קול אמריקה
כל העיתונים מקדישים הבוקר את כותרותיהם הראשיות למתיחות סביב רצועת עזה. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" המוטיב החוזר על עצמו הוא הדריכות: הקבינט, נמסר לקוראים, החליט לא לצאת עדיין למבצע צבאי – ועל כן יש לחכות ולראות מה יעשו העזתים כדי להבין כיצד תפעל ישראל. צה"ל, מבהירים העיתונים, ממילא מתגבר כוחות באזור.
ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ מבין ארבעת היומונים (לפי סקר חשיפה), בוחרים אחרת. "הרקטות יובילו את עזה להרס – לא לשגשוג", מאיימת הכותרת הראשית. במבט ראשון, נדמה שמדובר בעוד כותרת מסוגת הלוחמה הפסיכולוגית, שאהובה במיוחד על אנשי "ישראל היום" עוד מימי העורך עמוס ("להחזיר את עזה לתקופת האבן") רגב. ואולם, מי שיחפש את מקור הציטוט בדיווחו של הפרשן הצבאי יואב לימור דווקא ישמע קולות אחרים: בממשלה ובצה"ל מבקשים לשדר לחמאס שאם לא יחולו מהומות פרועות מדי, ייתכנו הקלות כבר בראשית השבוע הבא.
מי שימשיך לקרוא יגלה שהציטוט על ההרס הצפוי בעזה אינו ציטוט של גורם ישראלי. האדם שחתום עליו הוא ג'ייסון גרינבלט, שליחו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ למזרח התיכון, שמפרסם מאמר לוחמני בכפולה הפותחת של העיתון שבעליו, האדלסונים, הם תורמיו הנדיבים ביותר של טראמפ.
בתפנית אירונית, דווקא העיתון שמתריע בוקר וערב (גם היום) מפני התערבות פסולה וזדונית של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית מוסר הבוקר את הכותרת הראשית שלו להצהרה מטעם ממשל זר. ולא סתם הצהרה, אלא כזאת שיכולה להתפרש אצל אויביה של מדינת ישראל כאיום של ממש. אם תרצו, מדובר בשיעור נוסף על מהותו האנטי-עיתונאית של "ישראל היום" ועל הקפיצה האבולוציונית שחלה בו עם עליית משטר טראמפ באמריקה: מי ששירת (וממשיך לשרת) ללא צרימות מנהיג אחד, יכול גם לשרת שניים.
לגרינבלט יש כמובן זכות מלאה להצהיר שהפלסטינים של עזה צריכים להיזהר, ול"ישראל היום" יש זכות להדפיס את הדברים ולהפיץ אותם – אך כשעיתון ישראלי מאמץ קריאה כזאת ומשבץ אותה בכותרת הראשית, וגם דואג לטשטש את מקורה, הוא עושה יותר מלפרסם מאמר. הוא למעשה מכריז: עכשיו ארצות-הברית היא אנחנו, ואנחנו ארצות-הברית. אנחנו הכסף הזר שמשרת ממשל זר, וזה בסדר משום שלדעת הפטרון שלנו, הממשל הזה, בניגוד לאחרים, טוב ליהודים. ובמלים אחרות, ההיטפלות שלנו למקורות המימון של ארגונים ומתחרים שאנחנו לא מסכימים איתם היא טקטית בלבד. אין לנו בעיה עם כסף זר כל עוד הוא מממן את הדעות הנכונות. הדעות שלנו.
כשל שוק כרוני
כתבת השער של "מוסף הארץ" היא תחקיר רחב יריעה של הגר שיזף ויונתן יעקבזון על "הצד האפל של תעשיית הסייבר והריגול הישראלית, שסוחרת עם דיקטטורים בכל העולם" ומשמשת למעקב אחר פעילי זכויות אדם ולהט"בים במדינות שבהן נוהגים להעניש אזרחים בגין נטייתם המינית.
יעקבזון ושיזף מציינים כי במהלך הכנת התחקיר שוחחו עם מאה מקורות מ-15 מדינות שונות – נתון יוצא דופן שרוב העיתונאים לא יגרדו גם בקריירה של כמה עשורים. הכתבה עצמה מרתקת ומומלצת לקריאה גם בגלל הגילויים החדשים (כולל עובדים בחברות ריגול שמכים על חטא ומספרים איך סייעו למשטרים דכאניים לעקוב אחרי אקטיביסטים, הומואים ועוד), אבל בעיקר בשל ההצלחה לשרטט את גבולות הגזרה העצומים של התעשייה הבעייתית באמצעות שורה של נתונים יבשים שחלקם לא היו ידועים עד כה.
