הבחור החדש

סוף השבוע הנוכחי, הראשון לאחר ההכרזה על מועד הבחירות הכלליות והאחרון של שנת 2018, הוא גשום ועגום עבור הקורא בני גנץ, ככל שבחר לפתוח את הבוקר עם "ידיעות אחרונות". איזה רושם מבקשים עורכי וכותבי העיתון שנגבש על הרמטכ"ל לשעבר והמועמד הפוליטי לעתיד? מבעד למסרים חיוביים ומחויכים לכאורה מבצבצת ביקורת שתהיה נעימה יותר למועמד הנוכחי יאיר לפיד.

כבר על שער העיתון מופיע גנץ במעלה העמוד כשהוא מאויר כמשיח הרכוב על חמור לבן, ראש בראש עם בנימין נתניהו (בהפניה לפרויקט "האנשים שעשו את השנה"), אבל בתחתיתו דמותו צצה עם הכיתוב "מתחיל טירונות" (בהפניה לכתבת פרופיל של יפעת ארליך ב"מוסף לשבת"), מודפס על גבי צילום של הנער גנץ. צילום וכיתוב שיכולים להעביר את המסר המשלים: לא משיח, אלא טירון פוליטי שעוד ילמד דבר או שניים. בכל מקרה, כניסתו של גנץ לזירה מחזקת את הרושם המוכר מאז רבין, שרון ונתניהו – המנהיג מבכר שיעסקו בו עצמו, לא בעמדותיו.

גנץ, על-פי הכותרת שלמרגלות תמונת נעוריו, "נכנס למערכה" – ו"ידיעות אחרונות" מסתער עליה מיד אחריו. האם המלחמה שמוביל "ידיעות אחרונות" היא המלחמה שאסר במערכות הבחירות האחרונות נגד נתניהו, תוך עידוד כל מועמד פוטנציאלי להחלפתו בכס השלטון? השבוע העירו כאן, באתר "העין השביעית", כי המציאות ב"ידיעות אחרונות" הפכה מורכבת יותר – ואולי אף הפוכה. נתניהו הוא כבר לא הנמסיס האולטימטיבי – ואולי אפילו הידיד החדש.

יהא אשר יהא היחס לנתניהו ברחוב מוזס, ייתכן שהמערכה האמיתית שמעניינת את "ידיעות אחרונות" בהקשר של גנץ היא זו שמול בעל הטור לשעבר יאיר לפיד, שגנץ אמור להתגושש עמו על קהל בוחרים דומה.

את המסר המוצפן בעמוד הראשי פורע כבר בעמוד השני סבר פלוצקר, מבכירי הכותבים בעיתון. "ריצה לשום מקום", הוא מזהה בטור הפרשנות שלו. נניח שגנץ ויעלון יזכו ב-18 מנדטים, הוא כותב, "נו אז מה? [...] זה מספיק לכל היותר לשותפות בקואליציה של נתניהו ולכל הפחות לישיבה בספסלי האופוזיציה". ובכלל, רוב הסיכויים שגנץ "יהפוך אחרי הבחירות לחבר-כנסת מהשורה [...] ומחידה מסקרנת הוא יהפוך לחיקוי משעמם".

פלוצקר כמובן יודע שזו תמונת מציאות מעוותת. כחלון ולפיד, עם מוטת מנדטים צנועה יותר מזו שמנבאים כרגע לגנץ, קיבלו נוכחות ממשלתית מרשימה ולא ממש היו חברי-כנסת מן השורה. קריאת המציאות המנותקת הזאת לא מפתיעה לנוכח השורה הבאה של פלוצקר, שלפיה "לא מוכר לי ולו מקרה אחד של מהפך פוליטי דרמטי שהתרחש במדינה, שאזרחיה כה שבעי רצון ממדינתם כמו הישראלים עכשיו", שמקסימום "מקטרים בנימוס". לא בטוח מה יותר מופרך – הקביעה בדבר שביעות הרצון של הישראלים, או בדבר הנימוס המאפיין אותם.

