תקרית מילולית בין דובר מכבי חיפה לכתב הרדיו קמי ברץ בשבת האחרונה הפכה את "שירים ושערים" לבית-דין שדה קטן, שבו הועלה הדובר על המוקד. העימות החל כשברץ והטכנאי שאיתו השתלטו על ארבעה משלושת הכסאות שהוקצו להם ביציע העיתונות באצטדיון בחיפה. על שניים מהם הניחו את חפציהם. הדובר דודו בזק ביקש מהם לפנות את אחד הכסאות, ובעימות שהתפתח, לטענת אנשי הרדיו, הודיע להם הדובר כי לא ישדרו יותר מחיפה.

ברץ דיווח על כך בשידור, הפיוזים באולפן בתל-אביב נדלקו, ומאותו רגע הפך בזק מטרה לחִצי המנחים דני דבורין וז'וז'ו אבוטבול: חילופי עקיצות לכיוונו בסגנון "הוא בסך-הכל דובר", או "יש שם רק שני אנשים בחיפה שיודעים מה זו תרבות" (הכוונה לבעלים ולמנכ"ל), תוך רמזים ועקיצות על מקצועיותו ואישיותו של בזק, ואמירה חד-משמעית – "קמי, אתה תמשיך לשדר על אפו ועל חמתו". בזק הועלה במהלך המשחק לשידור ומסר את תגובתו, ובסיום ניגש לברץ, לחץ את ידו, והתקרית חוסלה בשידור חי. אבל המאזינים היו על כורחם ובמשך דקות רבות מדי שותפים לקולות השבר מהאולפן על מה שהדובר העז לומר לכתב, ומי הוא בכלל.

עימותים בין עיתונאים לדוברים הם דבר שכיח. לדוברים יש טענות על סיקור לא הוגן, העיתונאים קובלים על העדפת כלי תקשורת מתחרה. הדברים נסגרים בדרך כלל בארבע עיניים או שש, ולא זכורים מקרים שבהם כלי תקשורת שיתף את הקוראים או המאזינים בתככים הללו. במקרה של "שירים ושערים" בשבת, נחצה קו. אפשר לציין את האירוע כבדרך אגב ולעשות למחרת בירור, אבל להזכיר את התקרית שוב ושוב ולהפוך אותה לסוג של אישיו לוחמני שעליו תקום או תיפול התוכנית, זה שימוש לא הוגן בכלי תקשורת. לפעמים נשכחת העובדה שכלי תקשורת אינו החצר האחורית של עורכים ועיתונאים, אלא מרחב ששייך קודם כל למאזינים ולצופים.

לדברי בזק, יציע העיתונות באצטדיון בקריית-אליעזר מיושן ומותאם למדיה מלפני 20 שנה, והוא נאלץ לאלתר כדי למצוא מקומות לכולם. תאי השידור האלקטרוניים כבר נתפסו על-ידי רדיו חיפה והטלוויזיה, ולאנשי "שירים ושערים", שחזרו לשדר מהמגרשים רק לפני שלושה שבועות, הוקצו שלושה מקומות ביציע העיתונות. עבור שדרי רדיו מדובר במקום מאוד לא נוח, אבל זה המצב עד שייבנה האצטדיון החדש בחיפה.

"החטא היחיד שלי הוא שאני עובד לפי הספר", אמר בזק ל"העין השביעית". "יש חוקים שאני לא זז מהם מילימטר, וכך נהגתי גם הפעם. בסך-הכל ביקשתי מהם להזיז את חפציהם, ונעניתי בצורה מאוד לא יפה. אני לא מתרגש מכך שהם השתמשו ברדיו כדי להשתלח בי. אני בסך-הכל דובר מועדון, לא אדם שמעניין את הציבור. אני שווה אולי דקה ברדיו. מאוד לא בסדר שהשתמשו בכלי שלהם נגדי, אבל זו הבעיה שלהם. יש למכבי חיפה אתר רשמי ודף פייסבוק שבו חברים 50 אלף איש, ואני בחיים לא אנצל את הכלים האלה כדי לסגור חשבונות".

טילפנתי לדני דבורין, מנהל מחלקת הספורט של רשת ב', וביקשתי את התייחסותו לתקרית שזלגה ל"שירים ושערים". דבורין בחר בתגובה הבאה, שבסיומה ניתק את השיחה: "כיוון שתקעת בי בטור שלך הקודם שעסק ב'שירים ושערים', אתה לא באמת מצפה שאשתף איתך פעולה. לא צילצלת לפני שכתבת כדי לדבר איתי, ולא אמרת שום מלה טובה. תמשיך לחפש אצלי את הדברים הרעים. איך אתה לא מתבייש, למרות מה שכתבת עלי, לצלצל אלי? חוצפן".