המידע היבש הזה חשוב משום שבכל הנוגע לתעשיית הנשק הישראלית, העיתונות לא מספקת את המידע הבסיסי ביותר על השחקנים, המוצרים והעסקאות בענף. מדובר בהזנחה מערכתית: למעט "גלובס", אף כלי תקשורת מרכזי בישראל לא מעסיק כתב תעשיות בטחוניות שזהו תחום התמחותו הבלעדי, למרות המרכזיות של ענף זה בייצוא הישראלי (הכתב של "ידיעות אחרונות", שמסקר במקביל את ענף הרכב, חיבר כתבות תוכן שיווקי עבור אחד ממושאי הסיקור המרכזיים שלו – התעשייה האווירית).
כשל השוק הכרוני והבלתי מוסבר הזה, שמסתייע בצווי איסור פרסום ובצנזורה הצבאית, גורם לכך שהציבור הישראלי אינו יודע כמעט דבר על אחת התעשיות המצליחות והמסוכנות ביותר במדינה, שמשפיעה על מאבקים מזוינים ותהליכים פוליטיים בכל רחבי העולם – ולעתים קרובות לא באופן חיובי. חברות הנשק והריגול יוצאות נשכרות מהוואקום: ברצותן, הן משחררות מידע יחצני שמשרת את תדמיתן – אך כשהן מתבקשות להגיב לפרסומים לא מחמיאים, או למסור מידע שאינו מיטיב עמן, הן בדרך כלל בוחרות להחריש.
כדי שהציבור הישראלי יתוודע לנזק שגורמת התעשייה הזאת עליו קודם כל להכיר את החברות ואת בכיריהן, לשמוע על עסקאות חשובות כשהן מתבצעות ולדעת אילו מוצרים מפתחים ובונים כאן – בדיוק כמו שהוא יודע מה קורה בתעשיית המזון או הבנקאות ומזהה את הדמויות הבכירות בהן. תחקירים כמו זה שמתפרסם היום ב"מוסף הארץ" הם יוזמות מבורכות, אך בהיעדר תשתית בסיסית של סיקור יומיומי – סופם לזעזע לכמה ימים, להיחקק כקוריוז רדיקלי ולהישטף בזרם החדשות האינסופי.
עוד כותרות
העליון נגד השרים. כל העיתונים מדווחים הבוקר על החלטתם של שופטי בית-המשפט העליון, שהתירו לפעילת החרם לארה אל-קאסם להיכנס לשטח ישראל כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. אל-קאסם, שהוחזקה יותר משבועיים בנתב"ג, עוכבה בעקבות פעילותה האקטיביסטית בשורות תנועת ה-BDS בארצות-הברית.
ב"הארץ", שניהל קמפיין למען הכנסתה ארצה, מבליטים את הביקורת החריפה שמתחו השופטים על משרד הפנים והמשרד לנושאים אסטרטגיים, שמנעו את כניסתה. בשאר העיתונים מבליטים ביקורת דווקא על החלטת השופטים: ב"ידיעות אחרונות", שבשנה שעברה מכר כתבות במאות אלפי שקלים למשרד לנושאים אסטרטגיים, מגישים סיקור אינפורמטיבי לצד טור של בן-דרור ימיני, שמותח ביקורת על פסק הדין.
לארה אל-קאסם בבית-המשפט העליון, 17.10.2018 (צילום: מרים אלסטר)
ב"ישראל היום", עיתון ללא מראית עין, מבליטים בשער דברי ביקורת של "הימין": "השארת לארה אל-קאסם – פגיעה במדינה". מי שיחפש את הציטוט המדויק בדיווח החדשותי לא ימצא אותו – ייתכן ש"הימין" הוא שר הפנים אריה דרעי, אבל ייתכן גם שמדובר בשר לנושאים אסטרטגיים גלעד ארדן. הכתב, יאיר אלטמן, מציין ששני השרים שאחראים על סינון הנכנסים ארצה התבטאו אתמול במלים דומות.
"בבית-המשפט העליון מכהנים שופטים בעלי השקפת עולם שמאלנית מובהקת", מפרשן חיים שיין. הפובליציסט עז המבע של "ישראל היום", שהוא גם עורך-דין ודוקטור למשפטים, מוסיף כי "החלטת בית-המשפט העליון היא פגיעה קשה בסמכותה הריבונית של המדינה להחליט מי יבוא בשעריה" – כאילו מערכת המשפט הישראלית אינה הגוף שמופקד, מטעם המדינה, על פירוש וחידוד סייגיה וגבולותיה של הריבונות. "מהראוי שבית-המשפט העליון ירסן את התערבותו בימים של מאבק קשה בשנאת ישראל", הוא חותם.
