כמו שיקולי הביטחון, כמו מחיר הקוטג', כמו המאגר הביומטרי – כך גם בדרך כלל סדר היום המסורתי של רוב מוספי הספורט: שקוף, מובן מאליו, בלתי ניתן לערעור – עד שהמציאות נועצת בו סיכה קטנה. לרשימת השקופים אפשר להוסיף את אחת הדיכוטומיות הכי שגורות בישראל: נידחות הפריפריה מול מרכזיותה המובנת מאליה של תל-אביב, מדינת תל-אביב, שמכתיבה את המפה התודעתית של ישראל.

השבוע הרימה פריפריה כזאת ראש ביישן ושלפה מספר בן ארבע ספרות: 5,000. חמשת אלפים אוהדי כדורגל מילאו את האיצטדיון החדש של עכו, העיר שתזכה לטעום כותרת רק אם תתחמם שם גזרת האיבה היהודית-ערבית, או שאיזה ברון עולם תחתון יבחר בה כאתר לחיסול. 5,000 איש הם מספר מרשים של אוהדים שמטריחים את עצמם מהבית למגרש. 5,000 איש הם סיבה מצוינת לכל יומון שמכבד את עצמו לדחוק את הניצחון המוחץ התורן של הפועל תל-אביב, או איזו התאוששות מופלאה של מכבי חיפה, ולהעניק להפתעה הגדולה של הליגה את קדמת הבמה.

זה לא רק מספר הצופים המרשים, זו גם קבוצה מקומית שיש לה מה למכור מבחינה ספורטיבית. הפועל עכו, רק שלוש נקודות מהמקום הראשון, עם קהל אלפים שרעב לכדורגל – מה עוד צריך כדי שפריפריה נידחת שכמותה תזכה לקצת יותר מאותן שורות זניחות שהמשיכה לקבל גם בימי ראשון, שני ושלישי השבוע בכל מדורי הספורט?

העיתונים הנפוצים הפנו ביום ראשון עורף לפוטנציאל החדש. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אפילו לא טרחו להזכיר באיזו כותרת משנה בשער את הניצחון של עכו. ב"מעריב" זרקו את סיקור המשחק לעמ' 10, ב"ידיעות" מיקמו אותו ככותרת שנייה בעמ' 4. "עכו מאמינה בעכואים", כתבו ב"מעריב". רק חבל שהם עצמם לא כל-כך מאמינים. "עכו שסומנה כיורדת בטוחה עושה עד כה עונה חלומית", החמיאו ב"ידיעות", אבל לא עשו דבר עם החלום הזה.

למרות כוח קנייה של כמה אלפים, שהם לרוב שיקול משמעותי בהתנהלותה של תקשורת, שני העיתונים הראשיים לא סטו מהקו המאפיין אותם בדרך כלל. שערי יום ראשון מוקדשים לאחת הגדולות – הפעם היתה זו הפועל תל-אביב. ללמדך עד כמה הם שבויים בקיבעון שהם עצמם יצרו. העיתון היחיד ביום ראשון שכיבד קבוצת שוליים, מקופחת נוספת בתקשורת (קריית-שמונה), ופתח איתה בשער המדור שלו, הוא גם העיתון שמעשה כזה הוא האג'נדה המוצהרת שלו, ללא הצורך להקשיב לרחשי הציבור – "הארץ".

בכל רגע נתון אפשר להיכנס לאתרי הספורט הגדולים, בעיקר ערוץ הספורט או ONE, ולגלות שהכותרת הראשית שייכת למכבי תל-אביב, הפועל תל-אביב, מכבי חיפה או בית"ר ירושלים. זה בדנ"א של כולם. בכל רגע נתון אפשר לגלות שהציטוט הסתמי והקלישאתי ביותר, נניח "חייבים לנצח בכל מחיר", הוא הכותרת הראשית לשעתיים הקרובות, רק משום שיצא מפי מאמן אחת הגדולות.

