הפגנה אתמול נגד חוק המסתננים (צילום: רוני שיצר)

הפנתרים השחורים

הדרת נשים, זוזי הצדה – פני מקום לגזענות הקלאסית: לבן נגד שחור. "זו גם הארץ שלנו", מכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אלפי אתיופים הפגינו נגד הגזענות", נכתב בכותרת השנייה בגודלה על שער "מעריב". התמונה המרכזית בשני השערים היא של "ילדות יוצאות אתיופיה שצבעו את פניהן בלבן, בהפגנה אתמול בקריית-מלאכי". העיתונים מדווחים על 2,000 או 2,500 מפגינים.

תצלומים מההפגנה אתמול הם גם התצלומים המרכזיים על שערי "הארץ" ו"ישראל היום". פניהם של המצולמים שם אינן צבועות, אולם בעוד שהכותרת על שער "הארץ" מדווחת כי "אלפים בקריית-מלאכי: 'גאים בצבע עורנו'", זו על שער "ישראל היום" – כותרת ראשית – מתעקשת לצבוע את המפגינים בכל זאת: "מחאת האתיופים", נכתב בה.

מעבר לוולגריות המילולית של "ישראל היום" (הרי הם אינם אתיופים), המתכתבת עם הגזענים שנגדם היא יוצאת ("די לגזענות", נכתב בתוך עיגול אדום על שער העיתון), הרי שמדובר גם בראיית עולם צרה המצמצמת את המאבק בתופעה המכוערת – השקפה המכתיבה גם את הדיווח החדשותי על ההפגנה.

ב"הארץ", לעומת זאת, כותבים כי "בהסתכל על המרקם האנושי המגוון שהצטרף למחאה, ניתן להבין כי אין מדובר במחאה מקומית, אלא בניסיון להילחם בתופעת גזענות רחבה יותר, כלל-ארצית", ומצטטים את רביע אל-סגיר, "תושב שפרעם שבא להפגנה עם קומץ בני המגזר הערבי ופעיל ב'מטה למאבק בגזענות', שאירגן הסעות להפגנה מכמה מוקדים בארץ". "תופעת הגזענות מזיקה לכולנו", הוא אומר, "ואי-אפשר להפריד בין האפליה כלפי האתיופים בישראל לבין האפליה כלפי התושבים הערבים או דוברי הרוסית". הנה, אפשר להפריד.

ויש גם מי שהיה שם (יש לשער ולקוות) וראה דברים אחרים: "ולמרות המפגן המרשים היו אתמול גם מי שביקשו להזכיר את מי שלא הגיעו", כותבים דני אדינו אבבה ומתן צורי ב"ידיעות אחרונות". "אפשר לספור על שתי אצבעות את כמות המפגינים הלא אתיופים שהיו כאן", הם מצטטים את "אחד המשתתפים". "הייתי שמח אם הם היו מגיעים להזדהות. חבל שהחברה הישראלית לא מבינה שהבעיה הזו היא של כולנו". גם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" מדווחים על האחוז הגבוה של צעירים שהשתתפו בהפגנה.

עילת ההפגנה היא מנהגי אפליה בקרב בעלי דירות בקריית-מלאכי, והטבלואידים נוקבים גם בשם רחוב: רחוב הרב חיים פינטו, שכיכב בכתבה על הנושא בערוץ 2 בשבוע שעבר. המפגינים "החליטו להתכנס אחרי הפרסומים על בעלי בתים בעיר המסרבים להשכיר ולמכור דירות לבני העדה האתיופית", כותבים יניר יגנה ורויטל בלומנפלד ב"הארץ". "אולם", כותב יובל גורן בידיעה ב"מעריב", "הסיפור על האפליה הקשה הוא רק הקש האחרון בשרשרת הקיפוח שחווים יוצאי העדה על בסיס יומי, בעודם מתמודדים עם בתי-ספר נפרדים ואפליה בתעסוקה". כל העיתונים מדווחים על השתתפותם של חברי-כנסת בהפגנה ועל דיון מיוחד בכנסת שיתקיים היום בנושא אפליית יוצאי אתיופיה.