גם הם. "דן מרגלית הודיע שישעה עצמו מפעילות עיתונאית בעקבות עדויות הנשים נגדו", מדווחת רויטל חובל בשער "הארץ", העיתון שבו כתב מרגלית, שהוא גם העיתון שחשף את העדויות על מעשיו. גם שאר העיתונים מדווחים על כך: ב"מעריב" מבליטים את ההתפתחות בשער, אך בשני העיתונים הנפוצים יותר, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", דוחקים אותה לעמודי החדשות הפנימיים.
דן מרגלית (צילום: פלאש 90)
בסיכומם של יומיים, דווקא עיתונו הקודם של מרגלית – "ישראל היום" – הוא היומון שהעניק לפרשה את הסיקור המצומצם ביותר. אתמול, כש"ידיעות אחרונות" פינה מקום בשער לחשיפה של "הארץ" ולהתפתחויות שבאו אחריה (ובעיקר לעדותה של עיתונאית "ידיעות אחרונות" אורלי אזולאי, שסיפרה כי מרגלית תקף אותה מינית כשבאה להשתתף בתוכנית "פופוליטיקה"), ב"ישראל היום" קברו את הידיעה בתחתית עמוד 14. היום, הידיעה הקצרצרה נדפסת בעמוד 16. ההתנהלות הזו תואמת את הקו הרפובליקאי נגד מתלוננות על תקיפה מינית, ש"ישראל היום" נתן לה ביטוי סביב פרשת השופט ברט קבאנו, מועמדו של טראמפ לבית-המשפט העליון בארצות-הברית.
בהיבט אחר דווקא אין הבדל בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות": לצד העדויות על מעשיו של מרגלית חשפה אחת העדוֹת, העיתונאית לשעבר חנה קים, כי השר לשעבר חיים רמון נישק אותה ללא הסכמתה – בדומה למעשה שבביצועו הורשע. דבריה הובאו ב"הארץ" ולאחר מכן זכו לדיווחי המשך ב"מעריב", וגם ב"גלובס" – שם מכהנת רעייתו של רמון כעורכת בכירה. ב"ידיעות אחרונות", שנשלט על-ידי מקורבו של רמון, המו"ל ארנון מוזס, לא דיווחו על כך כלל, בדיוק כמו בחינמון.
וינרוט
בכל העיתונים עוסקים היום בהרחבה בדמותו של עו"ד יעקב וינרוט, שהלך השבוע לעולמו. אילנה דיין, שערכה עם וינרוט סדרה של ראיונות והוציאה ממנו כמה התבטאויות דרמטיות, תורמת טור לזכרו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "'יש דבר אחד', אמרתי, 'שגם העמוק בספרים והטוב שבידידים לא יפתור לך, וזאת הידיעה שזיכית אנשים אשמים", כותבת דיין.
"'כן', הוא ענה, ואני המשכתי, 'או שהורשעו חפים מפשע שייצגת'. 'כן'. 'ואתה יודע שיש כאלה'. 'אני יודע שיש כאלה'. 'יש אנשים שזיכית שאתה יודע שהם אשמים?'. 'כן. היום אני יודע שהם אשמים'. 'יש כאלה שגם בזמן אמת ידעת'. 'לא ידעתי'. 'לא רצית לדעת'. 'חשדתי. או לא רציתי לדעת'".
"זה מסוג הרגעים, בראיון טלוויזיה, שבו מרגישים את החשמל באוויר", מסבירה דיין. "זה לא קורה הרבה, ובמקרה של וינרוט זה לא היה רק חשמל של טלוויזיה. בגלל האנשים שהאיש הזה ייצג, בגלל השרים והשועים שהאיש הזה סייע לזכות. חשבון הנפש שלו היה, בעצם, קרן הלייזר אל תוך השחיתות שלהם".
דיין כמובן מגזימה. הראיונות שהעניק וינרוט ל"עובדה" היו טלוויזיה מגזינית במיטבה, אבל הם לא היו חשבון נפש אמיתי, אלא ניסיון של איש חזק על ערש דווי להיחקק כדמות ציבורית לגיטימית חרף השירותים המקצועיים שהעניק לפושעים ונבלים. דרך מתוחכמת ואפקטיבית להפריד את עצמו מהלכלוך שדבק בהם.
