שותף-יריב

"ליברמן ברח מהמערכה", הכריזה אתמול הכותרת הראשית של "ישראל היום", בעקבות הודעתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן על התפטרותו מתפקידו. כותרת ראשית חריגה, שלא נבעה מציטוט של דובר כלשהו שהתראיין לעיתון ואף לא נשאבה מטור פרשנות שפורסם בו.

אפשר לראות בכותרת הזו מתנה נוספת שהעניק החינמון הנפוץ בישראל לראש הממשלה בנימין נתניהו, אולם כדאי לשים לב כי בעמוד השער, מתחת לכותרת, לא הופיעו תצלומים של נתניהו וליברמן בלבד. צורף אליהם גם תצלומו של שר החינוך נפתלי בנט, בן חסותם הטרי יחסית של איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, ורעייתו, זוכת מדליית החירות הנשיאותית בארצות-הברית, הד"ר מרים אדלסון.

לא פחות מששירתה הכותרת של "ישראל היום" את נתניהו, היא שירתה את בנט, שמבקש למצב את עצמו כמי שדרש ללא הרף פעולה תקיפה מול עזה ונותר כעת בודד בעמדתו אל מול הפייסנות של נתניהו ויתר חברי הממשלה.

עדות תומכת לכך שהכותרת ב"ישראל היום" משרתת את בנט אפשר למצוא ב"בשבע", השבועון החינמי שפונה בעיקר למגזר הדתי-לאומי. "בריחה מאחריות" נכתב בכותרת הראשית של גליון "בשבע" שראה אור אתמול, על רקע תצלום של ליברמן. הכותרת הזו, דומה להפליא לכותרת "ישראל היום", מפנה למאמרו של העורך הראשי של "בשבע", עמנואל שילה, שמבקר בחריפות את ליברמן וקורא למנות את בנט לשר הביטחון. גם על נתניהו, ראוי לציין, יש לשילה ביקורת: "האחריות על הדשדוש הבטחוני מוטלת קודם כל על ראש הממשלה".

זמן קצת לאחר הפרסומים הראשונים על "תיק 2000" והממצאים שעלו מהחקירות בדבר הנכונות של נתניהו להקריב את "ישראל היום" למען הפסקת אש מול "ידיעות אחרונות", הכריז "ישראל היום" על גט חלקי מראש הממשלה. אפשר היה לראות בכך תרגיל להרחקת המערכת העיתונאית ובעלי השליטה מחקירות נוספות במשטרת ישראל, ואולי אף מהעמדה לדין. אולם כעת, כשהבחירות קרבות, מגיע רגע האמת של שופר התעמולה. במערכות הקודמות התייצב "ישראל היום" לצד נתניהו ללא סייג, ודחף אותו קדימה לנצחונות. הפעם, כך נראה, אין קו אחיד בעיתון עם הדגל, שמודפס הבוקר ב-400 אלף עותקי חינם.

כמו אתמול, גם הבוקר משרת שער "ישראל היום" את בנט לא פחות מאשר את נתניהו. התצלום המרכזי בשער מציג את שני בני החסות של הזוג אדלסון יושבים זה לצד זה. "נתניהו במאמץ אחרון למנוע את הקדמת הבחירות", נכתב מעל, בכותרת הראשית. כותרת המשנה לראשית נחתמת בציטוט יפה מפי בנט, שיעודד את כל מי שלב ציוני מפעם בקרבו: "המטרה היא שישראל תחזור לנצח".

בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות ב"ישראל היום" מפרסם הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד טור קצר ובו הוא מדמה את נתניהו ל"אריה פצוע", לא פחות. לדברי טוכפלד, "הליכה לבחירות על רקע מחדל עזה סודקת את דימוי המנהיג האולטימטיבי שאותו בנה [נתניהו] במשך שנים". אם לא די בכך, טוכפלד מחמיא לאפשרות מינויו של בנט לשר ביטחון ("יוכלו לשדר יחד יציבות ולפצוח במתקפה משולבת ומתואמת נגד כל מי שינסה להפריע").

