חלק מהשלטון

"לעם חכם ונבון אי-אפשר למכור סחורה מזויפת", קובע פובליציסט "ישראל היום" חיים שיין בבואו להסביר הבוקר את תוצאות הבחירות. "ידיעות אחרונות", טוען שיין, "בניגוד לכוונתו המקורית, דווקא היה אחד הגורמים המרכזיים להישג הבלתי רגיל, המפתיע והמרשים של נתניהו והליכוד".

אפשר ששיין צודק, ואי-אפשר למכור לעם חכם ונבון סחורה מזויפת. אבל אפשר לחלק אותה חינם. אתמול פורסם במדור הברנז'ה של "וואלה" ציטוט מפי אדם שזוהה כ"כתב בכיר" ב"ישראל היום". "אני קודם כל מקווה שבברנז'ה התקשורתית יתחילו להתייחס אלינו עכשיו בכבוד", אמר אותו כתב בעקבות תוצאות הבחירות. "הרי הם תייגו אותנו בתור ביביתון וכולם הלכו אחרי זה, והסתבר שהציבור חושב אחרת".

חיים שיין, פובליציסט "ישראל היום" (צילום מסך)

חיים שיין, פובליציסט "ישראל היום" (צילום מסך)

זו מסקנה נמהרת ושגויה. הציבור הצביע לנתניהו בהמוניו, וככל הנראה יש לכך קשר לסיקור המוטה עד חרפה נגד נתניהו מצד "ידיעות אחרונות" (ובשבועות האחרונים בעיקר מצד הזרוע המקוונת ynet), אולם תהיה זו טעות להשליך מכך על מידת המקצוענות וההוגנות של "ישראל היום".

הדהירה אל השפל שאליו הגיעו "ידיעות אחרונות" ואתר ynet באה בתגובה לתפוצה הגדלה והולכת של עלון התעמולה הבלתי נדלה שבו כותב שיין, שבעצמו בא כתגובה לשלטון היחיד הדורסני של ארנון (נוני) מוזס על שוק התקשורת המודפסת. התחרות בין שני כלי תקשורת דומיננטיים עדיפה על פני מונופול של קול אחד, אולם מתברר כי יש לה גם תופעת לוואי – ההטיה הפוליטית מחריפה.

חברו של שיין לעיתון, דרור אידר, כותב הבוקר בהרחבה על "היום שבו בריוני התקשורת נפלו". אידר מדמה את "ידיעות אחרונות" לבריון ששלט בשוק ללא עוררין, אבל התגלה כ"עבריין צעצוע", כלומר כאדם שנוהג כעבריין עד שעומד מולו מתמודד חזק ממנו ומחטיף לו מכות (הנמשל הוא ששלדון אדלסון הוא עצמו בריון, חרף הכחשותיו).

אידר רואה ב"ידיעות אחרונות" שופר נאמן של השמאל, מאז שנות ה-80 ועד ימינו. בטורו הבוקר חוזר אידר לסדרת מאמרים שכתבה שולמית הראבן ופורסמה ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1985, לרשימה שפירסם בעיתון עמוס עוז ב-1989, ומשם הוא מדלג לנחום ברנע ויגאל סרנה. אידר מתמקד בתוכן שמפרסמים בעלי דעה בעיתון המתחרה ומתעלם מהתחביר של עמודי החדשות.

ב"הארץ" טוען יאיר אסולין שהתקשורת לא הצליחה "להרגיש את העם" במערכת הבחירות כיוון שהיא "דיברה אל העם בשפה שהוא לא הבין, שלא רצה להבין". לדבריו, "אותה תקשורת שלימדה אותו שצריך לרוץ למיליון והראתה לו את 'מעושרות', אותה תקשורת ששרה 'מי שמאמין לא מפחד', זו שפורטת על כל נים שהוא כדי להשיג עוד כמה אחוזי רייטינג, זו שלפעמים אפילו משקרת ממש, אותה תקשורת פתאום מדברת על רעיונות של מוסר וצדק חברתי וכו', אותה תקשורת שואלת פתאום שאלות על מינהל תקין וכו'.