עו"ד יעקב וינרוט עם אחד מלקוחותיו, השר אביגדור ליברמן. בית-משפט השלום בירושלים, 17.2.2013 (צילום: ליאור מזרחי)
וינרוט היה המכשיר שבאמצעותו פוליטיקאים מושחתים כמו אביגדור ליברמן, אריה דרעי, צחי הנגבי וכמובן נתניהו ניסו ולעתים גם הצליחו (לעת עתה) להתחמק מעונש. הוא גייס לטובתם את מומחיותיו העילאית, אבל לא רק אותה: אחד המוטיבים הבולטים בהספדים שהתפרסמו בתקשורת הוא הקשרים החמים שטיפח עם העיתונאים, לעתים למען עצמו ולעתים למען לקוחותיו.
לו היה וינרוט מכה על חטא באמת, היה מתיישב מול המצלמה ונוקב בשמותיהם של האשמים שהצליח לזכות ומספר כיצד בדיוק הזיקו ופגעו בחברה הישראלית ונחלצו ללא עונש בזכות כישוריו המשפטיים. כעורך-דין, וינרוט מחויב אמנם לשמור על סודיות המידע שמסרו לו לקוחותיו. אלא שלעת מוות – או אחריו – אפשר גם לרופף התחייבויות מקצועיות. אדם שבאמת סבור שהוא אחראי לעוולות, ומתייסר על כך, רשאי לשבור את החוקים בניסיון לתקן חלק מהנזק שגרם.
נראה שווינרוט פעל בדיוק להפך. גידי וייץ, ב"הארץ", מגיש לקוראים את "התסריט של וינרוט לסיום תיקי נתניהו: ניצחון בבחירות – ופרישה בחסות עסקת טיעון". את התסריט השמיע וינרוט ב"שיחה פרטית, ימים ספורים לפני מותו", וחוץ מניצחון אלקטורלי של נתניהו ופרישה הוא כולל בו "מהלך שיותיר חותם היסטורי – למשל, הסכם שלום עם מדינה ערבית". לקוראים לא נמסר אם ראש הממשלה עצמו מייחס תוקף לתסריט הזה.
מן הקבר, בתיווך עיתונאי, ממשיך וינרוט לשרת את בכיר לקוחותיו. הוא מבקש להטיל על שרה נתניהו את רוב האחריות שמיוחסת כעת לבעלה, ראש הממשלה: "היחסים בין וינרוט לבין הרעיה עכורים כבר שנים", כותב וייץ, "הפרקליט ייחס לה חלק ניכר מההסתבכויות הפליליות של בעלה, שאותו העריך. 'נתניהו אינו מושחת ואינו נהנתן', אמר גם בחדרים סגורים. את הפרשיות שבהן הסתבכה שרה הסביר ב'התנהגות פתולוגית'".
הפרקליט והכסף
הכותב היחיד שמתעלם הבוקר ממנהג "אחרי מות קדושים אמור" הוא גיא רולניק, בטורו השבועי ב"דה-מרקר". "וינרוט היה פרקליטם של כמה מהפוליטיקאים המרכזיים בישראל בשני העשורים האחרונים, וייצג בין השאר את נתניהו, אביגדור ליברמן, אברהם הירשזון ובנימין בן-אליעזר. מה שמאפיין את רוב הלקוחות של וינרוט הוא שגם כאשר זוכו, מסכת הראיות שהוצגה בבית-משפט הציגה אותם כמושחתים במקרה הגרוע, או כמי שלא מתעניינים בטוהר המידות במקרה הטוב", מזכיר רולניק.
"וינרוט היה מבריק, חכם, מקורי ושונה. אבל הוא קנה את רוב פרסומו, כוחו וגישתו לכלי התקשורת לא בגלל מאמרים, ספרים והלכות משפטיות חשובות. גם לא מפני שהיה באמת עורך-דין מבריק ומתוחכם. הוא נהפך לאיש מדובר וחשוב משום שהיה פרקליטם של האנשים החזקים והעשירים ביותר בישראל", הוא מוסיף.
בעיניים של רולניק, וינרוט היה תבנית נוף הכנסותיו. "התמריץ הכלכלי תמיד ידחוף את האנשים המוכשרים לייצג את העשירים והחזקים. הרוב המכריע של שכר הטרחה שזורם למשרדי עורכי-הדין הגדולים מגיע מחברות הענק, והכוח הפוליטי שלהם יגיע מייצוג עברייני צווארון לבן מצמרת הפוליטיקה והמגזר הציבורי. הדבר היחיד שיכול לרסן את התמריץ לשרת אך ורק את מוקדי הכוח הוא שיקולי מוניטין ומעמד חברתי. בעולם שבו ייצוג של עברייני צווארון לבן, חברות ענק ומיליארדרים מביא גם את הכסף הגדול וגם את המוניטין – לא יהיו אנשים מוכשרים רבים שירצו לקחת את הצד השני".