רק "ישראל היום" מפרסם טור פרשנות לצד הסיקור החדשותי של ההפגנה (דן מרגלית, הפותח בתיאור מקרה אפליה בשכירת דירה שחווה הוא עצמו בצעירותו: בעלת הבית חשבה שהוא ממוצא מזרחי). "הארץ" מסתפק בידיעה אחת בלבד. "מעריב", לעומת זאת, מקדיש לסיקור את הכפולה הפותחת. "ידיעות אחרונות" מסתפק בעמוד אחד (עמ' 4), אך מקדיש את כתבת השער של המוסף לגילויי גזענות כלפי יוצאי אתיופיה.

"הם יפים, שחומי עור, מתולתלים ונחושים", נפתחת הכתבה של מרב בטיטו, מכתיבה את גבולות הגזרה של הרשאים להיאבק על כבודם ומעמדם, כאילו לא חלפו הימים שבהם היה על התקשורת הליברלית לשכנע את העם כי האחר שבקרבה הוא יפה, במקום לזעוק כי אסור לשנוא ולהפלות אף אחד, גם אם הוא מכוער, בעל שיער חלק או אף ארוך.

ואולי לא חלפו. "לאתיופים בקריית-מלאכי נמאס", נכתב בכותרת המשנה. "30 שנה הם סובלים מגילויי גזענות והשפלות. מרב בטיטו ליוותה אותם אתמול בעיר ובהפגנה ופגשה אנשים שלא מוכנים יותר לשתוק. 'נילחם למען העדה שלנו כמו שבשנות השבעים נלחמו למען המזרחים'". מפגיני ואדי סאליב והפנתרים-השחורים לא קיבלו, יחסית לבעיות אחרות של החברה הישראלית, הרבה תקשורת, ובוודאי לא הרבה תקשורת אוהדת. האם עיתונות הקמפיינים שצומחת כאן בישראל בשנים האחרונות תעניק ליוצאי אתיופיה את השופר שהם זקוקים לו ותירתם לשינוי התודעה ביחס אליהם? אפשר להמר שלא. יסודה של עיתונות הקמפיינים בשיקולים מסחריים, ובישראל חיים כיום רק כמה עשרות אלפי עולים מאתיופיה.

אפליה על בסיס מקום מגורים

"למרות הבטחה לארה"ב: הממשלה מסבסדת רכישת דירות בשטחים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". ה"שטחים" בידיעה של חיים לוינסון הם היישוב אפרת שבגוש עציון, שמשרד השיכון פירסם מכרז לבניית 213 יחידות דיור בו בשיטת "מחיר למשתכן". "מכרזי 'מחיר למשתכן' מתפרסמים בערים רבות בכל רחבי הארץ. לכן אין בפרסום ביישוב אפרת משום מתן הטבה ייחודית לעיר הזאת", מגיבים במשרד ראש הממשלה.

הכותרת הבולטת הזו הזכירה לי פסק דין שניתן השבוע בבג"ץ, בעניין עתירת תנועת יש-גבול נגד מינוי השופט נעם סולברג לכהן בבית-המשפט העליון: "בעתירה מתבקשת המשיבה 'לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבע כי מתנחל בשטחים הכבושים אינו ניחן בטוהר המידות הנדרש לשופט בבית-המשפט העליון, וכך בחירתה בנעם סולברג, מתנחל בסביבות שכם, לכהונה בבית-המשפט העליון, הינה החלטה פסולה ודינה להתבטל' [...] בעתירה נטען, בין היתר, כי התנחלותו של המשיב בשטחים הכבושים אסורה על-פי דין 'והיא כשלעצמה מעשה דוחה מבחינה מוסרית', הפוסל את המשיב מלכהן כשופט בכל ערכאה שיפוטית, ובמיוחד כשופט בבית-המשפט העליון", סוכמה העתירה בפסק הדין, שנמשך כך:

"דין העתירה להידחות על הסף. [...] למעלה מן הצורך אציין כי חזרתי ועיינתי בחוק יסוד: השפיטה, ולא מצאתי כי מקום מגוריו של המשיב באלון-שבות (בגוש עציון ולא 'בסביבות שכם', כפי שנכתב בעתירה) מהווה עילה או מניעה לכהונתו של שופט, לרבות שופט בית-משפט עליון. לא למותר לציין כי המשיב מכהן זה שנים רבות כשופט, אך כפי שציינו העותרים עצמם, לא עלתה בעניין זה על ידם כל טענה נגד המשיב עד עתה. אף לא מצאתי תקדים משפטי לפיו מקום מגורים כאמור מהווה פגיעה בטוהר המידות בכלל, ובטוהר המידות השיפוטי בפרט. העותרת לא הצביעה על תקדים כאמור, אך לשם הזהירות, חזרתי ועיינתי גם בכללי אתיקה לשופטים, תשס"ז-2007, ולא מצאתי כי מקום מגורים כאמור מהווה עבירה על כללי האתיקה".