"צריך כבר להבין", מוסיף אסולין, "המסרים שמשודרים לתודעה האנושית לא באמת ניתנים להפרדה. אי-אפשר לטמטם את האזרח, למכור שק ערכים מאוד מסוים, ואז להתפלא כשהוא בוחר באותו שק ערכים גם במציאות עצמה. מי שמשדר לצופה שלו שהשאיפה היא להיות עשיר, חזק, רהוט, חריף וכו' לא יכול להתפלא שבסוף הציבור מעדיף את נתניהו על יצחק הרצוג. הציבור מעריץ את החולשות של נתניהו (הדימוי הנהנתני, הכסף, השיער הצבוע, היכולת לסובב על האצבע). וברור שכשהוא יראה באותו מסך את נתניהו ואת הרצוג, הדמות של נתניהו היא שתבלוט יותר בעיניו".

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

דניאל דור העלה השבוע טיעון ממוקד אף יותר באתר "שיחה מקומית". "ידיעות אחרונות", טען דור, "משווק לקוראיו יום אחרי יום פרספקטיבה שמעצימה את הפחד מערבים ואיראנים, שמתעלמת מהכיבוש וממוראותיו, שמצהירה בהתמדה שעדיין אין פרטנר ולא נראה שיהיה, שמזלזלת באופן מוצהר ומנומק במחאה החברתית, שאמנם טיפה מפחדת להסתכסך עם אמריקה, אבל משוכנעת שהעולם כולו נגדנו מסיבות אנטישמיות, שקוראת את המציאות הכלכלית מנקודת המבט של קפיטליזם בגרסה לילדים (כך בעיתון עצמו, לא ב'כלכליסט'), וכן הלאה. הרשימה ארוכה. 'ידיעות אחרונות', אם כן, מייצר בפועל את הבסיס האידיאולוגי שעליו ביבי יושב. אפשר לקרוא לו עיתון שמאלני עד מחר. האידיאולוגיה שהוא מוכר היא אידיאולוגיה ימנית למופת.

"ואז 'ידיעות אחרונות' מחליט פתאום שצריך לזרוק את ביבי. את ביבי האיש הספציפי, לא את מה שהוא מייצג, ויוצא למסע שכנוע שמבוסס על שערוריות בכוס משקה כלשהי. יפה וטוב, אומר הציבור, אבל צריך גם לזכור את החיים עצמם. העולם כולו נגדנו. עוד מעט תיפול פצצה. מי בכלל מסוגל להתמודד עם כל זה? ברור שביבי. ואם רק ביבי יכול, מה אתם באים פתאום עם הבקבוקים? במלים אחרות, ההשפעה ארוכת הטווח של תוכני העיתון היא עצומה. אפילו העיתון עצמו אינו יכול להשעות אותה כשבא לו".

דור המליץ ל"ידיעות אחרונות" לשנות באופן יסודי את האופן שבו אנשיו מסקרים את המציאות הישראלית, אם הם אכן מעוניינים להניע ביום מן הימים מהפך שלטוני. אולם ב"ידיעות אחרונות" לא באמת מעוניינים במהפך שישים קץ לשלטון כיבוש קפיטליסטי שפועל בעיקר לטובת גזרה צרה באוכלוסייה. הם קודם כל מעוניינים להיות חלק מהשלטון, כל שלטון, כפי שהיו בשנים שקדמו לשובו של נתניהו אל תפקיד ראש הממשלה.

תקשורת עוינת

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מגיבים באגביות להאשמות נגדם. תחת כותרת הגג "תקשורת עוינת?" והכותרת "נתניהו קיבל זמן מסך כפול" מדווח רז שכניק בתחתית עמ' 9 כי לפי נתוני חברת יפעת, בשבוע שלפני הבחירות זכה ראש הממשלה לכמעט 1,500 דקות מסך בערוצים הישראליים, כמעט פי שניים מהזמן שקיבל יו"ר המחנה-הציוני יצחק הרצוג.