אקלים וגילנות
דו"ח האקלים החריף שפרסם האו"ם בשבוע שעבר ממשיך להעסיק את העיתונים גם היום. ב"מוסף הארץ" כותב עפרי אילני על "מלחמת הדורות", שבמסגרתה צעירי העולם (כלומר, צעיר אמריקאי בשם ג'יי.אר הנסי שפרסם מאמר במגזין המקוון "The Outline") מאשימים את הזקנים בשאננות שנובעת מפרק הזמן הקצר שנותר להם לבלות על פני כדור הארץ.
"הניצחון הגדול של הזקנים והעשירים בינינו הוא העובדה שהם הצליחו להפוך את האפוקליפסה המצמררת לכדי דיון בלתי נגמר, במקום לפעול בדחיפות. אבל יש פער עצום בתנאי הפתיחה של הדיון: הילדים רוצים לנצח, ואילו הבייבי בומרס מקווים פשוט למות לפני שהוא יסתיים", מצטט אילני את האמריקאי הצעיר, שמכנה את הזקנים "כת המוות".
חברון, 2016 (צילום: ויסאם השלמון)
ב"מעריב", נציג של "כת המוות" דווקא מסכים עם הצעיר האמריקאי. "אם אתם בגילי ואפילו צעירים יותר בכמה שנים, לא מדובר בשואה שלנו אלא בזו של ילדינו וילדיהם אחריהם", מודה רון מיברג בטורו, המוקדש השבוע לדו"ח האקלים. "זה מסמך מרתק אך מרעיש, אפוקליפטי, החוצה את ארמגדון בדרכו לדיסטופיה שאינה משאת נפשו של איש. מה שקראנו לו פעם, הים התייבש והדגים מתו (אבל לא רק הדגים)", הוא כותב.
כדי להמחיש זאת, מיברג שולף השוואה שעבור הקורא הישראלי תמיד תישאר אקטואלית: "מהשנים הרבות שקדמו למלחמת העולם השנייה ולשואה, לעליית הנאצים ולהתבוננות סקרנית בפיהרר מקציף שפתיו ומחציף מול פני המונים משולהבים – אנחנו מעדיפים להתעלם. [...] אנחנו ניצבים בפני שואה אקלימית שאינה פחות מסכנה ברורה ומיידית, שהתחמקות מהתמודדות מיידית איתה היא הפקרת גורל ילדינו לאלמנטים האכזריים ביותר של הטבע".
לוותר על האהבה
נישואיהם של המגישה הערבייה לוסי אהריש והשחקן היהודי צחי הלוי ממשיכים גם הם להעסיק היום את העיתונים. ב"גלובס", הכתבת יסמין יבלונקו חולקת עם הקוראים מנסיונה כבת לזוג יהודי-ערבי. "ילדה 'מעורבת' צריכה להתרגל לכך שהמבוגרים בחייה יתייחסו אליה באחת משתי דרכים: יאסרו על ילדיהם לבלות איתה באופן גורף – משום שהם לא מרשים להם להתיידד עם ערבים – או יהפכו אותה למושא מחקר אנתרופולוגי, כדי לדון בשאלה האם היא ערבייה או לא", היא כותבת.
"בגיל שבו קשה לתת תשובה חד-משמעית על השאלה 'מה הצבע האהוב עליך?', הילד ייאלץ לענות אינספור פעמים על השאלה 'אתה יהודי או ערבי?', וכדאי שתהיה לו תשובה טובה, כי אנשים לא אוהבים אי-ודאות. [...] כמה שנים אחר-כך, הילד יתחיל לפתח מודעות עצמית. לצד מבוכה נורמלית לחלוטין מהגוף שלו, מההורים שלו ומהחיים עצמם, הוא ילמד שזה מביך לדבר בשפת אמו. הוא יבין זאת בעקיפין, משום שכל פעם שידבר בערבית במרחב הציבורי הישראלי, ימשוך מבטים חוששים ומתוחים של זרים. הם יסתכלו עליו ויאזינו לכל מלה שלו, בלי להבין אף מלה, מחכים לבלתי נמנע – הרגע שבו יגיד 'אללה הוא אכבר' ויתפוצץ במקום.
"בין אם יבחר להחצין את זהותו ולדבר בערבית, או להימנע ממנה ככל האפשר במרחב הציבורי, הוא ילמד שהזהות שלו אינה פרטית, אלא עניין פוליטי-ציבורי. זהותו לעולם לא תהיה ניטרלית, וכל בחירה שלו להחצין או להסתיר חלקים מעצמו תמיד תהיה נושאת משמעות כבדה וגורמת לכאבי גב ולמפחי נפש".