מתחת לפני השטח

"אחרי מאבקי הגז, הנפט והסכם ים המלח, המדינה פותחת חזית חדשה", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "המשנה ליועץ המשפטי לממשלה קובע כי התמלוגים שמשלמת כיל על כריית פוספטים בנגב נמוכים מדי. פוטנציאל ההכנסות למדינה: עשרות מיליוני שקלים בשנה". לפי עמיר בן-דוד, ההפרש עתיד להיות בין 12 מיליון שקל לשנה שמקבל הציבור כיום ובין 80 מיליון שקל שיוכל לקבל בעתיד.

מדינת ישראל, על כך גדלנו וכך חונכנו, היא מדינה ללא אוצרות טבע. העובדה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחינוך הלאומי, שכן היא ניצבת בצד אחד של משוואה שמצדה האחר אומות של רוכבי גמלים חסרי תרבות וכישרון הנשענות רק על אוצרות הטבע – קרי, נפט – שבאדמות ארצותיהן. אלא שלישראל יש אוצרות טבע, וההתעלמות שלנו מעובדה זו מעידה דווקא על טיפשותם ואוזלת ידם של היושבים בציון, המעניקים לקומץ של מעט מזעיר מהם ליהנות באופן חסר פרופורציה מהטוב הטמון באדמה שלא בזכות חוכמתם או כשרונם.

הניצול החמדני של אוצרות הטבע של מדינת ישראל והנרפות הפחדנית והמושחתת של מדינת ישראל המאפשרת לו להימשך עלתה אל פני השטח בזכות שר האוצר שטייניץ ופרופ' איתן ששינסקי, שעמד בראש ועדה שמינה האוצר לבחינת ההכנסות מתגליות הגז בחופי ישראל. אולם יותר מכולם זכאים למירב התשבחות על כך שהעלו לסדר היום הציבורי את הנושא החשוב הזה שני גורמים: יצחק תשובה ויועציו וכמה עיתונאים בעיתונים הכלכליים, במיוחד "כלכליסט" ו"דה-מרקר". תשובה ניהל מערכה אגרסיבית ומכוערת כל-כך, שבפני העיתונאים שניאותו להסיר את מעטה ההתקרנפות והפחד היו מוטלים חומרים רבים ומגוונים למלא בהם סיקור רציף ועיקש של המאבק על זכותו של הציבור ליהנות מהגז הישראלי.

כבר אז הצביע "כלכליסט" על כך שהגז הוא רק אוצר טבע אחד מני רבים שהמדינה נותנת למספר מצומצם של אנשי עסקים לנצל אותם בלי לשלם כמעט דבר בתמורה למדינה. משפחת עופר והחברה-לישראל היו הבאים בתור לעלות על הכוונת של ממשלת נתניהו, אולם הפעם שר האוצר שטייניץ בחר לחתום על הסכם פושר, שהשאיר את המדינה עם פחות מחצי תאוותה בידה. לא עזרו המחאות של השרים הנוגעים בדבר, שרי התיירות ואיכות הסביבה, ולא העובדה שהתגלה כי ביסוד ההסכם עמדה טעות חישובית ענקית של האוצר.

כעת, על כל פנים, מוביל המשנה ליועץ המשפטי אבי ליכט ניסיון ממשלתי להגדיל לרמה נאותה את התמלוגים המתקבלים מאוצרות טבע אחרים – מלח ופצלי שמן, נוסף על ההחלטות ביחס לגז ואשלג. ועוד לא דיברנו על מי מעיינות למשל ואוצרות טבע אחרים. העיתונות אוהבת מספרים גדולים ואוהבת לסקר כסף. זה סיפור עם מספרים גדולים, עצומים, ועם הרבה-הרבה כסף, וגם עם הבטחה לדרמות משוחקות היטב, נבלים וגיבורים. העובדה שהעיתונות, למרות זאת, מעדיפה ברובה המכריע שלא להעלות את הנושא הזה לראש סדר היום, או לפחות לעקוב אחריו באופן אפקטיבי, היא תעודת עניות, תרתי משמע.