זהו כתב הגנה עלוב למדי. כרגיל, מה שב"ידיעות אחרונות" מביעים ברמז, בן כספית כותב בבוטות. "אני חושב שאת חשבון הנפש אנחנו צריכים לעשות על הבמה שהענקנו לביבי בימים האחרונים", כותב בכיר עיתונאי "מעריב". "האיש התעלם מהתקשורת הישראלית לאורך כל הקדנציה, לא ספר אותנו, ופתאום הוא מגיע רבע שעה לפני בחירות וכולם קופצים לדום מתוח. הוא רץ מאולפן לאולפן (תוך שהוא מתנה מי יראיין אותו ומי לא), מפזר שקרים, מפיץ ספינים, ואנחנו עושים את העבודה השחורה הזו, כמו אשה מוכה שחוזרת הביתה עם פנס בעין, שוב ושוב".

"מעריב", מודעה עצמית, נובמבר 2014

"מעריב", מודעה עצמית, נובמבר 2014

לטענת כספית, זו הבעיה המרכזית של התקשורת בבחירות האחרונות. "זה היה, באמת, יום הכיפורים של התקשורת", הוא טוען. מעניין כמה מקוראי הטור של קלמן ליבסקינד, שמתפרסם מיד לאחר זה של כספית ובו קריאה לפרק לחלוטין את התקשורת ולבנות אותה מחדש, ישתכנעו מהטענות ועולם הדימויים של כספית.

מה באשר להתגייסות של קבוצת "ידיעות אחרונות", וכספית עצמו ב"מעריב", נגד נתניהו? "כן", כותב כספית, "יכול להיות שיש מקום לביקורת על קבוצת 'ידיעות', אבל אסור לשכוח שני דברים: בצד השני, 'ישראל היום', זה היה גרוע פי כמה וכמה, ועוד בחינם. וחוץ מזה ש'ידיעות' פשוט נלחמים על החיים. אדלסון כאן לא רק כדי לעזור לביבי, אלא גם, ובעיקר, כדי להשמיד את נוני. כשנלחמים על החיים, לא לוקחים שבויים וחוצים קווים".

לנחום ברנע יש היושרה להודות שהקמפיין שהובילה קבוצת התקשורת שבה הוא כותב היה מוטעה ומזיק, אבל אין לו האומץ לנקוב בשמה המפורש.

"הטעות לא היתה בביקורת על נתניהו", הוא כותב בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הטעות היתה בהבנת הלך הרוח של ציבור גדול, שקיטר על נתניהו, לפעמים זרק בו מרה, אבל בסוף בחר בו ובפתק שלו. והיתה טעות נוספת: תיאורים מחמירים מדי בתקשורת של המצב הכלכלי של הישראלים. זה היה קמפיין הפחדה שפעל כבומרנג. בקמפיין מקטרים; בקלפי מצביעים. התקשורת היתה משטרת הקיטורים".

"הארץ" ביקר בהתמדה את נתניהו, כספית ניגח אותו ואת אשתו ב"מעריב" ללא הפסק, אולם מי שאחראים לקמפיין ההפחדה על המצב הכלכלי בישראל הם "ידיעות אחרונות" וביתר שאת אתר ynet. ברנע נמנע מלהבהיר זאת לקוראיו.

הכותרות הראשיות

"בדרך לקואליציה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת הגג מצוטטים "גורמים מדיניים" שדורשים מארצות-הברית ללחוץ על אבו-מאזן ולא על ישראל. בכותרת המשנה מועלית האפשרות שהליכוד יוותר על שלושת התיקים הבכירים – האוצר, החוץ והביטחון, וישאיר בידיו את רוב המשרדים.

"הליכוד והבית-היהודי במו"מ קואליציוני מואץ" היא הכותרת הראשית של העיתון האח, "מקור ראשון". "בנט עשוי לקבל את תיק החוץ", נכתב בכותרת המשנה.

"הנוקאאוט" היא הכותרת הראשית של "מעריב", לצד איור של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בתחתית העמוד, לצד דיוקנו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, מודפסת הכותרת "הממשל מחריף את הטון: 'שוקלים מחדש את המדיניות כלפי ישראל'".

"בכירים בבית-הלבן: הנזק שגרם נתניהו בלתי הפיך" היא הכותרת הראשית ב"הארץ", מעל ידיעה מאת פיטר ביינרט. על-פי המדווח, בממשל האמריקאי "חשו תיעוב כלפי נתניהו" וזעמו בשל אמירותיו בימים האחרונים נגד הצבעת ערבים, בעד בניית התנחלויות ונגד הקמת מדינה פלסטינית.

