פאקס אמריקנה
אחרי הדרת הנשים שסולקה אט-אט מהדפים הראשיים, חוזרת היום כמעט במלוא העוצמה הסוגיה האיראנית. בזמנו (לפני שבוע-שבועיים, כן?) הועלו האשמות בסדרי גודל משתנים באשר למידת מעורבותו של יאיר לפיד (שהכרזתו כי ירוץ לכנסת היא אחד הנושאים העיתונאיים הבולטים של הימים האחרונים) בהשפעה על הזירה התקשורתית והפיכת האפליה המגדרית החרדית לנושא לוהט. אווירה אנטי-חרדית, נטען, היא הרקע המתאים עבור לפיד הפוליטיקאי. חובבי תיאוריות הקונספירציה מהצד השני יכולים, אם כן, למצוא היום עדנה. אין ספק שביבי עומד מאחורי הפיכת האיום האיראני לכותרת ראשית של ארבעה מבין חמישה עיתונים (חדשות: מהשבוע נתייחס גם, במידת האפשר, למהדורת סוף-השבוע של "מקור ראשון").
תתי-הנושאים: מגוונים. איומים מכיוון הנשיא האיראני, דברי תוכחה של הנשיא האמריקאי, נושאות מטוסים חמושות משייטות במימי המפרץ, חששות מפיגועים, אפשרות של מלחמה, ראש ממשלת ישראל מקשיב לשיחת טלפון.
"טהרן מאיימת: 'נגיב על החיסול'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", "עיתון ישראלי לאומי" ("בעקבות ההתנקשות שלשום במדען הגרעין הבכיר"). בחירת התמונה מעניינת: "מקור ראשון" הוא היחיד המשתמש בתמונה אקטואלית ולא באילוסטרציה: נשיא איראן אחמדינג'אד נראה בה כשהוא סוקר משמר כבוד בהוואנה לצדו של ראול קסטרו, אתמול. פניו של אחמדינג'אד נוקשות, ידיו קפוצות, גביניו מכווצים: האם האיום על ישראל מתגלגל בדיוק כעת במחילות מוחו?
"איראן מאיימת לנקום בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי. "גורם בטחוני בטהרן: 'התגובה לחיסול מדען הגרעין תהיה חוצת גבולות, איש מהאחראים לא ירגיש בטוח'", נכתב בכותרת המשנה. התמונה המלווה, המרכזית על השער, היא דווקא של חיילים אמריקאים מתעללים בגופות אנשי טליבאן באפגניסטן ("הסרטון שמביך את ארה"ב"). הסרטון "הופץ אתמול באינטרנט", נכתב בכיתוב התמונה. אתמול החלה להיות ויראלית (דהיינו, להתפשט ברשת) תמונה צבאית אחרת: של חיילות צה"ל שהצטלמו עטויות מדים וחשופות חזה. מאחר שב"מעריב" גולשים בפייסבוק, יש לברך אותם על שהחליטו בכל זאת לבחור בתמונה הוויראלית-מעוררת-הצקצוק הרצינית יותר.
ב"ישראל היום", עיתון ישראלי, לאומי, ציוני ופטריוטי, לא מסתפקים באיום האיראני, או בשיחת הטלפון אתמול בין נשיא ארה"ב אובמה לראש הממשלה נתניהו, לכותרת הראשית של העיתון. זו עוסקת במצב במבט רחב יותר ועם דגש על איומים קונקרטיים יותר: "גובר המתח: ספינות ארה"ב נכנסות למפרץ". "2012 נראית כמו השנה שבה העולם הבין כי הגרעין האיראני מהווה איום אמיתי", כותב בועז ביסמוט בטור פרשנות ומונה כמה אירועים מהשבוע האחרון: נושאות מטוסים אמריקאיות סמוך לחופי איראן, מדען גרעין חוסל, יפן מצטרפת לחרם הנפט ורוסיה מזהירה את טהרן מפני העשרת אורניום.