בטורו המורחב של טוכפלד, הרואה אור במוסף "ישראל השבוע", מבקר הפרשן בעיקר את ליברמן ("איש בעיקר של חששות ופחדים", "מנהל כושל, או גולם מוחלט"), אך גם מגדיר את סבב הלחימה האחרון בעזה כ"חידלון ואוזלת יד" ומטיל את האחריות על ראש הממשלה נתניהו: "[ה]בעיה האמיתית של נתניהו בבחירות הבאות: להסביר את מהלכיו בעזה, מהלכים קשים וכואבים עבור מרבית הציבור". את בנט מגדיר טוכפלד "שותף-יריב" של נתניהו בממשלתו. זו הגדרה יפה גם לגבי יחסי שניהם עם בני הזוג אדלסון.

מנגד, יש ב"ישראל היום" מי ששומר על נאמנות מוחלטת לראש. אמנון לורד, למשל. "מול השליטה המנהיגותית הנדירה שמגלה נתניהו, עומדים מועמדים אחרים", כותב לורד. "כולם ברמה נמוכה בהרבה מזו שלו". ליברמן "חסר סמכות" ו"אינו ראוי כנראה למנהיגות לאומית". בנט כשר הביטחון "אינו בשל ואולי מסוכן". ואילו אהוד ברק "מסוכן עד טירוף", "חלטוריסט חסר אחריות ומרושל ללא תקנה". לכן, לפי לורד, אי-אפשר שלא להמשיך ולתמוך בנתניהו. "עזה פירושה לא רק מלחמת אין-ברירה, אלא גם מנהיג של אין-ברירה", הוא כותב על ראש הממשלה.

אם ישנה מחלוקת פנימית ב"ישראל היום" בין תומכי בנט לתומכי נתניהו, דומה שאין מחלוקת לגבי הביקורת על ליברמן. התפטרותו השבוע כמו שחררה את הרסן שמנע מעיתונאי "ישראל היום" לבקרו בחריפות בשנתיים האחרונות. אחרי ה"ברח מהמערכה" שעיטר אתמול את שער העיתון מגיע הבוקר שער המוסף הפוליטי, שבו מודפס תצלום של ליברמן בקסדה צבאית, שאינה הולמת אותו. הכותרת: "כגודל הציפיות".

עידן של ציניות ושחיתות

את התמיכה התקשורתית בבחירות הקרובות לא ישיג שר הביטחון המתפטר מהעיתון של נתניהו (ובנט), אך עדיין שמור לו מקום של כבוד ברשימות הלבנות של ארנון (נוני) מוזס ב"ידיעות אחרונות" ואצל בכיר פרשני "מעריב", בן כספית. בתשובה ישירה ל"ליברמן ברח מהמערכה" של נתניהו ו"ישראל היום" מתנוססת הבוקר בשער "ידיעות אחרנות" הכותרת "נתניהו ברח מאחריות". ציטוט מפי ליברמן עצמו, "בראיון ראשון אחרי ההתפטרות".

מימין: שער "ישראל היום", 15.11.18; שער "ידיעות אחרונות", 16.11.18

הראיון המלא, שניתן לכתב יובל קרני, מתפרסם ב"מוסף לשבת" של העיתון. "נתניהו ברח מאחריות. אני מכיר את החומרים הסודיים. הכל תירוצים", מצוטט ליברמן בשער המוסף. בראיון עצמו הוא מספר כי בישיבת הקבינט האחרונה הציע "להנחית מכה מאוד קשה על חמאס", בלי פעולה קרקעית, אך ההצעה נדחתה. "ברגע שראש הממשלה קיבל החלטה ללכת להסדרה, להעביר לחמאס כסף ולהסכים להפסקת אש – זאת בריחה מאחריות", הוא אומר. אחרי שבלשכת ראש הממשלה תידרכו עיתונאים כאילו גם הוא תמך בהפסקת אש, החליט להתפטר.

השער הבוקר של "ידיעות אחרונות" בכיכובו של ליברמן מצטרף לסדרה ארוכה של שערים שהחמיאו לפוליטיקאי שנחלץ בעור שיניו מהעמדה לדין בגין שחיתות (עיתונאי "דה-מרקר" רותם שטרקמן אוסף אותם להנאתו). כפי שהוקלט בעבר ראש עיריית ירושלים הנבחר משה ליאון, בעיתון של מוזס "יש הוראה" לפעול לטובת ליברמן.