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" מייצגת את שינוי הטון שחל העיתון הזה מאז נודעו תוצאות האמת של הבחירות. "אובמה התקשר לברך את נתניהו", נכתב בה. אמנם בכותרת המשנה מוזכר כי בממשל האמריקאי זעמו על התבטאויותיו האחרונות של ראש הממשלה, אולם הדגש הוא על חידוש הקשר.

נראה כי "ידיעות אחרונות" לקח בבת אחת כמה צעדים לאחור, כאילו כישוף שהוטל עליו נמוג בבת אחת. אלא שאין זה כישוף. "ידיעות אחרונות" אינו פועל בדרך מאגית מסתורית. יש לו מו"ל ועורך אחראי, ארנון (נוני) מוזס, שנמצא בקשר עם העורכים הראשיים, רון ירון וערן טיפנברון, שמפעילים את העורכים והכתבים שתחתם. הפירמידה קשיחה, ברורה, ומיומנת בקבלת הוראות והוצאתן אל הפועל.

כעת העיתון נסוג ומנסה לחדש את הקשר, אם לא מול לשכת ראש הממשלה, לפחות מול הציבור הרחב. המהלך נראה כהודאה בתבוסה, אולם דומה כי מאחוריו עומד פחד קיומי. לא ברור אם הנזק שגרם "קמפיין ההפחדה", כמו שמכנה אותו ברנע, הוא בלתי הפיך.

רב-מג פוליטי

"בנימין נתניהו חזר השבוע להיות קוסם", כותב מרדכי גילת ב"ישראל היום". "ממצב אבוד לכאורה, מסקרים שניבאו לו מפלה, הוא הצליח ברגע האחרון להתאושש ולחולל מהפך: להחזיר לליכוד 8 מנדטים של עריקים למפלגות אחרות – הבית-היהודי, כולנו ויחד – ולהוביל את המפלגה לניצחון חד-משמעי. מלחמות הירושה הפנימיות בליכוד יידחו עכשיו בכמה שנים".

ב"גלובס" טוען שי ניב כי "אם יש משהו שמחדד את הניתוק, את גודל המרחק בין מדינת ישראל למדינת אולפני הטלוויזיה, הוא דווקא ההתעקשות של התקשורת לכנות את נתניהו 'הקוסם' [...] נתניהו מספיק חכם לדעת שההזדהות עם הליכוד ובעיקר הרתיעה מהשמאל גדולה יותר ממנו עצמו. לכן הוא לא אמר, תצילו אותי, הוא אמר, 'תצילו את הבית'. והוא עשה את זה כמו שהוא תמיד ידע לעשות, ואין בזה טיפה של קסם: הוא לחץ חזק על בלוטות הפחד, השנאה והקיטוב, העצים את ההסתה נגד המחנה שמייצג חצי מהעם, את הדמוניזציה הגזענית נגד אזרחי המדינה הערבים. הוא הזכיר שיותר גרועים מהאויבים על הגדרות הם האויבים מבית. וזה החסד הגדול שעושים עם נתניהו. בכל מדינה אחרת התנהגות כזו של מנהיג היתה שולחת אותו לגלות ארוכה בביתו. בישראל, התקשורת ה'שמאלנית' מצמידה לו תווית של קוסם".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום ניצחון, 18.3.15 (צילום: מרים אלסטר)

ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום ניצחון, 18.3.15 (צילום: מרים אלסטר)

יוסי ורטר מספק בשער "הארץ" סיפור פוליטי המעמיד את כל הפרשנויות שפורסמו בימים האחרונים על ראשם. לפי ורטר, נתניהו פעל בכוונה תחילה כדי להגיע לשפל של ממש במטרה להגיח ממנו למסע הצלה שיעניק לו את הניצחון.

