הכתובת היתה על הקיר, אבל אירמה פלאקר אזורדיה סירבה בעקשנות לקרוא אותה. בני משפחה ועמיתים לעבודה הציעו לה להימלט, התחננו בפניה שתמצא מקלט במקום מסתור, אולי במדינה אחרת, אבל הכתבת מן העיתון "לה נאסיון" בגואטמלה התעקשה להמשיך לכתוב. אפילו "טיפ" משר הפנים, שהועבר לבעלה לשעבר, על הסכנות הצפויות לה לא שיכנע אותה לחדול.

הסוף היה צפוי: כאשר יצאה אירמה ממסיבת יום-ההולדת של נכדה, נכנסה למכוניתה עם בנה ויצאה לדרכה – המתינו להם האורבים. הבן נורה מיד למוות, אירמה הוטלה לתוך טנדר, ומאז נעלמו עקבותיה. 17 שנים לאחר היעלמה, ממשיכה אירמה לשמש סמל לגורלם של עיתונאים רבים באמריקה הלטינית.

הסיפור הפעם איננו על אתיקה עיתונאית, אלא על "קווים אדומים" מסוג אחר: מדובר בחיי אדם. חייהם של עיתונאים, קורבנות של טרור מכל כיוון אפשרי באמריקה הלטינית. על ההדק לוחצים, כמעט ללא היסוס, נציגיהם הרצחניים של ממשלות, ארגוני טרור, קרטלי סמים, אנשי עסקים, ארגוני פשע – בקיצור, כל מי שאיננו מעוניין בחשיפה תקשורתית מסוג מסוים.

אין מדובר במקרה אחד או שניים. בעשור האחרון נרצחו באמריקה הלטינית לא פחות מ-173 עיתונאים. בקיץ האחרון נערך בגואטמלה-סיטי כינוס בהשתתפות עיתונאים ופוליטיקאים, בקריאה למדינות האזור להביא לדין את האחראים לרצח העיתונאים הללו.

"למעשה, אף אחד מכל 173 מעשי הרצח לא פוענח", אמר עורך השבועון "בוסקאדה" בפרו, העומד בראש הוועדה לחופש עיתונות בארגון העיתונות הפאן-אמריקאי. "אנו תובעים מן הממשלות באזור להיות מודעות למעשי הרצח הללו – ולאחריותן לפענח אותם".

העיתון האמריקאי "מיאמי הראלד", שיזם חקירות משלו בכמה מפרשיות הרצח, דיווח כי בהעדר חקירות משטרתיות הוצגו על במת הכינוס חקירות-דמה של שישה מעשי רצח של עיתונאים, שבמהלכן הובאו עדויות על הנסיבות שבהן מצאו את מותם, עם רמיזות למי שעשוי לעמוד מאחוריהן. מארגני הכנס בחרו בשש רציחות – שתיים מגואטמלה, שתיים ממקסיקו ושתיים מקולומביה, אולם שדות הקטל של העיתונאים משתרעים על פני כמעט כל מדינות אמריקה הלטינית.

כל העדויות הציגו מציאות מצמררת שבה נאלצים לחיות עיתונאים בכל רחבי היבשת: אשה אחת תיארה כיצד נסעה עם בעלה, מייסדו ועורכו של העיתון היומי "אל קרפיקו" בגואטמלה, בדרך כפרית. לפתע חסמה את דרכם שיירה של מכוניות, מהן זינקו כשלושים גברים רעולי פנים וחמושים. הם ניגשו היישר למכוניתו של העורך, וכמה מהם ירו ארבעה כדורים בראשו מטווח אפס. חורחה קארפיו ניקולה מת, אבל מי שחיסל אותו לא הסתפק בכך: החוקר המיוחד שמונה כדי לפענח את הרצח קיבל אף הוא איומים על חייו, ובסופו של דבר לא השלים את החקירה, אלא נמלט מגואטמלה.

בארגנטינה חטפו אלמונים את חוזה לואיס קבסאס, צלם השבועון "נוטיסיאס" בבואנוס-איירס. גופתו נמצאה בתוך מכונית שרופה באתר נופש. עמיתו העיד בכינוס כי הרצח בוצע בהזמנתו של איש עסקים ארגנטיני, שזעם על כך שצולם על-ידי קבסאס.

בין הקורבנות הרבים היו גם כמה עיתונאים קולומביאנים בכירים, שברוני סמים "הוציאו חוזים" על ראשיהם. ברון הסמים פאבלו אסקובר עמד ככל הנראה מאחורי שורת מעשי רצח של בעלי עיתונים, עורכים וכתבים.

היו גם עיתונאים שניצלו ממוות, אך נפלו קורבן לאיומים וחטיפות: על במת הכינוס סיפר פרנסיסקו סאנטוס, עורך העיתון "אל טיימפו" בבוגוטה, כיצד נחטף בדצמבר 1989 והוחזק בידי שוביו במשך שמונה חודשים. "בשלב מסוים חשבתי להתאבד", סיפר. כששוחרר וחזר לעבודה, לא יכול היה להשתחרר מן הטראומה. "שום דבר במה שאני כותב איננו כפי שהיה קודם לכן", הודה. "יש צנזורה עצמית [...] ויש פארנויה – מפני כל רעש וכל הפתעה", אמר העורך.