בטורו שב"דה-מרקר" מצטט גיא רולניק את אותה הקלטה של ליאון, שפרסם השבוע עיתונאי "הארץ" גידי וייץ. בהמשך נשען עליה רולניק כדי להשוות בין ליברמן למוזס: "האחד פוליטיקאי והשני בעסקי העיתונות, אבל התרבות, האידיאולוגיה והשיטות דומות להפליא. מעגל נאמנים קרוב, קרבה לטייקונים, אפס שקיפות ושימוש בסיסמאות של ימין ושמאל כדי לצבור כוח".

לפי רולניק, "הנרטיב הדומיננטי בעיתונות וברחוב הוא שאנחנו חיים בעידן של נתניהו. אבל אנחנו חיים בעיקר בעידן של ציניות ושחיתות וקבלתן כמובנות מאליהן". מהבחינה הזו, לדבריו, אין הבדל בין המיליונים שזורמים לפוליטיקאים מימין בלי שום הסבר משכנע לבין המיליונים שזרמו לאהוד ברק מקרן וקסנר.

ב"מעריב" מספק בן כספית גרסה מפורטת לנסיבות ההתפטרות של ליברמן מתפקיד שר הביטחון. כספית, נזכיר, הוא מדובריו הנאמנים ביותר של ליברמן. לפני הבחירות הקודמות הגדיר את ליברמן, שבעבר הורשע בתקיפת קטין, כ"מבוגר האחראי", וסימן אותו כמועמד ריאלי לראשות הממשלה. אחרי הבחירות הסביר כספית מדוע ששת המנדטים שליברמן קיבל הם בעצם עשרה מנדטים ומעלה. בהמשך קבע כספית תו תקן חדש לטוהר המידות הנדרש מאנשי ציבור כשכתב כי ליברמן, שחברה בבעלות בתו קיבלה מגורמים עלומים מיליוני שקלים לאורך השנים, "לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו".

"ההתפטרות פוליטית, אבל גם אותנטית", טוען הבוקר כספית בטורו שב"מעריב". "כשנכנס למשרד הביטחון, היה בטוח שייהנה", הוא כותב על נסיבות הפרישה של ליברמן. "במקום זה, הוא בעיקר סובל. ליברמן לא אוהב לסבול".

מוזר. בתחילת השנה, כשכספית ערך סיכום ביניים לכהונת שר הביטחון ליברמן, המידע שקיבלו קוראי המדור שלו על מצב רוחו של ליברמן היה הפוך בתכלית. "לאחר יותר משנה וחצי במשרד הביטחון, אביגדור ליברמן פורש כנפיים", כתב אז כספית. "הוא נהנה מכל רגע, נסחף בחדווה למערבולת המדהימה והאינסופית של 'מערכת הביטחון', נשאב אל קרביה של מכונת הענק שנבנתה כאן כדי להגן על העם היהודי בלב הלבנט".

מה השתנה בינתיים? "בחודשים החולפים נהג ליברמן לתנות באוזני חברים טובים את צרותיו כשר ביטחון תחת נתניהו", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "הצרות הלכו ונערמו, המצוקה והתסכול גברו; ראש הממשלה דחה את כל המלצותיו והצעותיו בעניין עזה. [...] את ההצלחות וההישגים, בעיקר בגזרת הצפון, ביבי ניכס לעצמו. את המורסה העזתית הוא הפיל על שר הביטחון בכך שפשוט הדיר את עצמו, פיזית וציבורית, מהזירה הבוערת".

ואולי לא השתנה לאחרונה שום דבר? אולי גם לפני החודשים האחרונים ליברמן לא נהנה מתפקיד שר הביטחון כפי שכספית טען? הנה מה שכותב הבוקר עמוס הראל ב"הארץ": "ביוני 2016, שבועיים לאחר כניסתו לתפקיד שר הביטחון, נועד אביגדור ליברמן לפגישת היכרות עם תא הכתבים הצבאיים. בניגוד לקודמו חובב מעילי היוניקלו משה יעלון, ליברמן בא למפגש בחליפה ועניבה. כך, הסביר לנוכחים, הוא מתכוון להגיע לכל דיון ולכל ביקור בצבא. האחריות מחייבת. את תא הכתבים, הבטיח, יפגוש פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה.