עשרה ימים לפני הבחירות הונח על שולחנו של בנימין נתניהו סקר פנימי בו הביעו כ-58% מהנשאלים את הערכתם כי הוא יהיה זה שעליו יוטל להרכיב את הממשלה הבאה. הנתון הזה היווה ירידה של כ-8% בהשוואה למה שהניבה שאלה זהה, בסקר קודם. האדם הסביר היה מפרש את הצניחה הזו כתמרור אזהרה. סיבה לדאגה. כאוי א-ברוך. גם נתניהו לא אהב את שראו עיניו. "לא טוב, לא טוב", הוא פסק, "צריך להוריד את זה עוד יותר. מתחת ל-50 האחוזים".

חבורה נחושה

"כ-280 אלף איש נתנו לכחלון מספיק קולות, גיבוי ולגיטימציה להיות שר האוצר הראשון בעשור האחרון שמעז לדבר על פירוק המפלצות הבנקאיות הענקיות", כותב הבוקר גיא רולניק בטורו שבפתח "דה-מרקר".

"אם לצדו של כחלון תעמוד חבורה נחושה של פוליטיקאים, רגולטורים ופעילים חברתיים", הוא טוען בהמשך הטור, "מונחת לפתחנו הזדמנות כפולה: להוריד את העלות של 'המס הפיננסי' בישראל מ-100 מיליארד שקל ב-10%, ב-20% ואולי גם ב-30% – חיסכון גדול פי חמישה מהרפורמה בסלולר – ומה שיותר חשוב: לפרק את המבנה הריכוזי של המערכת הפיננסית, שמחליש את הדמוקרטיה ומעוות את הקצאת האשראי במשק, כשהכסף הולך לקומץ חברות ענק ומונופולים במקום להשקעות ולמימון של אלפי חברות קטנות ובינוניות".

לצד פוליטיקאים, רגולטורים ופעילים חברתיים, גם לתקשורת תפקיד. אם לצדו של כחלון תעמוד חבורה נחושה של עיתונאים, יקל עליו להתמודד עם המערכת הפיננסית ונאמניה.

"ולא נשכח את הגז", מוסיף רולניק. "כחלון חייב להראות נחישות יוצאת דופן בחזית הזאת. כל מערכת הבחירות רדפו אותו השמועות על יחסיו הקרובים עם ברוני הגז יצחק תשובה וקובי מימון. הוא ייבחן כאן בשבע עיניים על-ידי כל הח"כים מהאופוזיציה, על-ידי העיתונות ועל-ידי כל התנועות החברתיות החדשות שקמו בשנים האחרונות. אם הוא יגמגם או יפשל כאן, המסר לבנקים, לחברות הביטוח ולכל המחוברים הנהנים ממחירי הדיור הגבוהים יהיה ברור: הוא סחיט ולחיץ".

משה כחלון לאחר ההכרזה על תוצאות הבחירות, 17.3.15 (צילום: פלאש 90)

משה כחלון לאחר ההכרזה על תוצאות הבחירות, 17.3.15 (צילום: פלאש 90)

גם אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", הקדיש את טורו השבוע לכחלון. "נתניהו וכחלון חייבים את ההישג שלהם בעיקר לשכבות החלשות", כותב ציפורי. "רואים זאת היטב ככל שמתרחקים ממדינת תל-אביב עד יישובי הפריפריה. זה ברור כשמש".

משום כך, טוען ציפורי, המשימה של כחלון כשר האוצר היא לשרת את העשירונים החלשים, על-ידי "צמצום הפערים החברתיים ותמיכה בשכבות החלשות, תמיכה בפריפריה, תמיכה בתעסוקה בפריפריה, תמיכה באנשים שנפלו עד לנקודה של עוני". ציפורי מזכיר בטורו את הדיור, החינוך, הבריאות, השכר, הכלכלה השחורה, עובדי הקבלן, קצבאות הזקנה ופצצת הפנסיה התקציבית. על הבנקים והגז ציפורי אינו כותב דבר.

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", נוקט גישה שונה. ראשית, הוא טוען, כחלון בכלל לא מאיים על הבנקים. "הוא רק מחפש דרך לא מסוכנת לחידוד התחרות בשירותים הפיננסיים למשקי הבית והעסקים הקטנים", כותב פלוצקר, ומרגיע הן את הבנקים, שחוששים מרפורמה משמעותית בשוק הפיננסי, והן את הקוראים שעוד עלולים היו לחשוב שאין תחרות. יש תחרות, רק שאפשר לחדדה.