בגיל הנעורים, כותבת יבלונקו, "הילד של אהריש והלוי יגלה שכל ידידות או חברות שלו זוכה לתשומת לב רבה מהרגיל מהוריהם של חבריו. גם הורים ששמחו מכך שילדיהם הפגינו סובלנות והתחברו עם ילד 'שונה' לפני כמה שנים יפתחו חרדה קשה מפני האפשרות שהיחסים בין הנערים יקבלו תפנית רומנטית. הם עוד צעירים וזה כנראה לא יחזיק, אבל מה יקרה אם הקשר יהפוך לרציני? מה אם הם יתאהבו? הם הרי לא גזענים, אבל חשוב להם שהילד שלהם יתחתן עם יהודייה. האהבה אולי תמיד מנצחת, אבל מה יהיה עם הילדים?".
לחינמון החרד"לי "בשבע" יש תשובה נחרצת לתהיות הללו. העורך, עמנואל שילה, מקדיש השבוע את טורו להשלכותיה של חתונת אהריש-הלוי וטוען שאיחוד הלבבות שלהם מבשר על "קריסת הזהות היהודית-חילונית", לא פחות. שילה, יהודי דתי, כתב כבר לא מעט על הבעייתיות שהוא מוצא ב"נישואי תערובת" ועל התפקיד שהוא מייחס לתקשורת בעידוד מערכות יחסים כאלה. השבוע הוא מסביר לקוראיו שהבעיה של החילונים היא שהם אמנם מעדיפים להתחתן עם יהודים חילונים אחרים – אך אם במקרה ימצאו את עצמם מאוהבים בגוי או בגויה, "ממש לא הגיוני לוותר על האהבה שלך רק משום שבן או בת הזוג אינם יהודים".
במוסף של "בשבע", חגית רוזנבאום מוסיפה עוד מלה רעה לעיתונאים. היא נוזפת בהם על כך ששמרו על הזוגיות של אהריש והלוי בסוד, מוסיפה בסרקזם ש"העיקר שהאהבה תנצח", ומתריעה ש"האיתרוג של בני הזוג, שמזכיר איתרוגים מסוכנים מהעבר של הברנז'ה התקשורתית, יכרסם בסופו של דבר בקיומה של החברה היהודית".
העורך שילה, בטורו האישי, לא מסביר מדוע מה שהוא מכנה "נישואי תערובת" הוא תופעה בעייתית. מבחינתו, הקביעה הזאת מובנת מאליה. בכל אופן, יש לו פתרון: מי שרוצה להתחסן מפני התאהבות סוערת במי שאינם יהודים צריך פשוט להתקרב ליהדות – מעשה שיגרום לך להסתייג בטבעיות מיחסים פסולים עם בני ובנות דתות אחרות.
לקראת סוף הטור, שמוקדש כאמור למשבר זהות אצל החילונים, מבצבצת לה צרימה שאולי מסבירה את הגזענות העתיקה שנטועה בציווי העכשווי: שילה קורא לקוראיו "לחזק" את "התפיסה העקרונית שלפיה במרכז הקשר הזוגי לא עומדת ההיסחפות הרגשית הרומנטית והמשיכה הטבעית בין המינים", אלא "החברות והמפעל המשותף – הקמת משפחה ובית נאמן בישראל".
המחשה
תמונת האילוסטרציה המוצלחת של סוף השבוע מוצגת במדור הלשון של אילון גלעד ב"מוסף הארץ", שעוסק הפעם במקורותיה של המלה "התבוללות". לשם המחשה שובצה במדור תמונה שצילם תומר אפלבאום, ובה נראה שר החינוך נפתלי בנט שולח יד כדי לתפוס את כיפתו הנופלת. הוא לא מצליח.
מתוך "מוסף הארץ"
המועמד של מו"ל "מעריב" ממשיך לנצח ב"מעריב"
אלי עזור ממשיך להעמיד את "מעריב" לשירותו של משה ליאון, המתמודד המועדף על העיתון במירוץ לראשות עיריית ירושלים. היום מעניק לו "מעריב" כותרת גדולה שמבשרת על "דרמה בירושלים": "פעילים בבית-היהודי תומכים במשה ליאון". הבית-היהודי, כידוע, לא מריץ מועמד מטעמו לראשות העיר – ובכל זאת, ב"מעריב" מסבירים לקוראים שמדובר ב"דרמה". ההסבר: נפתלי בנט תומך במועמד זאב אלקין.
לדיווח של "מעריב" נלווה תצלום של המועמד ליד הכותל המערבי ונתון מתוך סקר שנערך עבורו (בקרב יהודים בלבד), ולפיו ליאון "עומד על סף ה-40% הדרושים כדי להיבחר בסיבוב הראשון". במקרה או שלא במקרה, בוחרים ירושלמים קיבלו הבוקר מסרון ובו קישור לדיווח על הסקר שהוצג ב"מעריב", בצירוף סלוגן תואם: "גם אלקין יודע, ליאון בסיבוב ראשון!".