"[...] החליפה והעניבה נשרו ראשונות, ככל שהקיץ הראשון של ליברמן בתפקיד הלך והתחמם. שר הביטחון גילה שנסיעה באוגוסט בהאמר הממוגן של מפקד אוגדת עזה, כשאפוד מגן לגופך, היא חוויה בלתי נסבלת בלבוש רשמי. המפגשים התקופתיים עם העיתונות הלכו והתרחקו זה מזה ככל שהתקדמה הקדנציה. אלה הוחלפו בשיחות טלפון קצרות, אישיות, שבהן לאחר הפתיח המקובל של ליברמן על 'גן עדן' ו'הכל דבש', עבר להכרה מפוכחת במורכבות המציאות האסטרטגית ובמגבלות הפעולה המוטלות על ישראל.

"אמנם חסידיו בעיתונות המשיכו לדווח שליברמן פורח בתפקיד ונהנה מכל רגע, אבל נדמה שהמציאות היתה שונה. שר הביטחון גילה את גבולות השפעתו, תחת ראש ממשלה רב-עוצמה ומטכ"ל מתוחכם ועיקש. לאט-לאט, החל המלכוד שהוא נקלע אליו להשתקף גם בפופולריות הדועכת של מפלגתו בסקרים".

הצפרדע והעקרב 2.0

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותבת סימה קדמון כי בישיבת הקבינט שלאחריה התפטר ליברמן כלל לא היתה הצבעה על הפסקת אש, אבל רק משום ש"היא היתה מיותרת, כנראה בגלל מידע רגיש ביותר שהובא בפני הקבינט שלא הותיר בפני השרים אפשרות אלא לאשר את ההחלטה".

לפי קדמון, "מה שזירז את המהלך של ליברמן הוא שנתניהו, כהרגלו, רץ לספר לחבר'ה שגם בנט וליברמן הסכימו להפסקת אש, ובכך התיר את דמם בקרב מצביעיהם. אז הם אמרו שהם לא הצביעו על הפסקת אש, אומר שר בכיר. אז מה קרה? יש לנתניהו כתפיים מספיק רחבות כדי לספוג את זה. בשביל מה היה צריך לצאת ולבייש אותם מול הבוחרים שלהם? מה אתה קובר אותם? אבל זה ביבי, אומר אותו שר. זה הטבע שלו. זה מזכיר את המשל על הצפרדע, שנעתרה לבקשת העקרב והעבירה אותו את הנהר על גבה. ברגע שחש את הקרקע, הכיש העקרב את הצפרדע".

אגב, במשל על הצפרדע והעקרב העקרב עוקץ (ולא מכיש) את הצפרדע הרבה לפני שהוא חש את הקרקע שבצד השני של הנהר, וטובע יחד איתה. זו כל הפואנטה.

בחירות 2019

ההתפטרות של ליברמן מעבירה את העיתונות ממצב "מלחמה" למצב "בחירות". במקום מעגלי אימה-נקם-אֶבֶל מקבלים הקוראים ספקולציות-ניחושים-סֶקֶר.

לפי יוסי ורטר ב"הארץ", הבחירות יוקדמו ויתקיימו בחודש מרץ. ב"ידיעות אחרונות" מצמצמים עוד יותר את האפשרויות. 12 או 26 במרץ. "מאחר שבחודש אפריל חל חג הפסח ולא נהוג לקיים בחירות מיד לפניו או אחריו, המועד הסביר לבחירות הוא חודש מארס", כותב יובל קרני. אפשרות אחרת, שאותה מעדיף נתניהו, היא בחירות לאחר הפסח, בחודש מאי, אז אפשריים התאריכים 21 או 28 בחודש.