אם ציפורי מתעלם לחלוטין מהבנקים ומהגז ומבקש מכחלון להתמקד בנושאים אחרים, פלוצקר ממליץ לו בכלל לשנות כיוון ולהימנע מלדרוש את תיק האוצר. "בעיירות הפריפריה קיבלה מפלגתו של כחלון בין 7% ל-8% מהקולות", כותב פלוצקר (ובאחת שומט את הקרקע תחת הטיעון של ציפורי), ולכן "אין לכחלון מה לחפש בתפקיד שר האוצר בחסותו ובחסדו של נתניהו".

למה לך, כותב פלוצקר לכחלון, רק צרות אתה תמצא במשרד האוצר. תצטרך לבשר על קיצוצים וגזירות, הציבור יכעס עליך, נתניהו יתעלל בך. במקום זאת, מציע הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" ליו"ר כולנו, למה שלא תבקש להיות "שר-על למדיניות השיכון הלאומית עם סמכויות מיוחדות, שר שמרכז בידיו את כל ההיבטים של ענף הדיור"? פלוצקר חושב שזה יכול להיות מינוי מעולה, שבו כחלון יצליח וכולם ירוויחו. מה יהא על הבנקים אם כחלון יתמקד בדיור בלבד? גם הם ירוויחו. ובכלל, מה זה משנה, לפי פלוצקר ממילא התוכנית של כחלון לבנקים היתה בסך-הכל ניסיון למצוא "דרך לא מסוכנת לחידוד התחרות בשירותים הפיננסיים".

נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה וחברה ב"הארץ", טוען גם הוא כי עדיף לכחלון שלא יהיה שר אוצר. הטיעונים של שטרסלר דומים מאוד לאלו שמעלה פלוצקר. כחלון לא יזכה לתמיכה של ראש הממשלה נתניהו, ועל כן עדיף שיבחר לעצמו תפקיד אחר. לשטרסלר יש גם רעיון בנוגע לתפקיד שראוי לאדם עם כישוריו של כחלון – אותו הרעיון שצץ במוחו של פלוצקר – "תיק שיכון מורחב, שיכלול את משרד השיכון, רשות מקרקעי ישראל ואגף התכנון". המלה "בנקים", אגב, אינה מופיעה בטור של שטרסלר.

יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", מוכן לקבל את כחלון באוצר ומוכן אף לכתוב על רצונו של שר האוצר המיועד ליישם רפורמה משמעותית במערכת הבנקאית, אולם מעלה ספק באשר לאפשרות שהרפורמה תתממש. "ברמת הססמאות זה טוב ויפה, אבל כפי שנאמר בפעם המי יודע כמה, בנקאות זה לא סלולר", כותב שרוני ומספק תחזית: "במאזן שבין יציבות הבנקים לבין הגדלה מסוימת בתחרות, יבחר נתניהו ביציבות. כמי שמתנהל בזהירות רבה, נראה שבעניין הבנקים כחלון לא ילך עד הסוף".

קיצורו של דבר, יש חבורה של עיתונאים בתחום הכלכלי המגלה נחישות ראויה לציון, אולם במקום לנתב את הנחישות הזו אל שר האוצר המיועד כדי לעודד אותו לבצע רפורמה במערכת הבנקאית, היא פועלת בנחישות כדי לרפות את ידיו.

בשולי החדשות

מסע ההפחדה נמשך. "בין חברי-הכנסת הערבים החדשים: עורך-דין שייצג פעילי חמאס". זו הכותרת שבחרו להעניק ב"מקור ראשון" לידיעה מאת אסף גבור, המתפרסמת בראש הכפולה הפותחת של קונטרס החדשות בעיתון. בידיעה משרטט גבור את דיוקנם של חברי-הכנסת החדשים מהרשימה-המשותפת, ובשולי הכתבה, בפסקה ה-13 מבין 17, הוא מציין כי במקום ה-12 ברשימה מוצב אוסמה סעדי, תושב ערבה שבגליל התחתון, נשוי ואב לחמישה, מזכ"ל תע"ל מאז היווסדה בשנת 1996, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.