צדיק בדורו 1

ביום הכיפורים הזה יש לפחות גוף אחד שנחתם בספר החיים. בשערי שמים מחכה לחברת הכבלים הוט סל קליטה של סליחות ורחמים, בזכות העובדה כי לרגל החגים החליטה לפתוח את כל הערוצים בתשלום לצפייה חינם. מתנה יפה ללקוחות, וגם הזדמנות עבורם לצפות בערוצים שלא נחשפו אליהם ואולי להצטרף, ולשלם כמובן. בקטנה.

אבל את החסד הגדול יותר עשתה הוט בכך שהחליטה לא לכלול את ערוצי הספורט בתשלום בעסקת המתנה הזו. תארו לעצמכם: אם צ'רלטון או 5 פלוס לייב היו נפתחים בלי לדרוש את האתנן הרגיל, כמה עשרות, שלא לומר מאות או אלפים, היו מבקשים להצטרף? ואז, מה היה עולה בגורל חזון המהפכה החברתית-ספורטיבית שהוכרזה בין היתר גם בטורים כאן? כמו שנאמר, במקום שחוזרים בתשובה עומדים, וגו'.

צדיק בדורו 2

וסל מלא איחולים וכפרות גם למודי בר-און. בדיון שנערך לאחרונה בנושא "התקשורת בעידן של טייקונים" שיחרר בר-און, שהנחה את הפאנל, גם עקיצה לעבר הטייקונים: "אחרי הפגנות הענק והזעם הציבורי חסר התקדים שעלה גם נגד הטייקונים [...] ומה תעשו? לא תקנו את העיתון? הוא ממילא מחולק בחינם".

בר-און הוא אחד המנחים האינטליגנטים והמצוינים שהצמיחה תקשורת הספורט. הוא גם עומד מאחורי כמה סדרות דוקו חברתיות מהמעולות שנעשו כאן. אבל הוא גם משרתם של אותם טייקונים שסוחטים את הציבור. לא רק שהוא עשה לעצמו קופה יפה כפרזנטור של בנק, הוא גם מנחה בולט בערוץ הגזל, ולא נראה שיש לו בעיה עם פיצול האישיות הזה. לפני שבועיים הוא אף אירח ב-5 פלוס לייב, בערב משחקים של ליגת האלופות, את דפני ליף. ספק אם מנהיגת המהפכה החברתית הבינה את משמעות הופעתה בערוץ הספורט הכי אנטי-חברתי. ספק גדול עוד יותר אם בר-און נקט כלפיה גילוי נאות בעניין הזה.

ערוץ הספורט מעסיק עיתונאים ופרשנים מהרמה הגבוהה ביותר, ביניהם כמה שידועים כסוציאליסטים ואפילו אחד (רון קופמן) שהתבטא בעבר נגד ערוצי הגזל. יש להם בוודאי תשובות טובות מדוע 5 פלוס לייב הוא ערוץ לגיטימי בשוק החופשי. זה מקום העבודה שלהם, והם יגייסו את כל האינטליגנציה שלהם כדי לשכנע את עצמם ואת הציבור שהם בסדר. אף אחד לא רוצה לאבד פרנסה, גם לא מודי בר-און. אבל לקבל מצד אחד משכורת יפה מאותם טייקונים וערוצי סחיטה, ומצד שני למלמל כמה משפטים על שיטות שקשוקה, זה כבר נשמע כמו התחסדות צרופה שבעטיה צדקנים כאלה נידונים לאגף הקדושים בגן עדן.

2 קטנות

עף להם הכדור. בשבת אחר הצהריים, כשבצ'רלטון שידרו ליגת-העל וכדורגל אנגלי, היה ערוץ הספורט תקוע בערוצים 5 ו-5 פלוס עם כדורעף נשים והתעמלות אמנותית. "תקוע"? תלוי איך מסתכלים על זה. משחקי נבחרת הנשים בכדורעף מאליפות אירופה, עם השדר רן מלובני והפרשן רועי קופרמן, היו משב טלוויזיוני מרענן. אלמלא הרגולציה, ספק גדול אם ערוץ הספורט היה משקיע בזה שקל וחצי. ובלי קשר לזה, או להפסדי הבנות באירופה, חובבי ספורט זכו לרגעים יפים שסיפק ענף שאינו זוכה לרוב לחשיפה. רייטינג אינו חזות הכל.

אבד לוח. החל מיום ראשון נעלם, נגוז והתאייד לו הקישור ללוח השידורים של ערוץ הספורט. גם ככה ביום-יום היה לוח שידורי ארבעת הערוצים מעודכן באתר לפי מצב הרוח של המעדכן התורן: פעם כן, פעם לא, ופעם חלקי מאוד. כל היודע דבר על גורלו ומקום הימצאו של הקישור, או איפה אפשר לדעת מה משודר ומתי, מוזמן לפנות למחלקת האבידות.

התיקונים

בפירוט השידורים שממציאים חכמי "הוט" נקבע כי מסיבת העיתונאים של מאמן הנבחרת היא לקראת "המשחק המכריע" מול מלטה. מכריע? אולי בקרב הגורלי על המקום השלישי (והלא חשוב).

לתגובות: yegerm9@walla.co.il