אם יעקב שחר יאמר על אלישע לוי "אני גאה במאמן שלי", זו תהיה כותרת ראשית שתחזיק שעות. אם מיץ' גולדהאר יאמר כך על מוטי איוניר, זו תהיה חגיגת ענק כולל פולואפים וטורי דעה סוחטי דמעה. אבל כשאמר אותה השבוע ציון ויצמן על אלי כהן – כן, זה הצמד מעכו – לא היה עורך אחד באתרי האינטרנט שמשהו דיגדג לו לטרוף את סדר היום הבנאלי וללכת נגד הזרם, ככה לשעתיים-שלוש קטנות.

מפת סדר העדיפויות כל-כך מובנת מאליה, שאיש לא מעז לערער עליה. כאילו ה-5,000 מעכו לא קיימים, כאילו הם אינם קוראים או מאזינים שיתגמלו את כלי התקשורת שייתן להם את המקום הראוי. ה-5,000 האלה הם הבהוב לתקשורת הספורט, שיש סיכוי גם לפריפריה, שצריך לכבד גם אותה. אבל אף אחד לא קורא את המפה, או לא יודע לקרוא את המפה, או פשוט לא יניח לעובדות לקלקל לו את המפה הקיימת.

הספורט, כמו המגרש, הוא מרחב דינמי ומפתיע, המציע לתקשורת מדי יום ושבוע שינוי של סדר היום הקלאסי. כדאי לנפוצונים להקשיב לרחשי המציאות הזאת ולהתגמש יחד איתה. זאת ההזדמנות שלהם לתרום תרומה קטנה, ממשית, תודעתית, ל"מחאה החברתית" שהם אוהבים לכרכר סביבה.

חדשות הספורט, לוזון, ביזיון

אנשי "חדשות הספורט" שידרו ראיון מפרגן ביותר בנעלי בית עם אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, והכעיסו את עינב שיף בוואלה. "יותר משהראיון השחצני, המלוקק וההזוי של אבי לוזון ב'חדשות הספורט' העיד על עליבותו, הוא העיד על אובדן הדרך של התוכנית ושל הערוץ כולו", כתב.

הראיון אכן היה בזיוני מבחינה עיתונאית. הוא לא סיפק שום כותרת מעניינת שתצדיק דקות ממושכות בתוכנית חדשות. הוא לא נתן לצופים שום דבר שהם לא ידעו על לוזון. הפרגון כה ניכר לעין עד שהוא עורר מחשבות משונות; אולי זה פיצוי ללוזון כדי להסיר איום בתביעה, אולי חס וחלילה רוצים לפרגן לו כדי לזכות באיזה מכרז, או שסתם רצו לשמוע מה דעתו על החיקוי שלו ב"בובה של לילה". מחשבות לא ענייניות שלא היו צצות אלמלא היה זה ראיון שנראה מוזמן, כולל שאלות להנחתה.

בקטנה

בשבוע שעבר קיבלה כאן "חמישיות" טור מפרגן. עכשיו מתברר סופית שבגלל הזזת התוכנית ללילות שלישי המאוחרים, היא תלויה במשחקי ליגת האלופות, ולכן הופכת למעשה לדו-שבועית. בקיצור, הרעה בתנאים של חובבי הכדורסל.

בקטנה 2

אשרי מכבי תל-אביב בכדורסל שעיתון כמו "ידיעות אחרונות" טורח להזכיר את הספונסר שלה כמעט בכל ידיעה, טבלה או מסגרת סטטיסטיקה. סיבה טובה לספונסר להיות מרוצה ולהמשיך להשקיע בדיל המשתלם. אבל מה עם יתר הקבוצות, שגם אותן מממן ספונסר ושאינן זוכות לאותה פריבילגיה? למה לא להיות אחידים והוגנים גם כלפי הפועל מגדל ירושלים, אלטשולר-שחם גלבוע/גליל, מכבי בזן חיפה, או אשת-טורס בני-השרון/הרצליה?

לתגובות: yegerm9@walla.co.il