איומים על העיתון המסחרי הנפוץ במדינה

זהו היום השלישי אחרי שאיש התקשורת יאיר לפיד הכריז כי הוא מתכוון להעמיד עצמו לבחירה לתפקיד פוליטי בבחירות הבאות, והעניין התקשורתי במהלך טרם נמוג. שלושה ימים הם זמן קצר מכדי שאפשר יהיה להתייחס לתשומת הלב הזו כראיה לעמידותו של לפיד בשחיקת העניין הציבורי בו (זו שהפרשנים סימנו כמכשול העיקרי בדרכו לכהונה בכנסת, בשל הזמן הארוך יחסית הצפוי עד לקיומן של בחירות, גם מוקדמות), אולם גם אם לא ניתן עדיין לקבוע מסמרות באשר לחוסנה של ההתעניינות התקשורתית בלפיד, ניתן ללקט עדויות באשר לאופיה.

אלו אינן מבשרות טוב. "אפקט לפיד", לפי העדויות המצטברות, הוא אפקט שלילי בעיקרו. הוא גורם לעיתונים להפנות את תשומת לבם (השטחית והקופצנית ממילא) לשולי ולקוריוז. כך למשל הכותרת הראשית של "מעריב", המטופשת אפילו בסטנדרטים הסלחניים כלפי העיתון הזה, עוסקת בהודעה שכתב פלוני בדף הפייסבוק של לפיד. "איומים על חייו של לפיד", לשון הכותרת, ולצדה הדפסה מוגדלת של הסטטוס.

לצד תצלום המסך, הידיעה עצמה, של אביעד פוהורילס. כל תוכנה: לשון ההודעה רצופת שגיאות הכתיב והעילגת, כמה משפטי הקדמה ומשפט סיכום. ידוע כבר שעבור העיתונות העכשווית "אינטרנט" ו"פייסבוק" הם עדיין מושגים המעוררים תגובות דומות לאלו שעוררו ודאי המלים "טלגרף" ו"ראינוע" עבור עיתונאי סוף המאה ה-19: עולם אקזוטי, זר ומוזר, המציע רמזים לסכנות ותענוגות סנסציוניים. הצירוף של "יאיר לפיד" ל"פייסבוק" גרם, כפי שניתן להיווכח היום, לקצר חשמלי ממש במעגלים של עורכי העיתון. הנה הצעה לעורך "מעריב" לכותרת הראשית של מחר: ילד קילל בטוויטר את נועם שליט. שלח את התחקירנים שלך כבר עכשיו (הכתובת: twitter.com).

זה עוד כסף קטן לעומת "ידיעות אחרונות". שער העיתון הזה בשלושת הימים האחרונים הולך ומידמה לזה של "ישראל היום", בהבדל סמלי של זהות הגיבורים. את התפקיד שמגלם נתניהו על שער "ישראל היום" תופס לפיד ב"ידיעות אחרונות" (כמובן שאת התפקיד שגילם נתניהו ב"ידיעות אחרונות" מגלם כעת לפיד ב"ישראל היום"). היום מופקע חלק גדול מהשער למען מודעת בחירות: "למה לי פוליטיקה עכשיו", לשון הכותרת, המופיעה לצד איור של לפיד (הצמוד לטור השבועי שלו ב"7 ימים" של "ידיעות"). "יאיר לפיד בטור מיוחד על הצעד הדרמטי", נכתב בהפניה למוסף שיתפרסם ביום שישי.

בטור עצמו, אגב, נכתב בפתח הדברים: "איני מתכונן לשעבד את המדור הזה (ובוודאי שלא את יושרתו של העיתון המארח אותו) לדרכי הפוליטית החדשה, ובשבוע הבא הוא יחזור למתכונתו הרגילה, כולל הבדיחות על חשבונה של זוגתי-שתחיה, אבל השבוע נדמה לי שמן הראוי – באופן חד-פעמי – שאסביר מה קרה". מסתבר אם כן, כי לפיד ימשיך – במקביל לעיסוק בהקמת מפלגה – לכתוב את הטור הפותח במוסף הדגל השבועי של "ידיעות אחרונות". אם כן, צעד דרמטי: לפיד מכריז כי הוא מצטרף לפוליטיקה, וכך גם "ידיעות אחרונות".