גם בטבלואיד "ידיעות אחרונות" איראן מגיעה לכותרת הראשית, המשונה. "איראן על הקו", נכתב בה, ומתחת לה שתי תמונות ארכיון גדולות ממדים: קלוז-אפ של נתניהו משוחח בטלפון, ועוד קלוז-אפ, של אובמה משוחח בטלפון. רק משום שהתמונות אינן מצוירות אי-אפשר להגיד ש"ידיעות אחרונות" הפך לעיתון קומיקס (כמו כן, ייתכן כי קיימים עיתוני קומיקס רציניים הדוגלים בעיתונות איכות, כך שממילא קביעה כזו עלולה להיות נמהרת). "בעוד חמינאי מאשים את המוסד בחיסול מדען הגרעין בטהרן ומאיים בנקמה, טילפן נשיא ארה"ב לראש הממשלה", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו: 'בטחון אזרחי ישראל מחייב שאיראן לא תהיה גרעינית'. אובמה: אני מחויב לבטחונכם". התמונות, כאמור, אינן חדשות. נראה שצלמי ראש הממשלה החליטו להפסיק לשחק אותה פיט סוזה (וכמובן, אותן תמונות עצמן מופיעות גם בעמ' 2 של "מעריב").
זה המקום לחזור לטור של ביסמוט ב"ישראל היום". "2012 נראית כמו השנה שבה העולם הבין כי הגרעין האיראני מהווה איום אמיתי", הוא כותב, כאמור, ובהמשך מסביר מי גרם לעולם להבין (ביבי): "ישראל הצליחה להפוך את זה לעימות בין איראן לקהילה הבינלאומית, ולא עימות ישראלי-איראני כפי שזה היה בעבר. 'ישראל, יחד עם הקונגרס האמריקאי, הצליחה לגרום לממשל אובמה לפעול סוף-סוף נגד איראן', אמר לי אתמול גורם דיפלומטי מערבי בכיר. הבית הלבן לא רצה להיגרר לעימות בשנת בחירות. הוא יותר מדי חושש מעלייה מטורפת של חבית הנפט. בשביל זה מונעים מהאיראנים את סגירת מיצרי הורמוז. בשביל זה יש נושאות מטוסים". הטיעון נדמה מעגלי משהו: ממשלת ישראל וחברי קונגרס ימניים הביאו את ממשל אובמה לנקוט צעדים תקיפים יותר נגד איראן, אולם הצעד של הכנסת ספינות למפרץ הוא תגובה של הממשל האמריקאי לאיום מצד איראן.
הטור של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" מספק פרשנות אחרת. הממשל האמריקאי בראשות אובמה אינו מעוניין בפתרון צבאי של סוגיית הגרעין האיראני, אלא בפתרון מדיני תוך רתימת הסינים והרוסים, ובכלל, הוא נושא עיניו להחלפת השלטון האיראני כולו. ההתנהלות התוקפנית של ישראל היא לצנינים בעיניו, ההתנקשויות במדענים גורמות לו מבוכה ומסכלות את תוכניותיו, והסתברות של מלחמה ממש, ההופכת אפשרית יותר ויותר, היא תסריט שהוא סולד ממנו. הטור של פישמן מציע פחות סתירות פנימיות מזה של ביסמוט, אולם תעיד המציאות עצמה כי אין בכך ראיה דווקא לאמינותו.
ב"הארץ" אין איראן על השער. ידיעה ראשונה בנושאי גרעין מופיעה בעמ' 6 וכותרתה: "מומחים מערביים: 'מספיק בקושי' לישראל בבטיחות גרעינית". ידיעה סמוכה עוסקת בסוגיה שהגיעה לכותרת הראשית של כל שאר העיתונים, אולם מדגישה את פריט המידע שאינו מובלט באף אחד מהם: "טהרן מסכימה לדון בהאשמה שהיא מפתחת נשק גרעיני בחשאי". ובכל זאת, כותרת נחבאת על השער מפנה לעמ' 9: "אובמה שוחח בטלפון עם נתניהו בניסיון למנוע את קריסת השיחות בין ישראל לפלסטינים".
באותו עמ' 9 מדווח ברק רביד כי במקביל נערכה גם שיחה בין שרת החוץ קלינטון ליו"ר הרשות עבאס, וכי השיחה עם אובמה נערכה "לקראת הגעתו של המלך עבדאללה לוושינגטון" (ירדן, כזכור, שואפת להיות המתווכת התורנית בין ישראל לפלסטינים). מה עם איראן? בידיעה הקודמת ב"הארץ" שהזכרנו כותבת נטשה מוזגוביה כי ההתנקשות באיראן כנראה לא נידונה בין אובמה לנתניהו. הנושא האיראני אמנם נידון, אולם בכל העיתונים מובאים אותם שני משפטים שנאמרו בעניין, מה שמעיד על ציטוט מאותו דף מסרים או שיחת תדרוך של לשכת ראש הממשלה.