מסרון, 19.10.2018
לא היה כלום
אלי ציפורי, במדורו השבועי, מגיש שני טורים שבמעון ראש הממשלה ישמחו לקרוא. באחד מהם הוא גורס כי "שווי הסיגרים שניתנו לנתניהו במתנה נמוך דרמטית מהערכות המשטרה", כפי שמודיעה הכותרת. מי שגם יקרא את הטור יגלה שהקביעה העובדתית הזאת היא למעשה "הערכה גסה" של ציפורי, שטוען כי נחשף למסמכים של החנויות שבהן מילצ'ן רכש את הסיגרים (מסמכים בנוגע למשקאות שקיבל ראש הממשלה מחברו המולטי-מיליונר לא מוזכרים בטור).
"בעיית המעקב אחר המתנות של מילצ'ן לנתניהו הולכת ומחריפה, כיוון שברור לחוקרים וגם לאנשי הפרקליטות שהכרטסות של מילצ'ן בחנויות בהרצליה כוללות רכישות לשימוש עצמי או מתנות לאחרים, מלבד נתניהו, כי זו היתה דרכו של מילצ'ן", מסביר ציפורי.
בטור השני, המרכזי מבין השניים, הוא מביא טענה מפי "גורם ברשות להגבלים עסקיים" שטוען כי "לא היה שום לחץ של נתניהו לאישור מיזוג בזק-יס". לצד זה, הפובליציסט הבכיר של "גלובס" טוען גם שאין ממש גם בטענת המשטרה והפרקליטות שלפיה אלוביץ' קיבל בזכות ידידו נתניהו הטבה בסך מיליארד שקל. "ההטבה לכאורה של מיליארד שקל היא לבעלי המניות בבזק, ואלוביץ', בשרשור, החזיק רק 10% מבזק. השאר מוחזקים בידי הציבור. כלומר, 100 מיליון שקל 'הטבה' לכאורה לאלוביץ'. אם כבר מנפחים מספרים, לפחות שזה יהיה בטעם, בפרופורציה ובחיבור להיגיון כלכלי, ולא עורבא פרח לגמרי".
על כך צייץ היום כתב "דה-מרקר" נתי טוקר: "ובכן, מיליארד השקלים זה כסף שנכנס כולו לאלוביץ' ממכירת חלקו ב-yes. בזק (אנחנו) היא זו ששילמה מיליארד, ולא להפך". ההסבר הזה אינו חלק מהאג'נדה המערכתית של "דה-מרקר", העיתון שציפורי מעמיד במרכזה של כת דמיונית השולטת בישראל באמצעות זרועות תמנון מסתוריות. ציפורי יכול היה למצוא את המידע גם בארכיון "גלובס", ולחסוך לקוראיו עוד הטעיה שמסתדרת במקרה עם נטיות לבו.
לא תודה
"הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו, 'נדל"ן דה-מרקר – המחלקה המסחרית'" ("הארץ", מודעה).
"הארץ" מבהיר
ב"הארץ" מתפרסמות היום שתי הבהרות מעוררות עניין. בראשונה מביניהן, שמתפרסמת במוסף "ספרים", הכותב טינו מושקוביץ מתנצל על ביקורת שכתב שכללה עובדות שגויות. בהבהרה השנייה, שמופיעה בקונטרס החדשות, העורכים מבקשים סליחה מלואיי ותד, שרשימה פרי עטו על ספרו של המחבל הפלסטיני וליד דקה מתפרסמת היום במוסף "תרבות וספרות". לפי ההבהרה, במאמר "נוסף בעריכה שלא על דעת הכותב כי האסיר הפלסטיני וליד דקה הוא 'מחבל ערבי ישראלי'".
מה הפריע לוותד, הקביעה כי דקה הוא מחבל, או הקביעה שהוא ערבי ישראלי? אם לשפוט לפי הגרסה המקוונת של המאמר – גם וגם. המושג "מחבל ערבי ישראלי" אינו מופיע בה כעת, אם כי ותד לא נמנע מלציין שהסופר מרצה מאסר עולם בגין הרשעתו במעורבות בחטיפה ורצח של חייל בשנות השמונים. את המונח "מחבל ערבי ישראלי" החליף המונח המכובס "אסיר פלסטיני".