גם ארגון הסופרים הבינלאומי פאן, העוקב אחרי מצב חופש הביטוי ברחבי העולם, דיווח כי בגואטמלה, שבה נרצחו כחמישים עיתונאים ב-16 השנים האחרונות, איומים על חיי עיתונאים הם עניין שבשגרה. המטרות המועדפות הן כתבים ועורכים בעיתונים עצמאיים נפוצים, המרבים לדווח על חקירות שחיתות. מנהל תחנת רדיו קיבל שורה של איומים שמקורם בקציני צבא, לאחר שהתחנה שידרה כתבות על פרשת שחיתות שהיה מעורב בה שופט מקומי. עורך כתב-עת שעסק בבעיות חברה נחטף, ונאמר לו במפורש שעליו לעזוב את המדינה אם חייו יקרים לו. הסיבה: עיסוק חטטני מדי בנושאי חברה ואיכות הסביבה.

אחד המקרים המפורסמים בגואטמלה השנה היה חטיפתו של כתב רדיו צעיר, ויניסיו פאצ'טו, בעת שהיה בדרכו לפגישה של האיגוד המקצועי של עובדי התקשורת. החוטפים הכניסו אותו למכונית עם חלונות כהים, ואחר-כך כיבו על גופו סיגריות, היכו אותו וחתכו את רגלו בסכין. הוא שוחרר חי, לאחר שהחוטפים תבעו ממנו להעביר מסר חד-משמעי לעמיתיו באמצעי התקשורת השונים לחדול מדיווחים על פגיעה בעיתונאים. פאצ'טו לא ויתר: הוא פירסם את פרשת חטיפתו, וקיבל מיד אחר-כך איומים ברצח. כתב הרדיו בחר בחיים, ונמלט עם בני משפחתו לקוסטה-ריקה.

ככל שנמשכו העדויות בכינוס האחרון על מעשי הרצח והאיומים, כך נחשפו פרטים נוספים מן התמונה העגומה: מבצעי מעשי הרצח לא נעצרו, לא הובאו לדין ולא נענשו. כהגדרתו של אחד החוקרים, שבחן באופן עצמאי כמה ממקרי הרצח, שם הסיפור באמריקה הלטינית הוא חסינות לרוצחי עיתונאים. פוליטיקאים שהגיעו לכנס הבטיחו שייפתחו חקירות והאשמים יבואו על עונשם, אבל נסיון העבר מעיד ששום ממשלה אינה מעוניינת, או אינה מסוגלת, להפעיל את החוק נגד רוצחי העיתונאים.

הבעיה, מסתבר, אינה אופיינית רק לאמריקה הלטינית. השבועון האמריקאי "אדיטור אנד פבלישר" הכתיר את דיווחו המקיף על הכנס בגואטמלה "עונת הציד של עיתונאי העולם". ויליאם אומרה, העומד בראש הארגון הבינלאומי הוועדה להגנת עיתונאים, הציג בכינוס את הנתון המזעזע הבא: בעשור הנוכחי נרצחו ברחבי העולם לא פחות מ-474 עיתונאים. ארגון אחר, עיתונאים ללא גבולות, שמרכזו בפריז, טוען שהמספרים גדולים בהרבה: באפריקה בלבד נרצחו בשנים האחרונות 600 עיתונאים.

באלג'יריה, למשל, נהרגו מראשית 1993 ועד אמצע 1997 58 עיתונאים – מרביתם בידי חזית ההצלה האסלאמית, אך ככל הנראה חלקם גם מאש כוחות הביטחון של הממשלה. גם ברוסיה, שם החלה משגשגת עיתונות חופשית מאז נפילת השלטון הקומוניסטי, נמצאים עיתונאים על הכוונת, בעיקר של ארגוני מאפיה שונים. באופן אירוני, העובדה שיש עדיין עיתונאים חופשיים שצריך לאיים עליהם היא עדות לקיומה, גם אם הרופף, של דמוקרטיה. בטג'יקיסטן, למשל, איש כבר איננו צריך לאיים על עיתונאים: העיתונות החופשית לא קיימת שם. מי שיכול – נמלט. עיתונים ותחנות רדיו נסגרו.

הארגון עיתונאים ללא גבולות מנסה לאתר עיתונאים במצוקה ולסייע להם. העיתונאי הצרפתי רובר מנארד, המשמש מזכיר הארגון, מציין שתי מדינות שבהן מתקשה הארגון במיוחד לאסוף מידע: צפון-קוריאה וערב-הסעודית.
אלא שגם כאשר מצליחים להשיג מידע על עיתונאים בסכנה, מתברר שאיש כמעט איננו נוקף אצבע למענם: ראשי ארגוני העיתונאים מוטרדים לא רק מאדישותן הנמשכת של רשויות החוק באמריקה הלטינית, אלא גם מיחסם של עמיתים למקצוע ביתר חלקי העולם.

"מה שמציק לנו יותר מכל הוא העובדה שהעיתונות בעולם אינה עושה מזה סיפור גדול", אומר אחד מראשי הארגונים הנאבקים למען חופש העיתונות. "כעיתונאים חובה עלינו להבטיח שגם אם הממשלות אינן נוקפות אצבע כדי לפענח את מעשי הרצח, העיתונאים לא יניחו לסיפור הזה למות".

גיליון 11, אוקטובר 1997