מלאה כוסי

כזכור, נועם שליט, אביו של מי שהיה החייל החטוף והילד של כולנו גלעד שליט, גנב את ההצגה ללפיד כשהודיע יום אחריו כי יתמודד על מקום ברשימת העבודה. גם הכרזה זו נתקלה בביקורת, אבל אם היה צורך בראיה כלשהי שתסתור את הטענות העקרוניות בגנות השתתפותם של לפיד ושליט בחיים הפוליטיים (חגי סגל מציג אחת כזאת היום ב"ידיעות אחרונות", אראל סג"ל ב"מעריב" ויש עוד), באה אנסטסיה מיכאלי וסיפקה אותה.

מפגן האלימות האינפנטילי של חברת-הכנסת של ישראל-ביתנו שלשום מלמד כי רף הכניסה לכנסת ישראל – שגם כך היה נמוך אחרי שגילינו שם גנבים, אנסים ונוטלי שלמונים – מוצב אפילו מתחת לדרישה של מראית עין של התנהגות חברתית המתבקשת גם בגן ילדים (מוסד שמיכאלי אמורה להכיר היטב, בהיותה אם לשמונה ילדים. מעניין כיצד אלו מגיבים כעת כשאמם גוערת בהם את הגערה ההורית המזדמנת "די להרביץ!". ואולי היא אינה טורחת).

ח"כ אנסטסיה מיכאלי, אתמול בישיבת ועדת הביקורת של הכנסת (צילום: דוד ועקנין)

כפולת עמודים שמקדיש המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ל"כמה מהרגעים המביכים ביותר של נבחרינו בכנסת" מלמדת כי או שהכתב משה רונן התעצל או שהכנסת שלנו, אחרי הכל, אינה כל-כך גרועה. רונן מרחיק עד לשנות ה-70 ומספק עשרה אירועים שכמה מהם רחוקים מלהיות ראויים להיכלל ברשימה שהכותרות לה הן "מצעד הבושה" ו"מופע האימים". מה שכן בולט הוא כי בשניים מבין העשרה משתתפת ח"כ מיכאלי וכי אירוע השפיכה שלה הוא המעשה האלים היחיד ברשימה.

"ידיעות אחרונות", בכל אופן, לוקח קשה – ובצדק – את ההתפרעות התורנית של מיכאלי ומקדיש את כפולת העמודים הפותחת להתנהגותם של כמה מחברי-הכנסת: "ח"כים מתנהגים כמו ליצנים" היא כותרת הכפולה, ציטוט של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. "ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין נמאס מהתנהגות של ח"כים והוא יוצא נגדם במתקפה חסרת תקדים", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "על הרבה גימיקים מביכים שידעה הכנסת ה-18 ראובן ריבלין הבליג – אבל תקרית אנסטסיה מיכאלי עברה מבחינתו את הגבול".

והכותרת ממשיכה: "כעת יוחמרו העונשים ואולי אף יבוטלו לח"כים סוררים הטיסות לחו"ל. הראשונה לקבל עונש קשה היא מיכאלי: חודש הרחקה מהמליאה". למה הדבר דומה? לעובד שיכה עובד אחר וכעונש ייגזר עליו להישאר במשך חודש בבית ולא לבוא לעבודה. אגב, מיכאלי כן תוכל לבוא להצבעות. נו, באמת. אפילו יאיר לפיד כבר היה חושב על עונש טוב יותר.

ענייני תקשורת

מיקי חיימוביץ' מוסרת לרז שכניק ב"ידיעות אחרונות" כי אין בכוונתה לחזור להגיש חדשות, בתשובה לשאלה אם תחליף את יאיר לפיד בהגשת תוכנית החדשות "אולפן שישי" בערוץ 2. במדור הדעות של "ישראל היום" מתפרסם מאמר תחת הכותרת "נועם שליט: טוב או רע?".