פלוצקר גם לא שוכח להמעיט בערך החשדות הפליליים נגד נתניהו – ובאופן ספציפי אלו הקשורים לקנוניית השוחד עם אחד, נוני מוזס, שהוא גם הבוס של פלוצקר. "מקיטורים מנומסים לא נבנית אלטרנטיבה שלטונית. גם לא מהודעה על כתב אישום נגד ראש ממשלה בחשד לקשרים אסורים עם בעלים של אמצעי תקשורת, וגם זה בכפוף לשימוע (מה המשמעות החוקית של הודעה כזו, איני יודע). בקושי שריטה שטוחה וחולפת על השריון העבה שלו", הוא כותב.

הטור של פלוצקר נלווה לידיעה המדווחת על רישום מפלגתו החדשה של גנץ, "חוסן לישראל", שגם בה נוכל למצוא עקבות לניסיון להפחית בחשיבותו של גנץ ולדחוף אותו לזרועותיו של לפיד. "המפלגה כבר נרשמה וכבר נשמעים דיבורים אפשריים על חבירה אפשרית ליאיר לפיד (יש-עתיד)", מדווח יובל קרני, ומוסיף כי "בסביבתו של גנץ" אומרים שהוא "שומר על אופציית לפיד". קרני מציין גם את השיחות שמנהל גנץ עם ציפי לבני, מי שחלקה בעבר עם לפיד שותפות קואליציונית ויחסים חמים עם "ידיעות אחרונות". האם בעיתון מנסים לגבש מחנה מרכזי רחב שבראשו יאיר לפיד?

בכתבה של ארליך ב"מוסף לשבת" מובאים קולות המדברים בחמימות חיובית מאוד על גנץ, אבל הבחירה בפריטים העובדתיים שירכיבו את הביוגרפיה שלו היא זו שקובעת את הטון: הכישלון העסקי של חברת המודיעין "המימד החמישי" שהקים לאחר הפרישה מצה"ל, הכסף ששילשל לכיסו בעבור הרצאות (75 אלף שקל ל-40 דקות) בנוסף למשכורת הדשנה (מאות אלפי שקלים בחודש), ועל גבי כל זה: השתיקה המתמשכת והעדר הבהירות של עמדותיו.

השותף העסקי דורון כהן מסתמן כאחד ממליצי היושר הגדולים של גנץ בכתבה, אבל עושה לו שירות דוב כשבתשובה לשאלה: "אולי חלק מהרעיון הוא לפזר עמימות כדי להתחבב על הקונצנזוס?", הוא מלהג, ואומר כי הוא "בהחלט מאמין בעמימות כתפיסת עולם. אני לא יודע אם בני נוקט בעמימות כמדיניות, ואם כן, זה לא דבר רע. לשיח הבלתי נסבל והפומפוזי שנוצר כאן לא יזיק קצת שקט, קצת יותר איזון" – מסר שמעט מתנגש עם עקרונות הדמוקרטיה.

גם הבחירה לראיין את האלוף במיל' ישראל זיו כאחד ממליצי היושר של גנץ, בעוד הוא מסובך בעצמו בפרשה חמורה של סנקציות שהוטלו על החברה שהוא עומד בראשה מצד הממשל האמריקאי, בשל מעורבות במלחמת האזרחים בדרום סודאן, יכולה להעיד על ניסיון להשליך את בעייתיות הממליץ על המומלץ.

בהמשך המוסף מגיע תורה של סימה קדמון לעסוק בגנץ, כדי לשדר מסר ברור בקשר לחבירה אפשרית עם לפיד: "את האפשרות שיו"ר יש-עתיד יעניק לגנץ את הבכורה אף אדם שמכיר את לפיד לא סופר", היא כותבת.