ב"ישראל היום", כך נראה, לא שמעו על המסורת הישראלית שלא לקיים בחירות מיד לפני או אחרי חג הפסח. "בקואליציה מעריכים כי גבוהה יותר הסבירות להקדמת הבחירות ולקיומן כנראה בחודש אפריל 2019, עם אפשרות לשינויים קלים", מדווחים מתי טוכפלד ונועם (דבול) דביר.

ב"מעריב" מתמקדים בתאריך אחד בלבד, 26 במרץ, וגם מפרסמים סקר מנדטים (סקר נוסף מתפרסם ב"מקור ראשון"). לצד הסקר הרשמי, בן כספית מדווח בטורו ב"מעריב" על "סקר עומק פרטי" שערך החודש פרופ' קמיל פוקס ובו הוצע לנסקרים להצביע גם עבור "התארגנות רצינית שתאחד כוחות רבים", כהגדרת כספית, "נניח חבורה כמו גנץ, יעלון, ברק, אשכנזי, דן מרידור, ציפי לבני, שאול מופז וכאלה". לפי הסקר, כותב כספית, רשימה בדיונית שכזו יכולה לא רק לנצח את הליכוד אלא גם להקים ממשלה.

הכתב הפוליטי של ערוץ עשר, ספי עובדיה, קיבל גם הוא את ממצאי "סקר העומק הפרטי". בשונה מכספית, עובדיה נמנע מלציין את שמו של הסוקר פוקס כעורך הסקר, אך הוא מפרסם את הרכב הרשימה שהוצגה לנסקרים. לא ברור מדוע כספית השתמש במלה "נניח" לפני שמנה את חברי הרשימה, שכן אכן מדובר בגנץ, יעלון, ברק, אשכנזי, מרידור, לבני ומופז. ההבדל המרכזי בין הרשימה שמתאר כספית לזו שהוצגה לנסקרים הוא שמהסקר הרשמי ניתן היה להבין כי בראש הרשימה החדשה יעמוד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

"למרות הפספוסים: עונת הסקרים חוזרת שוב, ובגדול", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "גלובס". הכתבת הפוליטית טל שניידר מפרטת בפני הקוראים את הכשלים המובנים בשוק הסקרים הישראלי ומזכירה את הכשלונות ממערכת הבחירות האחרונה.

"בשוק הישראלי קיים ערבוב עמוק בין הסוקרים, היועצים, האסטרטגים וכלי התקשורת – כאשר כל אחד מהם, בשליחותם של הפוליטיקאים, מנסה להשפיע ולעצב את דעת הקהל. והכסף הגדול נמצא פעמים רבות מאחורי הקלעים", כותבת שניידר, ומספקת מידע רב על האופן הבעייתי שבו נערכים סקרים בישראל. כך, לדוגמה, כמעט כל הסוקרים המרכזיים עורכים סקרים עבור כלי תקשורת ובמקביל מכוני המחקר שלהם מספקים שירותים למועמדים פוליטיים, זאת בלי שקיפות כלפי הציבור.

"בזירה הפוליטית אני [עובד] עם כל מי שפונה אלי ומשלם כסף", אומר אבי דגני מגיאוקרטוגרפיה. קמיל פוקס ממכון דיאלוג בוטה עוד יותר. "אני מרשה לעצמי לצטט מישהי שאמרה – 'אני זונה פוליטית'. מי שמזמין אני עושה לו סקר". כשהוא נשאל עבור אילו מפלגות ערך סקרים משיב פוקס: "אין לי כיום לקוח קבוע, מי שפונה אני לוקח, לרוב למטרת סקר אחד. עשיתי לאחרונה סקר לגוף הכי ימני בזירה הישראלית".

מנו גבע ממכון מדגם מסרב לחשוף את הפוליטיקאים שעבורם הוא עורך סקרים. "זה כפוף להסכמי סודיות“, הוא אומר לשניידר. ”השקיפות היא חשובה במגעים שביני לבין הלקוחות שלי. אני מעדכן לקוח מן הצד הפוליטי האחד על לקוח פוליטי מן הצד האחר, ואם כולם מסכימים – אני ממשיך". בתשובה לשאלה מדוע אינו נוהג בשקיפות גם כלפי הציבור משיב גבע: ”אני מקפיד על שקיפות אל מול הלקוחות. הם יודעים אחד על השני, אבל זה לא נכון לפרט מעבר לכך, כי אני לא עובד עם מפלגה אחת אלא עם רבות".

