השקרים שנכללו בבקשתן של שתי המפיקות להתקבל לעבודה, כמו גם החדרת המצלמות הנסתרות לתוככי מחסני הבשר.
כאשר החל הדיון בבית-המשפט בצפון-קרוליינה, הצליחו פרקליטי חברת המזון למנוע כל דיון בתוכן הכתבה, ועל המושבעים אף נאסר לצפות בה. על הפרק לא עמדה החשיבות הציבורית של המידע וגם לא אמינות הטענות, אלא אך ורק דרכי הפעולה של מפיקי הרשת.
טיעוניהם של פרקליטי רשת המרכולים הצליחו לשכנע את חבר המושבעים שרשת הטלוויזיה נקטה דרכים בלתי חוקיות בעת הכנת הכתבה. אחת המושבעות אמרה אחר-כך שלדעתה היה צריך להטיל פיצוי בסכום גבוה הרבה יותר, אפילו מיליארד דולר, כדי להרתיע את רשתות הטלוויזיה משימוש בשיטות עבודה כאלה.
יתר על כן, הפרקליטים חזרו והציגו בפני בית-המשפט שורה של אפיזודות הממחישות כי המניע העיקרי של "פריימטיים" לא היה דאגה לבריאות הציבור ו"זכות הציבור לדעת", אלא תחרות על רייטינג – ובקיצור, הפקת רווחים כלכליים. "כתבים בכל רחבי ארצות-הברית חייבים לדעת כי כאשר הם חוצים את הקווים, הם ייענשו", אמר הפרקליט טים בארבר לכתב-העת "קולומביה ג'ורנליזם ריביו". פסק הדין בפרשה אכן הדליק נורה אדומה אצל מפיקים ועורכים רבים באשר לשימוש במצלמות נסתרות והתחזות כתבים.
חודשים ספורים קודם לכן נחלה איי.בי.סי תבוסה קשה נוספת בבית-משפט במיאמי, אשר פסק פיצויי דיבה בגובה עשרה מיליון דולר לבנקאי אלן לאבאן, בשל תחקיר ששודר בתוכנית "20/20". לאבאן הוצג כמי שהציל את הבנק להלוואה וחיסכון שבבעלותו באמצעות עסקות דלא-ניידי מפוקפקות – על חשבונם של המפקידים, שנותרו ללא כספם. גם כאן נאסר על המושבעים לשמוע פרטים על תוכן התחקיר ונתונים הקשורים בו, אלא רק על הטכניקה שבאמצעותה נאסף המידע. בין היתר טען התובע בבית-המשפט כי הקביעה בשידור ש"נשוא הכתבה סירב לדבר איתנו" נוגדת את המציאות, שכן לאבאן קיים עם עורכי התחקיר שיחה של שש שעות "לא לציטוט".
אם לא די בכך, ספגה תחנת טלוויזיה מקומית במינסוטה ביקורת חריפה ביותר על תחקיר ששידרה בנושא סדרי הבטיחות הלקויים בחברת התעופה נורתווסט. התחקיר הציג מסמכים המעידים על תקלות בתחזוקה, שנגרמו לטענת עובדים בשל לחצי ההנהלה לעמוד בלוח-הזמנים הדחוס של הטיסות. אולם חברת התעופה טענה כי התחקיר גרם לה עוול וכלל אי-דיוקים רבים. חלק מן הביקורת נמתחה על התשדיר המקדים הדרמטי של התחקיר, ששודר פעמים רבות, ובו נראה מטוס של חברת התעופה בזווית צילום של רגע לפני התרסקות.
הפעם, אולי לרווחתה של תחנת הטלוויזיה, הגיע הדיון על התחקיר לא לבית-המשפט, אלא למועצת העיתונות של מדינת מינסוטה. מדובר בגוף וולונטרי, שאין לו מעמד חוקי, ומשתתפים בו נציגים של חלק מאמצעי התקשורת ואנשי ציבור. המועצה קיימה דיון פומבי שנמשך ימים אחדים, ובו בחנו חבריה את שלבי העבודה על התחקיר, מקורות המידע ועיבוד החומר הגולמי. בין היתר נמתחה ביקורת על כך שבתחקיר בחרה תחנת הטלוויזיה לשלב גם פרשה של טענות בדבר הטרדה מינית של עובדת חברת התעופה, אף שלא היה לכך כל קשר לנושא הבטיחות. הדיון הארוך הסתיים בהחלטה פסקנית, שקבעה כי התחקיר היה בלתי אמין ומעוות.
הדיון על הליקויים בדרכי עבודתם של אמצעי התקשורת במועצת העיתונות במינסוטה זכה לחשיפה רבה בארצות-הברית, בעיקר הודות לכתבה שהקדיש לנושא אחד התחקירנים הבולטים, מייק ואלאס, איש "60 דקות" בסי.בי.אס. לאחרונה הפך ואלאס לפרקליט נלהב של הרעיון להפעיל מועצת עיתונות ביתר מדינות ארה"ב ואף ברמה כלל-ארצית. האמריקאים כבר ניסו רעיון כזה בשנות השבעים והשמונים, אך הוא גווע לאטו, בין היתר בגלל סירובם של אמצעי תקשורת מרכזיים – בראש ובראשונה העיתונים "ניו-יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" – לשתף פעולה. גם עתה מזהיר עורך ה"ניו-יורק טיימס", ג'וזף ליליולד, שמועצות עיתונות עלולות לסכן את עצמאותם של העיתונים, וכמוהו מסתייגים עורכים וכתבים רבים מן הכוונה להעמיד את עבודתם המקצועית לביקורת ציבורית.
ואלאס משוכנע שהצורך קיים עתה יותר מאשר בעבר, בשל הספקנות הגוברת בציבור כלפי אמצעי התקשורת ודרך עבודתם. טוב יהיה, לדעתו, שגוף ציבורי, ובו עיתונאים ואנשי ציבור, יבחן מפעם לפעם כתבות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, בדיוק באותה דקדקנות שבה התקשורת בוחנת גופים אחרים. "מדוע אנחנו קדושים מהם?", שואל ואלאס.
גיליון 9, יוני 1997