"סעדי ייצג אסירים בטחוניים מכלל הפלגים הפלשתינים, כולל פעילי חמאס", כותב גבור. "כמו כן ייצג את ארבעת חברי הפרלמנט הפלשתינים מטעם חמאס ממזרח ירושלים, וביניהם מוחמד אבו-טיר וחבר הפרלמנט נאיף רג'וב, אחיו של בכיר פת"ח ג'יבריל רג'וב, שנעצר לאחר חטיפת גלעד שליט".

האם לדעת עורכי "מקור ראשון" לחברי תנועת טרור אין זכות לקבל ייצוג משפטי הולם? האם עצם הייצוג המשפטי של פעילים בתנועת טרור הוא כתם בל יימחה בתולדותיו המקצועיים של אדם? האם כאשר רשימה חדשה מכניסה שישה חברי-כנסת טריים, כל אחד עם ביוגרפיה משלו, כמה מהם בעלי הישגים מרשימים, דווקא הייצוג המשפטי שהעניק אחד מהם לפעילים בחמאס הוא הפרט שראוי להבליט בכותרת הידיעה?

מגליון "מקור ראשון" הבוקר עולה כי לפחות על השאלה האחרונה התשובה במערכת העיתון היא חיובית. מערכת עיתון שבראשה עומד, יש לזכור, העורך הראשי חגי סגל, לא עורך-דין שייצג בעבר חברים בארגון טרור, אלא אדם שהורשע בעצמו בחברות בארגון טרור והשתתף באופן אקטיבי בפעילות טרוריסטית.

הקרבה עצמית. "כולנו רועי קליין", כותב הח"כ החדש של הבית-היהודי, בצלאל סמוטריץ', ב"בשבע". לדעת סמוטריץ', "בדרכו של רועי קליין הי"ד, שנשכב על רימון והציל את חבריו, מצביעי הבית-היהודי הקריבו את מפלגתם שלהם, את ביתם וכוחם הפוליטי בכדי להציל את שלטון הימין ובכדי לנסות, ככל הנראה ולמרבה הצער ללא הצלחה, להציל את המנדטים של מפלגת יחד".

ב"מקור ראשון" יש לעמית סגל רעיון שיכול להעניק לסמוטריץ' עצמו הזדמנות ללכת בדרכו של רועי קליין. "ההגינות מחייבת שסמוטריץ', שנכנס לכנסת רק בגלל פטירתו של אורי אורבך, יתפטר ויפנה מקום לבאה אחריו", כותב סגל.

מימון זר. בסוף-השבוע שעבר כתב נחום ברנע בטורו שב"מוסף לשבת" כי "על-פי מידע שאין לו אישור רשמי, עזמי בשארה, מייסד בל"ד, העביר מקטאר 20 מיליון דולר לקופת המפלגה".

בעקבות הפרסום התקבלו אצל ברנע הכחשות ובהמשך הבהיר: "ב'מוסף לשבת' ביום שישי הזכרתי שלפי מידע מסוים, שהגיע לשרי ממשלה, כסף מקטאר הועבר למפלגת בל"ד, אחד ממרכיבי הרשימה הערבית. שניים מחברי-הכנסת של בל"ד הכחישו באוזני בתוקף את הכתוב".

אלא שאת ההכחשות בחר ברנע לפרסם ביום שני האחרון, בשולי טור דעה שפורסם בעמ' 64 של "ידיעות אחרונות". קוראי טורו ב"מוסף לשבת" לא קיבלו הבוקר תזכורת להכחשה. ההפך הוא הנכון. "לבד מהקמפיין האישי של נתניהו, ההישג המרשים ביותר היה של המגזר הערבי", כותב ברנע ב"מוסף לשבת". "משיעור הצבעה של 56% בבחירות הקודמות הגיעו ל-69% הצבעה, כמעט כמו שיעור ההצבעה במגזר היהודי. מוחמד דראושה עמד בראש קמפיין שקרא לאנשים להצביע. הקמפיין מומן מבחוץ".

קוראי ברנע שלא שמו לב להערת השוליים שהוסיף למאמרו מיום שני בעמ' 64 של "ידיעות אחרונות", אבל מקפידים לקרוא את מדורו השבועי, יגיעו בוודאי למסקנה כי הכסף לקמפיין ההצבעה הגיע מעזמי בשארה, מקטאר. אולי יש בכך ממש, אך אם הוא כבר נדרש שוב לנושא המימון הזר, ראוי היה שיציין שוב גם את ההכחשה כי זהו כסף שהעביר בשארה מקטאר.