אם כן: שיחה ראויה לציון בין מנהיגי ארה"ב וישראל נערכת על רקע נסיונות לחידוש שיחות שלום ותזוזות בסוגיה האיראנית. כל העיתונים למעט "הארץ" מתארים את השיחה כמחווה של אובמה המעודדת את המדיניות ההתקפית של נתניהו (למרות הגינוי התקיף של ארה"ב את ההתנקשות עצמה) – תיאור העולה בקנה אחד עם עמדתה של לשכת ראש הממשלה. רק "הארץ" בוחר למסגר את השיחה כמהלך בתוך הניסיון להתניע מחדש את המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. האם זהו דיווח אמין יותר או ש"הארץ", בניגוד לעיתונים הלאומיים, הציוניים והפטריוטיים, פשוט מעדיף לדברר את הלשכה של המנהיג הלא יהודי? ביום ראשון נעסוק כנראה, ממילא, בעניינים אחרים.
משחק מלים כלשהו עם המלה לפיד
ובחזרה לתיאוריה שהוזכרה בראשית הפסקה הקודמת: המחשבה שיאיר לפיד קבע במו ידיו את הנושא התקשורתי החם של ישראל בזמן זה או אחר יכולה לנבוע, כמובן, רק ממוחות רופפים משהו (או מכאן). גם את הקביעה הנחרצת של אנשי מהדורת שישי של ערוץ 2 (שכתבה ששודרה בה על תקיפת ילדה בבית-שמש על-ידי חרדים היתה ציון דרך בטיפוס הנושא אל ראש סדר היום), כי ללפיד (שהגיש את המהדורה עד לשבוע שעבר) אין יד ורגל בקביעת התכנים, אין סיבה שלא לקבל כפשוטה. ובכל זאת, יש זירה תקשורתית משמעותית שבה הטענות כאילו סדר היום מתיישר באורח פלא עם האספירציות הפוליטיות של לפיד אינן נדמות תמוהות מדי. הכוונה, כמובן, ל"ידיעות אחרונות".
"למה לי פוליטיקה", לשון הפניה עתירת ממדים בראש שער העיתון, מעליה תמונת פניו המחייכות של לפיד (עטוי שרשר תמוה), מתחת לה ציטוט מ"הטור הכי מדובר השבוע – רק ב'7 ימים'": "היה לי הכל, כולל השפעה וכסף, והחלטתי לוותר על כל זה בשביל משהו שאני מאמין בו. כמה מחברי הטובים ביותר חושבים שזה מעשה משוגע. יכול להיות שהם צודקים. מן הראוי שאסביר מה קרה: למה החלטתי לרוץ לכנסת". אם כן: לפיד כקורבן, או ביתר דיוק: הנושא את חטאינו עבורנו, ובקיצור: לפיד ג'יזוס. ועוד אומרים שהוא אנטי-דתי.
שער מוסף "7 ימים" מקדיש גם הוא את חלקו העליון להפניה שמנה ומדושנת לטור של לפיד, המשתמשת באותו ציטוט מן הטור ומוסיפה משפט אחד מוסגר: "השבוע נדמה לי שמן הראוי – באופן חד-פעמי – שאסביר מה קרה: אז למה אני הולך לפוליטיקה". כלומר, המוסף מתנצל, במובלע, ומבטיח שרק השבוע יעניק את החשיפה הגדולה ביותר שהוא מסוגל לה באופן הבוטה ביותר האפשרי לתעמולת בחירות של מועמד פוליטי, בעוד שבאותה הבלעה הוא מודיע גם כי ימשיך לאפשר לאותו מועמד לנצל אותה במה לקידום של, ובכן, עצמו.
המוסף הפוליטי של "ידיעות", שברוב השבועות, לטעמי, הוא המוסף המעניין ביותר מבין מתחריו, היה יכול להיכתב השבוע על-ידי יועצי התקשורת של לפיד (ואולי...?). על השער נראית דמותו המצוירת של לפיד כשהוא מלהטט בראשיהם של כל ראשי המפלגות האחרות (פלוס: נועם שליט ואריה דרעי. חסר: משה מזרחי). "המתאגרף לשעבר יאיר לפיד עובר לזירה הפוליטית. כולם בכוננות ספיגה", נכתב בכותרת המשנה, שהודפסה כנראה בעזרת טכנולוגיה מתוחכמת ההופכת ריריות מהלשון לאותיות דפוס.