קדמון גם מצליחה לא לחייך כשהיא מדבררת מדף המסרים של לפיד: "גנץ אומר (או אולי זה מה שאומרים לו) שהוא הבחור החדש בשכונה, יפה, נקי, נעים, בלי שום משקעים רעים. בישראל של 2019 זה נכס גדול. לפיד מצדו אומר שזה אכן הרבה, אבל לא מספיק כדי לנצח בחירות. בשביל לנצח את נתניהו צריך שני מרכיבים. הראשון הוא מפלגה, כמו יש-עתיד על 140 סניפיה, 15 אלף פעיליה, לוגיסטיקה, זיכרון ארגוני, דאטה – כל מה שצריך כדי לתת בשטח פייט לליכוד. הדבר השני הוא מנהיג שיש לו אי אילו צלקות פוליטיות על הגב מהזמן שכיהן בקואליציה ובאופוזיציה". ליש-עתיד אולי יש זיכרון ארגוני, לקדמון לא ממש, אם היא כותבת כך על מי שבדיוק כמו גנץ הגיח למערכת הפוליטית חמוש באפס ניסיון וביומרה לעמוד בראשה.

רענן שקד, שהופקד על תיק בני גנץ במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", לא הולך סחור-סחור: "איש השנה 2018 הוא האיש שלא היה שם. בעיקר כי כל מי שהיו שם התבררו מתישהו, כפירותיה הרקובים וחסרי התקנה של מערכת פוליטית צינית, ניהליסטית, מושחתת וחסרת ערכים כל-כך, עד שהציבור הישראלי יעדיף, בכל זמן, את מי שניצב כנרקיס על סף השלולית העכורה הזאת ורק בוהה בהשתקפותו בתוכה. גנץ הוא יופי של נרקיס בינתיים, ובישראל תמיד אהבו נרקיסים, בפרט בשלב שבו הם טרם מסריחים את כל החדר".

לקינוח מגישים ב"ידיעות אחרונות", בדפי החדשות, את דבריה של זהבה שאול, אמו של אורון שאול, שגופתו מוחזקת בידי חמאס מאז מבצע "צוק איתן", שעליו פיקדו גנץ כרמטכ"ל ושותפו הפוטנציאלי משה (בוגי) יעלון כשר ביטחון. "כבן אדם אני אוהבת אותו", אומרת שאול, "אבל כאיש צבא הוא לא עשה את העבודה, זה כישלון אחד גדול. גם הוא וגם בוגי יעלון".

ב"ידיעות אחרונות" יודעים כמובן שהטלת כל כובד משקלה של פרשת אורון שאול על כתפיהם של גנץ ויעלון בלבד כנימוק להיותם צמד כושל היא חסרת ביסוס, אבל הם (כמו אחרים שעשו כך גם אתמול בשידורי הטלוויזיה, למשל) בוחרים לשבץ ולקבע את המסר הזה ביחס לגנץ וחבורתו החדשה.

מסיבות מובנות, ידיעה על דבריה שאול משובצת גם בעמוד 5 של "ישראל היום", שם היא מצוטטת כמי ששואלת בהתייחס לשם מפלגתו החדש של גנץ: "איזה חוסן? חוסן הוא קורא למפלגתו. הוא ויעלון לא היו צריכים להפסיק את 'צוק איתן' עד שהיו מחזירים את אורון והדר ושאר השבויים. למה לא עשיתם זאת? ממה פחדתם? ועכשיו אתם רוצים ללכת לממשלה? על מה לבחור בכם?".

מהידיעה נשמט שמו של מי שהיה ראש הממשלה וראש הקבינט במהלך מבצע "צוק איתן" – וששמר על תפקידו עד היום, בניגוד לגנץ, שסיים את כהונתו, וליעלון, שעזב את משרד הביטחון והממשלה. השם הוא נתניהו, וב"ישראל היום" אמורים להכיר אותו.

נתניהו כן מככב בכותרת הראשית של החינמון, כמי ש"שרים בכירים בליכוד" קובעים לגביו: "אין סיבה שנתניהו יפרוש". "נתניהו הכי מתאים כרה"מ, גנץ כשר ביטחון", מבשרת כותרת אחרת בשער, המתמצתת סקר בחירות שנערך עבור העיתון.

גם סימונו של המתמודד החדש גנץ כאיש שמאל (נסו להיראות מופתעים), משתרבב לדף המסרים: "ראש הממשלה על גנץ: לא מתערב בחלוקת הקולות של השמאל". ואילו דרור אידר מספק את התחמושת מול היתרון היחסי המרכזי של גנץ – נקיון כפיו – ומגיש לקוראים שיעור בתורת המידות: "אה, הם טוענים לניקיון כפיים", הוא כותב על גנץ, לפיד ואבי גבאי, "זה טוב לוועד הבית, לא להנהגת המדינה המסובכת והמאוימת ביותר בעולם". נדמה שגם דונלד טראמפ היה חותם על הניתוח הזה בעיניים עצומות.

