איור: גליה לרך
זה היה רגע מביך מאוד לראשי רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS: בשעת שיא הצפייה, מול קהל של עשרות מיליונים, חשף אחד מוותיקי השדרים של הרשת את מה שהתחולל מאחורי הקלעים. במקום תחקיר על חברות הטבק והסיגריות ראו הצופים המופתעים את מייק ואלאס מספר על החלטת ראשי CBS למנוע את שידור הכתבה. עמדנו להציג בפניכם תחקיר על תעשיית הטבק, הכריז ואלאס, אבל אסרו עלינו להביאו לשידור.
שדר זוטר ממנו ודאי היה מפוטר מן הרשת בו ביום, אבל מייק ואלאס וחבריו לצוות "60 דקות", תוכנית הכתבות והתחקירים השבועית, הם נכסים שהרשת נזהרת בכבודם.
וכך, בראשית נובמבר האחרון, נפתח על המרקע מחול שדים של חילופי האשמות, הדלפות, השמצות ועימותים. מן הצד חייכו בהנאה המתחרים בקרב הגדול על הרייטינג. כך ציטט למשל כתב "הארץ" בניו-יורק את תגובתו של הרלדו ריברה, האיש שתרם יותר מאחרים להצהבת מה שכונה "תוכניות האקטואליה" בטלוויזיה האמריקאית. "אנשי '60 דקות'", אמר ריברה, "הרגישו תמיד כמי שנמצאים באולימפוס והטיפו לכולנו בכל מה שקשור לאתיקה ולסטנדרטים של עבודה. עכשיו אנחנו יודעים שבעצם הם בזבל עם כולם".
הכתבה ששודרה אמורה היתה לחשוף את העובדה שחברות הטבק נהגו להחדיר במכוון חומרים ממכרים לסיגריות ונמנעו מייצור סיגריות מסוכנות פחות. לאנשי "60 דקות" היה מידע פנימי רב על דרך עבודתן של חברות הטבק. בין השאר הסתמכו על עדותו של עובד בכיר לשעבר בחברת הטבק בראון אנד ויליאמסון. ואולם, הנהלת הרשת חששה מפני תגובתם הנזעמת של יצרני הטבק, ואסרה את השידור.
במרומי "הסלע השחור", בניין המשרדים של הנהלת CBS בלב מנהטן, יודעים היטב שעם אנשי הטבק לא כדאי להסתבך. תחקיר על נושא דומה ששודר בעבר ברשת המתחרה, ABC, הוביל לתביעת דיבה בסך עשרה מיליארד דולר. ערב מכירת ABC לחברת דיסני הגיעה הרשת להסכם מחוץ לכותלי בית-המשפט עם החברה שתבעה אותה. בנובמבר האחרון, ערב חתימת העסקה של מכירת CBS לרשת וסטינגהאוס, הדבר האחרון שחסר ליו"ר מועצת המנהלים של הרשת, לארי טיש, היה תביעת מיליארדים דומה.
בדרך כלל מנסים ארגוני התקשורת המקצועיים ליצור הפרדה ברורה בין המערכת העיתונאית ובין עסקיו של בעל הבית. אבל בעולם המערבי, למרבה הצער, העיתונים הם בעת ובעונה אחת כלבי השמירה של הדמוקרטיה וגם מפעלים עסקיים שחייבים להצליח. כשלונות מסחריים מביאים לסגירת עיתונים ותחנות טלוויזיה, והציבור יוצא נפסד. בלי במה שנמכרת ומוכרת פרסומת, לא יהיה מי שינבח על השלטונות ועל מערכות אחרות, ובכללן על עולם העסקים שבתוכו מבקש ארגון התקשורת לשרוד.
נקודות החיכוך בין עיתונות לשמה ובין שיקולים עסקיים הן רבות, כמעט יומיומיות. עניינים כאלה מרחפים תמיד בחלל התקשורת ונפתרים אד-הוק הודות לתושייתם של הבעלים והעורכים. אבל הפעם נתלתה הכביסה המלוכלכת באמצע מנהטן, לעיני כל. "ירינו לעצמנו בשתי הרגליים", הודה במבוכה אריק אובר, נשיא CBS ניוז. וכאילו לא די בכך, היה מי שמיהר להזכיר כי לארי טיש הוא לא רק בעליה של רשת שידור העומדת למכירה, אלא גם בעל בית במפעל לייצור סיגריות, לורילארד שמו.
וזה עוד לא סוף הסיפור. התברר כי CBS שילמה למקור המידע, אותו עובד בכיר בחברת בראון אנד ויליאמסון, כ-12 אלף דולר עבור "ייעוץ" לתוכנית קודמת על תעשיית הטבק. הרשת אף התחייבה לממן את הוצאותיו המשפטיות אם יתבעו אותו מעסיקיו לשעבר על גילוי סודות החברה, כפי שאכן קרה. שמו של האיש, ג'פרי ויגנד, דלף – לא ברור מנין – לעיתונות, למרות ש-CBS התחייבה להסתיר את זהותו. לא נעים, ובעיקר לא אתי.