סימה קדמון, שאם היתה בת 16 היתה כנראה אוספת חתימות של לפיד, מקדישה לו טור – כמדומני השלישי השבוע – נוטף דבש וקינמון. קדמון אינה כותבת על לפיד, היא כותבת ללפיד. הסימביוזה המביכה עם מושא הכתיבה מומחשת באופן הגס ביותר כשקדמון בוחרת לפתוח את הטור בשיחה של פלוני אלמוני עם לפיד בשירותים ציבוריים. המקור לשיחה, עולה מן הסיפור עצמו (פאנץ' הומוריסטי מזרח-אירופי שסבא שלי היה נהנה ממנו), הוא לפיד ולא בן-שיחו האנונימי. קדמון מתקדמת עוד צעד לקראת זניחת תפקיד הפרשנית וכניסה לתפקיד היועצת הפוליטית כשהיא מפנטזת על הקמת מפלגה משותפת של הפייבוריטים החדש והישנה שלה: לפיד וציפי לבני.
אפילו נחום ברנע מקדיש טור מלא שבחים ללפיד ("כוכב אחד מעז" היא כותרת המדור כולו), הודף את הביקורות השונות המופנות כלפיו ומזהיר רק מ"נקמת האלים במצליחים תמיד" (אגב, ברנע פותח בכך שהוא מונה את הסיבות שבשלן לפיד שונה מידוענים אחרים שהפכו פוליטיקאים, כמו אביו יוסף לפיד וכמו יחימוביץ', שנואת נפשו של ברנע. הוא כותב כי בניגוד אליהם, לפיד "לא מתכוון להתעטף במסגרת קיימת, אלא להקים רשימה משלו". יש לציין כי הדבר עומד בניגוד להערכות הרווחות שלפיהן לפיד ישתמש במפלגת חץ של אברהם פורז כדי לרוץ לכנסת). ידידיה מאיר, עורך המדור הסאטירי ובעלה של סיון רהב-מאיר, בעלת טור במוסף, נדד עד ל"בשבע" הדתי-ימני כדי לכתוב משהו ביקורתי על לפיד הפוליטיקאי (בלי קשר, הטור מומלץ לקריאה).
ובקיצור, לפי הימים האחרונים לפיד הוא לא האולמרט החדש של "ידיעות אחרונות", אלא משהו אחר, משודרג, ליגה משלו. "ואני מפציר בכם, אגב, לא להחמיץ את האירוניה: בדיוק אותם אנשים שטענו בשבוע שעבר בלהט שזה לא בסדר שאני מקדם את העמדות שלי דרך הטלוויזיה טענו השבוע בלא פחות להט שאין לי עמדות בכלל", כותב לפיד בטורו (המדובר!). האירוניה, כמובן, עובדת לשני הצדדים: אם לפיד כן השתמש בחשיפתו התקשורתית כדי לקדם את דעותיו, אזי הביקורת על כך שרירה וקיימת.
כך או כך, העובדה שללפיד ניתנה במה לפרוש את משנתו בענייני חינוך או דת ומדינה בעוד הוא רוקם בסתר את ריצתו לכנסת אינה הבעיה. הבעיה היא שבעיתוי כזה ללפיד ניתנה במה לקדם את עצמו – ו"עצמו" הוא הדבר שלפיד מקדם לקראת ריצה לכנסת. לא דעותיו בנושאי דיור ציבורי או שיטת המשטר. כפי שכתבה כאן ענת באלינט, אם התובנה הזו הצליחה לחמוק מלפיד, ייתכן שייגרם לו מפח נפש גדול ברגע האמת.
ובסופו של דבר, מה הן באמת דעותיו של לפיד? לפיד עונה תשובה ניצחת: די לתיוג הישן, הוא כותב. די לחפש אם מישהו הוא "שמאלני" או "ימני", "שונא חרדים" או "פשרן", "סוציאליסט" או "קפיטליסט". זו, אכן, תשובה ניצחת, משום שהיא ברורה, חד-משמעית, כזו שניתן להסכים איתה או לפטור אותה בזלזול. אלא שמיד אחרי שהוא קובע שאי-אפשר לסכם אותו "במלה או שתיים", מסכם לפיד את עצמו בארבע (כנראה ששתי מלים עושות את ההבדל): "פטריוט ישראלי, יהודי וציוני".