ב"הארץ" הפוליטיקה של הבחירות נדחקת לעמוד 3, שם, בטורו של יוסי ורטר, אנחנו מקבלים רפלקציה נוספת על גנץ: "התמהמהותו ושתיקתו המתמשכת סופגות לא מעט ביקורת, אפילו לעג. הוא לא לוקח ללב. הוא אמר למישהו שתהה על קנקנו: 'אני גדלתי בצנחנים. אם יש דבר שלמדתי שם זה שכשמגיע הזמן להסתער, מסתערים בכל הכוח ומטווח קצר'. אתמול, 103 ימים לפני פתיחת הקלפיות, טווח קצר למדי, הוא ביצע את האקט הפורמלי של רישום מפלגה בראשותו, בשם 'חוסן לישראל'. בשבוע הבא הוא צפוי להתייצב בשר ודם ולהכריז 'הנני. קבלו אותי'. אם נאומו הראשון יהיה דומה לרשימת מטרותיה של המפלגה, שהיא גיבוב סתמי של קלישאות חלולות, מוטב שיוותר כבר עכשיו".

אל תאיים עלי

גם היום נמשך העיסוק באיום שהיה או לא היה מכיוונו של נתניהו נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כשהוא נמהל בדיווחים על השחתת הקבר של אביו בידי אלמונים. כזכור, אתמול התפרסמה ב"ישראל היום" בכותרת המשנה לראשית של העיתון קביעה בשם הליכוד שלפיה "הליכוד איים" כי אם יוגשו כתבי אישום נגד נתניהו לפני הבחירות, מנדלבליט "יותקף ללא רחמים". למרבה המבוכה, חלק מהגליונות יצאו לאור עם כותרת בנוסח אחר, שלפיו המאיים אינו "הליכוד" אלא נתניהו עצמו.

נתניהו, שנאלץ כעת להתמודד בעצמו עם הביקורת על האמירה, הוציא הכחשה תקיפה. יובל קרני מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי עורך-דינו של נתניהו, נבות תל-צור, שיגר למנדבליט מכתב המכחיש את הפרסום.

לכאורה, עימות כזה בין "ישראל היום" לנתניהו טרם נראה כאן, בטח כשהוא מלווה במכתבים מעורכי-דין, אלא שלא דווח כי מכתב ברוח דומה ודרישת התנצלות ופיצוי נשלחה ל"ישראל היום". נזכיר כי בעקבות פרסום שנתניהו זעם עליו בשבוע שעבר בטורו של בן כספית מיהר עורך-דינו, אותו תל-צור, להגיש תביעה אזרחית נגד "מעריב", כספית, המו"ל אלי עזור והעורך דורון כהן.

נזכיר גם כי העיקרון הרביעי מעקרונות "ישראל היום", הנדפסים בעמוד 2 של כל גיליון וגיליון, הוא "לבדוק עובדות ואם טעינו נתקן". כעיתון של עקרונות בוחר היום "ישראל היום" לתקן את הטעות המהותית שנפלה במוסף הצרכנות משלשום: "המותג 'פרפקט' הא מרשת חצי-חינם ולא כפי שפורסם. כמו כן, אורית שלום-בג היא סמנכ"לית שיווק ופרסום ומבעלי הרשת". בעיתון לא נמצא תיקון על פרסום מוכחש של איום מפורש של ראש הממשלה על העומד בראש הפרקליטות. ולא שההכחשה לא הגיעה לעיתון, שמדווח עליה בעמודי החדשות.

במוסף השבועי של "ישראל היום" מתפרסם הטור המלא של הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד, שהכותרת אתמול נשאבה מתקצירו: "אם אכן יחליט על הגשת כתב אישום במהלך מערכת הבחירות", כותב טוכפלד הפעם כעובדה ולא כציטוט, "יהפוך היועמ"ש ליעד למתקפה חסרת רחמים מצד בכירי הליכוד. לא יהיו התייפייפויות או ניסיון לשמור על כבודו. קמפיין הליכוד כולו יופנה נגדו.