כל הסוקרים מדגישים בפני שניידר כי אינם חברים בצוותים האסטרטגיים של המפלגות, אלא רק מספקים להן שירותים חיצוניים.

לסלוח ולמחול

אבישי גרינצייג מדווח ב"מעריב" כי בעוד כשבוע תעביר המשטרה לפרקליטות את סיכום החקירה ב"תיק 4000". גרינצייג מזכיר כי בעקבות עדותו של עד המדינה שלמה פילבר, במשטרה השתכנעו כי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו התגבשה תשתית ראייתית לעבירת שוחד. "מדובר בתיק השלישי שבו המשטרה ממליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה בגין העבירה החמורה, לאחר שכבר העבירה את המלצותיה בתיקי 1000 ו-2000". עוד מציין גרינצייג כי היועץ המשפטי לממשלה צפוי להודיע לנתניהו על כוונתו להעמידו לדין בכפוף לשימוע עד תחילת חודש פברואר.

לעובדה הדי מדהימה הזו, ראש ממשלה מכהן שלפי המשטרה חשוד בשוחד בשלוש פרשיות שונות, אין היום כמעט זכר בסיקור הבחירות הקרבות. חריג מבורך הוא חן מענית, שמקדיש לסוגיה את טורו שב"גלובס".

"בין אם הבחירות לכנסת יתקיימו בעוד שלושה חודשים ובין אם יתקיימו בעוד חצי שנה או במועדן המקורי, דבר אחד הוא ברור – הבחירות הללו יהיו הראשונות בתולדות המדינה שבהן ראש ממשלה מכהן מעמיד עצמו לדין הבוחר בזמן שעננה כבדה של חשד לשחיתות רובצת מעליו", הוא כותב.

מענית תוהה אם החשד בשחיתות יזיק לנתניהו בקלפי, או שמא דווקא רק יחזק אותו. מתוצאות הבחירות ברשויות המקומיות, הוא מציין, אי-אפשר לגזור מסקנה: "חלק מראשי הרשויות שהתייצבו לבחירות כחשודים – הודחו. אחרים ניצחו למרות החקירות הפליליות נגדם".

עם זאת, לדעת מענית גם אם הישראלים יבחרו בראש ממשלה החשוד בשוחד בשלוש פרשות שונות, "הדבר צריך יהיה להיחשב פחות כהבעת חוסר אמון במערכת החוק ויותר כאמירה של אותם אנשים שהם מוכנים לסלוח ולמחול לנתניהו על השחיתות וחוסר היושרה, כדי שלא לאבד את התכונות הטובות שהם מוצאים בנתניהו כמנהיג".

אשמה בגלל קרבה

ה"ניו-יורק טיימס" פרסם השבוע תחקיר עומק על הדרך הנכלולית שבה פעלו ראשי פייסבוק בתקופה הקשה שעברה עליהם. בין היתר נחשף שכדי להילחם בביקורת נגדה, פייסבוק שכרה את שירותיה של חברה שפעלה לפגוע באמינות הפעילים הבולטים נגד הרשת החברתית. אחת הדרכים לעשות כן היתה לקשר בינם לבין המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס, מטרה קבועה של השמרנים בארצות-הברית ומי שחוטף השמצות אנטישמיות מהימין הקיצוני באמריקה כמו גם באירופה.

עיקרי התחקיר מתפרסמים הבוקר ב"דה-מרקר", כשהמידע על סורוס מובלט בכותרת המשנה. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה קצרה על ממצאי התחקיר. גם בכותרת המשנה שלה מוזכר הניסיון לקשור את מבקרי פייסבוק לסורוס.

"ישראל היום" נקלע למצב קצת לא נעים. מצד אחד, העיתון מצא לנכון לדווח על ממצאי התחקיר. מצד שני, "ישראל היום", בכירי תחקירניו, כמו גם הפוליטיקאי החביב עליו, מתמחים זה שנים באותה הטקטיקה שבה מואשמת פייסבוק: אשמה בגלל קרבה. כלומר, ניסיון לקשר בין מבקרים לאיזשהו דמון פוליטי כדי לקעקע את התמיכה בעמדתם. במקרה של "ישראל היום", עקיבא ביגמן ובנימין נתניהו, זהו בדרך כלל לא ג'ורג' סורוס אלא דווקא הקרן החדשה לישראל (גילוי נאות: הקרן תומכת בפעילות עמותת "העין השביעית").