"הארץ", היום
ענייני תקשורת
טלוויזיה מסחרית. "הטלוויזיה המסחרית שוקעת בחובות ועתידה מעורפל. מה אפשר לעשות כדי להציל אותה?", תוהה ב"דה-מרקר" כותרת המשנה של כתבה מאת נתי טוקר. במוסף "G" של "גלובס" מפרסמות חן שליטא ושלומית לן כתבת פרופיל על יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הפוליטיקאית לשעבר שעומדת בראש מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שמזוהה בשבועות האחרונים עם סיכול המיזוג בין חברת רשת לערוץ עשר.
שליטא ולן מעריכות ששמאלוב-ברקוביץ' מעוניינת לשוב ולהשתלב בפוליטיקה, ובליכוד בפרט – ומנבאות שאם היא תצליח להביא לסגירת ערוץ עשר גם יהיה לה סיכוי טוב להצליח בכך. מקורביה האנונימיים של יושבת-הראש, לעומת זאת, מכחישים שהיא משמשת כזרועו הארוכה של נתניהו – שהצהיר בעבר בפומבי כי ניסה לסגור את הערוץ.
שתי העיתונאיות משוחחות גם עם אדם המכונה "גורמים שחיים את עולמות התקשורת והפוליטיקה", שאומר להן כי "יותר משיש לנתניהו תוכנית עבודה סדורה בנוגע לתקשורת, הוא שואף לעמימות ולחוסר ודאות בקרב השחקנים, ואת הכאוס הזה מייצרת לו עכשיו יוליה בשפע".
האם, לנוכח הסתבכותו הפלילית של ראש הממשלה, הוא מעז לבחוש גם היום בענף התקשורת? "קשה להאמין שביבי מדבר איתה, אבל מסרים יכולים להופיע גם באמצעות מקורבים. עם נתן אשל היו ליוליה בעבר יחסים שהיא מאוד התגאתה בהם". אשל, בתגובה, מכחיש. "לא ראיתי את יוליה שנים", הוא מוסר ל"גלובס".
יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בשנת 2012. משמאל: אדם המחזיק בפלאייר ועליו סיסמת בחירות של נתניהו (צילום: גדעון מרקוביץ')
זכרונות מיום שני. בעמודי החדשות של "מעריב" מדווחים היום על נאום שנישא בכנס של העיתון שהתקיים ביום שני. הנואמת: אווה מדז'יבוז', מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האשה (ובעברה הלא-רחוק מנכ"לית "מעריב" באחת מתקופותיו הכושלות ביותר). על שאר הדברים שנאמרו בכנס דווח בהרחבה בגיליון של יום שלישי. משום מה, על דבריה של מדז'יבוז' נזכרו לדווח רק כעת, באיחור של שלושה ימים. לקוראים לא מוסבר מדוע.
אמנון אברמוביץ' (צילום: תומר נויברג)
סליחה. "אמנון אברמוביץ', שספג מנתניהו ג'וניור דלי של מי אפסיים בשבוע שעבר, קיבל מסר התנצלות מראש הממשלה באמצעות שליח, השבוע", מציין בן כספית בשולי טורו ב"מעריב".
עיתונות אוטומטית. ב"מוסף הארץ" כותב בר חיון על עיתונות מבוססת בינה מלאכותית, ומציין "הערכת מומחים" (שמם או תפקידם אינו מוזכר) שלפיה עד שנת 2030, 90% מהאייטמים החדשותיים ייכתבו על-ידי אלגוריתמים. "מי יהיו הקוראים של אותן ידיעות חדשותיות? ייתכן מאוד שאלגוריתמים בעצמם", הוא כותב. את הטור חותם חיון בתהייה: "אם יהיה כל-כך זול להפיק תוכן, למה שבינה מלאכותית לא תיקח סיפורים עיתונאיים ותערוך אותם בכמה דרכים, כך שיתאימו לטעם של קהלים בעלי אידיאולוגיות שונות? אילו בינה מלאכותית היתה כותבת את המאמר הזה, היא היתה משאירה בחוץ את התרחיש שפחות מתאים לזוג העיניים שמגיעות עתה לסוף השורה".
הכותב קיבל מינוי מראש הממשלה. ב"ישראל היום", דרור אידר שב סוף-סוף לכתוב על פוליטיקה. בניגוד לטוריו על יהדות ואמונה, שנושאים את הגילוי הנאות שלפיו בקרוב הוא עומד להתמנות לשגריר ישראל ברומא – דווקא בטור שמנאץ את מנכ"ל בצלם על נאומו במועצת הביטחון של האו"ם, טור שמסתנכרן היטב עם עמדתו המוצהרת של ראש הממשלה, הדיפלומט לעתיד נמנע מלשבץ גילוי נאות על כך שאת הג'וב הבא שלו קיבל מנתניהו.