"עם כל הכבוד לשיח הבטחוני, המדיני והכלכלי, תחושת הרדיפה מצד המערכת המשפטית שישדרו בצמרת הליכוד היא שתכבוש, על-פי התוכנית, את סדר היום של מערכת הבחירות. [...] שלא בטובתו, יהיה מנדלבליט כוכב מערכת בחירות 2019. מפלגות האופוזיציה, בסיוע חלקים גדולים בתקשורת, יתקפו אותו אם יתמהמה ולא יחליט על כתב אישום לפני הבחירות. בליכוד, כאמור, יתקפו אם יעשו את ההפך".

בהמשך ו"באופן רשמי" כפי שטוכפלד כותב, "מבהירים בליכוד כי 'אף אחד לא מאיים על היועמ"ש. האיומים והלחצים עליו להגשת כתב אישום נגד נתניהו בכל מחיר ובכל מקרה – מגיעים מהשמאל והתקשורת'". ללכת עם – להרגיש בלי.

בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" חוזר ומפציע הפורש הטרי נחום ברנע. תחת הלוגו "מסע בחירות" הוא מאבחן כי "כדי להביא אליו את השבט, נתניהו חייב לנהל את הבחירות בחיכוך גבוה, באווירה טעונה, אווירה פשיסטית. אני לא מתכוון רק להדבקת התווית 'שמאל' או 'בוגד' לכל מי שמבקר אותו. גם גנץ יהיה בקרוב מאוד בבוגדים. אני מתכוון לדרך שבה הדרג השני והשלישי בליכוד, אנשים כמו רגב, לוין, אמסלם, ביטן, זוהר יסיתו את בוחריהם נגד הפרקליטות, בתי-המשפט, החוק הפלילי, שומרי הסף. נתניהו מעל החוק: זאת האידיאולוגיה, זאת התפיסה הדמוקרטית, זה המסר".

עמית סגל, הרכש החדש של המוסף, כותב מנגד כי "אתמול קמה סערה גדולה מדיווח שלפיו בליכוד איימו שמנדלבליט 'יותקף ללא רחמים' אם יוגש כתב אישום לפני הבחירות. ובכן, למי שלא עקב: מנדלבליט מותקף כבר ללא רחמים זה שנתיים משמאל. בבליץ המחפיר נגדו, שכולל כינויים כמו קונסיליירי, יועץ משפחתי וחרפה לשלטון החוק, משתתפות דמויות רבות, מראש ממשלה לשעבר ומטה.

"היועץ הראשון בישראל שהחתים שלושה עדי מדינה נגד ראש ממשלה אחד, שאישר לחקור ולזרוק למעצר רבים מסביבתו הקרובה של נתניהו ועוד חופן נדיב של אנשי עסקים מקושרים, הראשון שיחליט כנראה להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, הוא גם זה שתחת ביתו תתקיים במוצאי שבת הפגנה מספר 110. גם אם מירי רגב ודודי אמסלם יתאמצו מאוד, הם יתקשו לרדת כל-כך נמוך". אין ספק – איזון הוא כלי חשוב במיגור תופעות שליליות.

עוד כותרת ראשית

ב"הארץ" הכותרת הראשית עוסקת בכלל בסיפור אחר, שנוגע לפוליטיקה של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, נושאים שהעיתון מרבה לעסוק בהם. זהו סיפור המשך לפרסום של אור קשתי שעסק בניגודי עניינים אפשריים במל"ג בקשר לאישור ההקמה של הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת אריאל.

ההתפתחות שעליה מדווח כעת היא הנחיה של משרד המשפטים לאוניברסיטת אריאל, שלא לנקוט צעדים בלתי הפיכים בכל הנוגע להקמת הפקולטה ולהבהיר לנרשמים שהאישור שניתן להקמתה נבחן מחדש. המתקפה האקדמית הזאת ממשיכה בעמוד 12, עם דיווח על פרישתו של יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, פרופ' יוסי קלפטר, שמכנה את בנט "שר החיכוך" וטוען כי התנהלותו ילדותית ומקטבת. בנט משיב לו: "לקלפטר כנראה כואב שדווקא שר מהימין עם אג'נדה ברורה הצליח לחולל מהפיכה כזו".