מה עושים ב"ישראל היום"? מדווחים על הממצאים, אך מצניעים את מה שכל היתר בחרו להבליט. סורוס לא מופיע בכותרת המשנה. יש עליו בסך הכל משפט אחד שקבור אי שם באמצע הפסקה האחרונה.

משטמה

במוסף "ספרים" של "הארץ" מתפרסמות שתי תגובות לביקורת של יהודה ויזן על ספרו של פרופ' מיכאל גלוזמן. ויזן, כהרגלו, שחט. "מאחורי הלשון הבוטה וההשתלחויות האישיות במאמר הביקורת על ספרו של גלוזמן עומדים שאלות מוקשות והרהורים ענייניים שראוי לתת עליהם את הדעת", טוען עמר ארד. מנגד מתפרסמת תגובה בחתימת "מורות ומורי החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב" שיוצאים נגד הביקורת של ויזן.

"ויזן נוהג כבריון שכל כוונתו, הגלויה והמוצהרת, משטמה", כותבים אנשי החוג לספרות. "הערותיו לגופו של המחבר ולמקצועותיו, והכינויים שהוא נוקט על גופים 'גמישים' ועל 'מזרנים', או 'השחתת' התלמידים, הם ראיות להומופוביות ולשוביניזם. [...] במקום דיון פורה בשאלות עקרוניות, או דיאלוג רציני בין גישות מורכבות במסורת מחקר הספרות, שיש להן נציגים רבים בקהילת חוקרות וחוקרי הספרות בארץ ובחו"ל, ויזן הולם בלשונו.

"אך, כאמור, לא דיון מעמיק ופורה הוא תכלית רשימתו של ויזן, אלא מתקפה משולחת רסן על קהילת החוקרים והחוקרות ועל חוקר מובחר מתוכה. ביקורת ראויה לשמה יש בה יושרה ודרך ארץ, ולמצער: פרשנות רצינית של מושא הביקורת. אך במאמר האמור אין פרשנות אלא השמצות וגיבובי מובאות. איך מצאה רשימה זו – ואחרות בנות דמותה – מקום במוסף ספרותי של עיתון האומר על עצמו לשמש שופר לדעת מבורכת ולשיחה פתוחה?".

עורכת "ספרים", ליסה פרץ, התבקשה להשיב לביקורת זו, ולאחרות, בראיון שסיפקה השבוע לתוכנית הרדיו של גואל פינטו "גם כן תרבות", המשודרת בכאן תרבות. "אני באה מעיתונות", אמרה. "כל האנשים שאתה עכשיו הקראת את התגובות שלהם הם לא עיתונאים. אני עיתונאית. אני עורכת. אני עורכת עיתון. אני לא עורכת כתב עת". ככזו, הסבירה, היא רוצה לעורר דיון ושיח, וגם להביע עמדה. לשרת את קוראיה, ולא את הברנז'ה הספרותית.

בתשובה לביקורת הספציפית של עמיתיו של פרופ' גלוזמן הדגישה פרץ כי על המכתב הזה לא חתמו המורים בשמותיהם. "מדובר בפמפלט, שעליו חותמים כולם", אמרה. "ואם יש נגיד קול אחר, שחושב אחרת מהם?". לגופן של הטענות הגיבה פרץ: "קראתי את הרשימה של יהודה כמה וכמה פעמים. לא מצאתי בה רבב הומופוביה. [...] הטקסט הזה לא חצה שום גבול אדום מבחינתי".

פילנתרו-קפיטליסטים

בעקבות הכרזתו של נשיא ארצות-הברית כי יעניק לד"ר מרים אדלסון את מדלית החירות הנשיאותית (על פעילותה הרפואית, כמובן), מתפרסמות בקונטרס החדשות של "ישראל היום" כמה וכמה מודעות ברכה מטעם גופים שקיבלו מאדלסון כסף, גם אם לא רב כמו זה שקיבל טראמפ.