המבוגר האחראי. בן כספית ממשיך לצאת מגדרו כדי לשרת בנאמנות את אביגדור ליברמן. אחרי שתיאר אותו כ"מבוגר אחראי" שהתמרכז לקראת התמודדות על ראשות הממשלה, אחרי שאותו "מבוגר אחראי" שינה את דרכו והפך למסית בוטה נגד האוכלוסייה הערבית כולה בניסיון להציל את מספר המנדטים במפלגתו השוקעת, אחרי שליברמן הבטיח גם ביום הבחירות שיגיע ל"מספר דו-ספרתי" של מנדטים אך סיים עם שישה בלבד, כותב הבוקר כספית:

"אביגדור ליברמן ניצח כנגד כל הסיכויים. הוא הביא 6 וחצי מנדטים. נתניהו, על-פי ההערכה, שתה לו שני מנדטים. העובדה שכל הסוקרים אמרו שהוא לא עובר גזלה ממנו עוד מנדט-שניים. זו דמורליזציה במחנה וסיבה לא להצביע ליברמן כדי לא לבזבז את הקול. בסוף, אם נחבר את כל זה, נקבל תוצאה דו-ספרתית. מה שאיווט הבטיח".
בן כספית, בקמפיין עצמי של "מעריב" תחת הכותרת "לא שופר של אף אחד" (צילום מסך)

בן כספית, בקמפיין עצמי של "מעריב" תחת הכותרת "לא שופר של אף אחד" (צילום מסך)

הפרשנות בדיעבד שמספק כאן כספית מופרכת גם ביחס לטיעונים שקוראיו הנאמנים מורגלים בהם. לפי ההיגיון של כספית, גם אלי ישי ניצח בגדול בבחירות האחרונות, כיוון שהצליח לעבור את אחוז החסימה, ובנט הוא מנצח אדיר משום שהוא עומד כיום בראש המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, וכחלון בכלל הצליח במעשה קסמים לשחזר את תופעת יש-עתיד. רק העובדה שנתניהו שתה לשלושתם מנדטים והפך את ההישגים בפוטנציה שלהם לכשלונות או תוצאות בינוניות במציאות מקלקלת את החגיגה.

נוסף לכך, בניגוד לטענת כספית כאילו "העובדה שכל הסוקרים אמרו שהוא לא עובר גזלה ממנו עוד מנדט-שניים", שכן אנשים ששקלו להצביע עבור ליברמן לא רצו לבזבז את קולם, בפועל לא היה סוקר אחד, מתחילת מערכת הבחירות ועד ליום הבוחר, שהעניק לליברמן פחות מארבעה מנדטים. כספית אמור לדעת זאת, הוא היה אמון בכל השבועות האחרונים על כתיבת פרשנויות לממצאי הסקרים שפורסמו ב"מעריב".

ענייני תקשורת

בפתח המוסף "G" של "גלובס" מוצגים נתונים שאספה חברת יפעת על שיעור החשיפה של המפלגות השונות במערכת הבחירות האחרונות, והפער בין חשיפת המפלגה עצמה לחשיפת העומדים בראשה. לפי נתונים אלה, הרשימה-המשותפת, שהפכה לשלישית בגודלה בכנסת, והעומד בראשה איימן עודה אוזכרו בתקשורת רק 7,861 פעמים. פחות ממנה אוזכרה רק יהדות-התורה (הפרש של 216 אזכורים). הליכוד ונתניהו נהנו מלמעלה מ-44 אלף אזכורים, אך גם סיעות קטנות מהרשימה-המשותפת אוזכרו בתקשורת הרבה יותר פעמים ממנה. הבית-היהודי ונפתלי בנט הגיעו לכ-25 אלף אזכורים, לפיד ויש-עתיד לכ-18 אלף, ש"ס ואריה דרעי, כמו ישראל-ביתנו וליברמן, הגיעו לכ-15 אלף אזכורים כל אחד.