המטבח אותו מטבח

במורד "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" – אריה דרעי שוב רוקח תבשילים. הראיון עם השר, שכמו נתניהו מצוי גם הוא תחת ממצאי משטרה המקימים תשתית עובדתית לביצוע עבירות שונות, נפתח בשאלה הנוקבת "מה המאכל הביתי האהוב עליך ביותר", וממשיך לשאלה על אודות שהותו של דרעי במטבח והחלטות פוליטיות שקיבל בו. בולט ההומאז' לשמעון פרס בשאלה "שוטף כלים או שם במדיח?".

נקודה מעניינת אחרת היא התייחסותו של דרעי למפלגתה של עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, כשהוא נשאל עליה על-ידי יובל קרני: "אז גם חרדיות רוצות להוביל ולהנהיג". "במצע שלה יש תחבורה ציבורית בשבת ודברים נוספים. תבין לבד את התשובה", עונה דרעי. אין ספק שהמסר העולה מן הדברים, מלבד שלילת האפשרות של הנהגה חרדית נשית, הוא הקבלה בין כפירה בערכי יסוד של הדת לבין מהלכים מאתגרים כאלה. "הוא שמאלני" של נתניהו בגרסת הכשרות.

הראיון מסתיים בעוד שאלה נוקבת על קינוחים ובקביעה חד משמעית של דרעי שהוא לא נוגע במתוקים. "מקסימום למנה אחרונה – פירות".

פילבריזם

ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מסכמים כצפוי את השנה בפרויקט מסוגת אנשי השנה. גם ברומו של הלוגו הזה משובץ נתניהו כבודד בפסגה, וגם למוסף הזה תורם עמית סגל, אם אפשר לקרוא למשהו שקשור בשלמה פילבר תרומה. אחרי שריאיין אותו בלעדית בראיון נוטף דבש על פועלו בשדה הייעוץ הפוליטי נפנה סגל לבחור את פילבר לאיש השנה שלו.

"יש פער בלתי ניתן לגישור בין התקוות שתולה הפרקליטות בעד המדינה החשוב שלה לבין החשיבות המועטה מאוד שהעד מייחס לעצמו", כותב סגל. ספק אם אפילו פילבר לא מחייך את חיוך חתולי הצ'שייר המפורסם שלו נוכח המשפט הזה. דומה כי יש גם פער גדול בין האופן שבו סיים פילבר את הסיכון הפלילי העצמי בפרשה הזאת לבין האופן הראוי שבו היה צריך לסיים אותה, אם כי על עוצמת הפער הזה נוכל ללמוד רק בהמשך ההליך הפלילי.

אגב, סבר פלוצקר שוב מוכיח עדכניות וטעם טוב כשהוא בוחר לאיש השנה שלו את מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, "למרות ואולי בגלל הצרות התדמיתיות ותיאוריות הקונספירציה שליוו השנה את פייסבוק".

קצת כלכלה

בטורו השבועי ב"דה-מרקר" שולח גיא רולניק אזהרה נוספת לכולנו בעניין פרישתו של עודד שריג, המפקח על הביטוח לשעבר, מתפקידו כיו"ר חברת הביטוח מגדל שבשליטת שלמה אליהו. "ההודעה של יו"ר חברת הביטוח הגדולה בישראל שהוא לא יכול להיות אחראי לכספי הלקוחות ולתשואות שלהם היתה צריכה לשלוח שוק חשמלי לכל אורך ורוחב המערכת הכלכלית והפיננסית, ולהוביל לבדק בית יסודי בנעשה בענף הביטוח והפנסיה.