במגן דוד אדום מברכים את ד"ר אדלסון על פני עמוד שלם. ארגון Gift of Life ואוניברסיטת אריאל (בנפרד) מברכים את ד"ר אדלסון על פני חצי עמוד. ושבעה ארגונים אחרים שזכו לתמיכת בני הזוג אדלסון התאחדו כדי לפרסם דברי ברכה על פני חצי עמוד נוסף בעיתון.

כמובן שהמברכים לא מזכירים את העובדה שד"ר אדלסון ובן זוגה תרמו מאות מיליוני דולרים לטראמפ ולמועמדים רפובליקאים בשנים האחרונות, לפני שהחליט הנשיא להעניק לה את אות הכבוד המכובד ביותר שהוא יכול לתת. אבל בכך הם רק הולכים בדרכו של העיתון. לפני שהפך לפילנתרופ, נזכיר, שלדון אדלסון נעשה קודם כל לאדם עשיר מאוד, וזאת בזכות הצלחתו בעסקי ההימורים בלאס-וגאס ובמקאו.

"אנשים עשירים מאוד, אלה שהחליטו לעזור, הם גם אלה שהחליטו שהם יכולים לעזור רק בדרכים שמשמרות את המצב, שלא מאיימות על מעמדם ולא באות על חשבון הפריבילגיות שלהם. ולכן הם מקדמים עזרה שלא מפריעה לסטטוס קוו, זה שבו הם בצמרת. הם מוכנים לעזור בכל דרך אפשרית, חוץ מדרכים שכוללות העלאת מסים, למשל, או רגולציה משמעותית על העסקים שלהם".

הציטוט שלעיל לקוח מראיון מומלץ לקריאה שערך אורי פסובסקי עבור "מוסף כלכליסט" (עוד ראיון מומלץ לקריאה שערך אורי פסובסקי עבור "מוסף כלכליסט", ליתר דיוק). המרואיין הפעם הוא אננד גירידהרדס, שיוצא נגד הפילנתרו-קפיטליסטים, כפי שהוא מגדיר אותם, שמנסים לתקן את העולם בלי להכיר בכך שעליהם לתקן קודם כל את האופן שבו הם צוברים ומשמרים את הונם. "מה אם מה שהעולם צריך הוא לא שהם 'ייתנו בחזרה', אלא שהם ייקחו פחות מלכתחילה? מה אם מה שהעולם צריך הוא לא שהם יהיו נדיבים, אלא שלא יעמדו בדרכו של הצדק?", טוען גירידהרדס.

עושים לביתם

גם השבוע מופיע מיד לאחר המדור הכלכלי של "מעריב" מדור במימון בנק הפועלים, "מנהלים מחליטים" מאת דודו לוי-רייך. במוסף "מעריב" מתפרסם מדור במימון חברת אסם – "שבוע משפחתי".

ב"דה-מרקר" מוקדש עמוד להזמנת קהל הקוראים ל"שישי – בוקר של קבלת החלטות בעסקים", סדרת מפגשים שנערכת מטעם "דה-מרקר" ובנק הפועלים. בהמשך המוסף המסחרי מופיעות שתי כפולות עמודים שנושאות את הכותרת "תוכן שיווקי" אך נראות כמו תוכן מערכתי ומוקדשות למיזם שמציג את עצמו כמי שמשתף פעולה עם "דה-מרקר". נראה כי "שיתוף הפעולה" המוזכר כאן הוא במשמעות המכובסת והמטעה שבה משתמשים ב"ידיעות אחרונות" כדי לתאר עסקאות פרסום סמוי.

ענייני תקשורת

עופר אדרת מדווח ב"הארץ" כי עמותת "ויקימדיה ישראל" חילצה כ-28 אלף תמונות היסטוריות מארכיונים ישראליים שסירבו לנדב אותן אף שמבחינה חוקית אין מניעה לעשות בהן שימוש חופשי.

מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מקדיש כמה וכמה עמודים לסיכום חצי יובל לתחנת גלגל"צ.