הסכומים שקיבל ויגנד (הרשת הכחישה תחילה ששילמה לו, אבל אחר-כך הודתה בכך) עוררו מחדש סוגיה שנויה במחלוקת בעולם העיתונות: checkbook journalism, עיתונות של פנקסי המחאות. לכאורה, אין כל רע בשיטה הזאת. העיתונים, הרדיו והטלוויזיה מנפנפים בחומר הבלעדי שיש להם כדי לקדם את תפוצתם ולהגדיל את רווחיהם. מדוע שמי שמוסר לעם את המידע לא ייהנה אף הוא מפירותיו הכלכליים של החומר הבלעדי הזה?
לגבי חומר מצולם אין כמעט ויכוח. הצלם זכאי לתמורה. מי שמצלם באנגליה את הנסיכה דיאנה במכון כושר יכול לקבל 25 אלף ליש"ט, ומי שמצלם את רצח רבין בווידיאו יכול לדרוש, ולקבל, מיליון שקל (פלוס מע"מ). עובדה. ואולם, כשמדובר במידע העניין מסובך יותר. לעולם אינך יודע אם מקור המידע אינו "משפר" את הפרטים כדי לקבל תמורה כספית נוספת או כדי לרצות את מי ששילם לו. ובכלל, למוסר המידע יש בדרך כלל אינטרסים שונים המביאים אותו להעביר את הדברים לרשות הרבים. התשלום הוא אפוא עניין נדיר ויוצא דופן. רק במקרים נדירים פותחים המו"לים ובעלי תחנות הרדיו הטלוויזיה את כיסיהם כדי לשלם למקורות מידע, וגם זאת לעתים בהקשר של קניית זכויות עתידיות לספר או לסדרת כתבות.
באנגליה של הטבלואידים, עיתונות של פנקסי המחאות היא עניין נפוץ. באמריקה פחות. כאשר שדרני תוכנית יוקרה מכחישים תחילה ששילמו ואחר-כך נחשפת האמת, זה לא נעים, במיוחד לא לתוכנית כמו "60 דקות", המנסה לשמור על אמות מידה גבוהות מאלה של "תוכניות האקטואליה" הסנסציוניות. הפרשה הזאת לא היתה מתרחשת אלמלא עסקה הכתבה שנפסלה בתעשיית הטבק. אם יש באמריקה יריבה עיקשת ומסוכנת לכל מי שדוגל בחשיפה עיתונאית, זו תעשיית הטבק. מאז שנות החמישים היא נלחמת כשגבה אל הקיר בדו"חות קטלניים בדבר סכנות הסרטן ושאר מרעין בישין הקשורים בסיגריות. בעשור האחרון נאבקה נגד חקיקה המרחיקה את המעשנים מן המשרדים וממוסדות הציבור אל קרנות הרחוב. למרות המלחמה בעישון, לחברות הטבק עדיין יש הרבה מאוד כסף, וגדודים של אנשי יחסי-ציבור ועורכי-דין משגרים מטעמן איומים לכל עבר.
אפילו על מבצר העיתונות הקרוי "ניו-יורק טיימס" מהלכת תעשיית הטבק אימים. הכתב פיל הילטס, שחשף בשנים האחרונות מידע רב על דרכי עבודתן של חברות הטבק, סיפר בנובמבר, בהרצאה שנשא באוניברסיטת הרווארד בבוסטון, על מחלוקות קשות שקדמו לפרסום כמה מן הידיעות שכתב בנושא. "היו דברים שהמאבק עליהם נמשך כמה שבועות, ואנשים נקטו עמדות לצד זה או אחר. חלק מן החומר הופיע בעיתון, ודברים מסוימים לא פורסמו", אמר. אחרי הכל – הסביר הילטס, הכותב עתה ספר על "מלחמות הטבק" – צריך לזכור שחברות הטבק הן גדולות מאוד ועשירות מאוד, ויש להן הרבה עורכי-דין שאוהבים להגיש תביעות, וגם חברות ליחסי-ציבור שמגלות תחכום רב ועוינות גדולה. עורכים השוקלים אם ומה לפרסם בנושאים אלה, אמר, חייבים להתמודד עם הפחד מפני החברות האלה.
"גם אצלנו יש מאבקים פנימיים רבים ומרים על הסיפורים הללו. הם לא נכנסים בפשטות אל תוך העיתון", אמר. עורכים שוקלים אם לפרסם כתבות בנושא פעמיים ושלוש, ולפעמים הם מעדיפים לדחוק את הסיפורים מן העמוד הראשון אל העמודים הפנימיים, כדי שלא להרגיז.
הילטס פירסם מידע רב על אופן תפקודה של אותה חברת טבק, שהיתה מעורבת בפרשת CBS. בתגובה פירסמה בראון אנד ויליאמסון מודעה על פני עמוד שלם ובה טענה שכל ה"מידע" הוא זבל חסר שחר. "זה לחץ עצום", שיחזר הילטס, "ואנשים חוששים. זה לא הפחיד אותי, אני דווקא נהניתי מזה, אבל העורכים באמת לא אוהבים דברים כאלה".
גיליון 1, ינואר 1996