"מצופה היה לראות את כל חברי-הכנסת מתאחדים בדרישה לבדוק מה קורה במגדל ובאחיותיה הענקיות לענף – הראל, הפניקס ומנורה-מבטחים. אבל ראש הממשלה הודיע השבוע על בחירות – והדבר היחיד שמעניין את חברי-הכנסת והפוליטיקאים כרגע הוא כיצד לשדרג את מעמדם בתוך המפלגות. העיתונות תעסוק ללא הרף בשאלה איזה גנרל יתחבר לאיזה גנרל לעוד מפלגת מרכז – והמבוטחים במגדל, כמו בשאר החברות, ייאלצו לחכות כנראה למשבר פיננסי או ניהולי הרבה יותר גדול".

רולניק גם מזכיר קודם לכן שפרישתו של שריג באה בעיתוי מעניין. ביום ראשון הוא היה עתיד להופיע בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת מתן אשראי ללווים מסחריים גדולים, המוכרת יותר כ"ועדת פישמן".

בהמשך אותו מוסף כותבים שוקי שדה ורפאלה גויכמן על ויקטור וקסלברג, מי שהשקיע כספים רבים בחברת המימד-החמישי ושלטענת מנהליה, הסיבה לסגירתה נעוצה בהכנסתו לרשימת הסנקציות של ארצות-הברית. הכותרת, "האיש שהצליח לנטרל את גנץ", היא כזו שבנימין נתניהו היה מוכן שתירשם על שמו, בטווח הקצר או הארוך.

ב"גלובס" מלין עמירם ברקת, ובצדק, על קריטריונים המשאירים אנשים שמילאו תפקידים כמו מנכ"ל משרד הכלכלה, אלוף פיקוד דרום, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה וכעת גם מנכ"ל משרד הפנים לשעבר עמרם קלעג'י מחוץ לחברות בנבחרת הדירקטורים של רשות החברות הממשלתיות.

קלעג'י הוא מועמדו של אריה דרעי לתפקיד יו"ר המרכז הארצי למקומות קדושים, אלא שלניסיון של מי שהיה פעמיים מנכ"ל משרד הפנים, 11 שנה יו"ר המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ושימש בתפקידים רבים נוספים, אין תרומה גדולה לפי הנוסחה שנקבעה לחברי הנבחרת. העובדה שיש לו תואר ראשון בלבד בגיאוגרפיה ואין לו ניסיון עסקי משפיעה על הניקוד הסופי לא פחות. לפעמים הקריטריונים יוצרים מציאות אבסורדית, טוען ברקת.

סימנייה

עודד שלום כותב ב"מוסף השבת" על עדותו של יצחק אברג'יל במסגרת פרשת תיק 512, בין ניטשה לזרתוסטרא. במוסף "G" של "גלובס", תחת הכותרת "פחד וסיאוב בחלונות הגבוהים", משוחח שחר סמוחה עם ד"ר דיליה פריירה-רוביו, יושבת ראש ארגון שקיפות בינלאומית, שמפרסם את מדד השחיתות העולמי. "למה בעצם אנחנו סולחים לפוליטיקאים על הבגידה באמון שלנו?", שואלת כותרת המשנה.

עושים לביתם

נראה שבסוף השבוע הזה, בניגוד למהלכו, לא מכר אף עיתון את השער שלו לטובת קמפיין הבחירות של משה כחלון. הדים למכירת החיסול הרעיונית הזאת נצפו גם בטוויטר, מצד אנשי "גלובס" ועורכיו.

ספורט

מדור הספורט של "הארץ" מונע מקוראיו דיווח על נצחונה המשכנע של בית"ר ירושלים 3:0 על הפועל חדרה משערים של בוזגלו וסילבסטר. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" דווקא מדווחים, ובהרחבה (גילוי נאות: הכותב אוהד בית"ר ירושלים).

עדיין כאן

בשבוע שעבר הקדיש מאיר שלו חלק ניכר מטורו ב"מוסף לשבת" לשני פובליציסטים ערבים מ"הארץ", וסיכם בביקורת נדירה על "ידיעות אחרונות" בתוך "ידיעות אחרונות": "אני מקווה שיום אחד אוכל לקרוא טורים של ערבים וערביות גם ב'ידיעות אחרונות'". בין עוקבי "העין השביעית" בטוויטר היה מי שחשש לרגע שזהו טורו האחרון של שלו ב"ידיעות אחרונות". השבוע מתברר שלטורו של שלו שלום.