בדרום

בעוד ברור לכל כי מדובר בענף כושל כלכלית ורעוע מוסרית, נדמה עדיין למתבונן מהחוץ כי עיסוק בעיתונות הוא בעל אופי תזזיתי ומחדש יותר מרביצה במגדל הייטק כלשהו או ניהול חנות מכולת. זה רק בשל הזיכרון הקצר של הקוראים. עיון בשערי העיתונים לאורך השנים מעלה כי חלק לא מבוטל מהם חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, לפעמים באותן המלים ממש. סכנה להתלקחות בדרום היא דוגמה מובהקת. ואכן, גם היום, המתיחות בגבול עם רצועת עזה תופסת את הכותרות הראשיות.

"צה"ל מתגבר כוחות בגדר", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". "מתיחות עזה", מתפייט עורך "מעריב" (מדוע בעצם מלחמה אפשרית מוציאה ממנו את המשורר?), ב"ישראל היום" כמובן מוציאים את כלי הזין ומדברים אל הקוראים בשפה היחידה שהם מבינים: "המסר לחמאס: 'אם תתקפו – תעשו טעות גדולה מאוד'". וב"הארץ", היחיד שמקדיש את הכותרת הראשית לגבול האווירי שלנו, נדפסת על השער ההפניה "מירוץ נגד השעון: המתיחות בעזה גוברת, וצה"ל מתגבר כוחות מחשש להסלמה".

גם בעיתונים החרדיים נערכים: "מחשש להתפרצות גל עימותים נרחב היום בדרום: תוגברה הנוכחות הצבאית בגבול עזה באלפי חיילים, טנקים וצלפים – ליישובי האזור הוחשו עוד סוללות כיפת ברזל", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע". ב"הפלס", שנוסד על-ידי פלג שפרש מ"יתד נאמן" לאור דבקותו בהתנגדות לגיוס לצה"ל, הכותרת הראשית מסתפקת רק בהודעה על פריסת סוללות כיפת ברזל. המלים "מערכה קיומית" נדפסות על השער – אבל בהקשר להצלחת רשימות הפלג בבחירות המקומיות.

סינוואר ובורי על שער "ידיעות אחרונות", אתמול

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להכות גם היום עם הראיון שערכה העיתונאית האיטלקיה פרנצ'סקה בורי עם יחיא סינוואר, "מנהיג חמאס בעזה". הראיון זוכה היום לשער "המוסף לשבת", עם תמונה גדולה של המרואיין והמרואיינת. "הגיע הזמן לשינוי", נכתב על השער בין מרכאות. סינוואר, "שאחראי לגלי האלימות הפלסטינית על גדר הרצועה, החליט להעביר מסר נדיר לציבור הישראלי: 'אני לא רוצה עוד מלחמות'", נכתב בכותרת המשנה, שממשיכה: "אבל מצד שני הוא מציב תנאים קשים להפסקת אש, דורש את סיום המצור ומכריז: 'במצב הנוכחי פיצוץ הוא בלתי נמנע'".

מצד שני, גל ברגר, כתב הערבים של השידור הציבורי, צייץ אתמול: "גרסת לשכת סינוואר: הראיון לא נערך עם העיתונאית פנים אל פנים אלא [היא] שלחה שאלות בכתב וקיבלה תשובות בכתב, ואח"כ ביקשה צילום משותף איתו. היא לא הציגה עצמה ככתבת עיתון ישראלי אלא כמי שמכינה ראיון ל'לה-רפובליקה' ול'גרדיאן' הבריטי. עד כאן גרסת סינוואר, שחוטף מהבוקר ביקורת על נורמליזציה כביכול".

ב"ידיעות" מפרסמים היום בעמוד הפותח של קונטרס החדשות טקסט לא חתום ובו גרסתם: "סינוואר משקר ביודעין. הוא ידע מראש, והסכים שהראיון יפורסם במשותף ב'רפובליקה' האיטלקי וב'ידיעות אחרונות' הישראלי. הוא וארגון חמאס מכירים את פרנצ'סקה בורי מכתבות קודמות שפירסמה ב'ידיעות אחרונות' מתוך רצועת עזה. כפי שניתן לראות בתמונות שפורסמו אתמול בשער 'ידיעות אחרונות', הראיון נערך במשרדו ברצועת עזה – ולא 'בהתכתבות'. בראיון הוא אף פונה במפורש לציבור בישראל ומעביר אליו מסרים".

ב"הארץ" מדווחים על הראיון כך: "מנהיג חמאס בעזה העניק לראשונה ראיון לכלי תקשורת מערבי, ובו קרא להפסקת אש עם ישראל. בראיון לעיתון האיטלקי 'לה-רפובליקה', שמפורסם היום גם ב'ידיעות אחרונות' [...]".

אגב, טקסט ההסבר הבלתי חתום של "ידיעות" מודפס תחת הכותרת "התגובות בעזה: שקרים והתפתלויות", ובין שני טקסטים קצרים נוספים עם הכותרות "התגובות בישראל: 'סינוואר נחש ארסי שמתחפש לכבשה תמימה'" ו"התגובות בעולם: 'ראיון נדיר, הזדמנות לקדם שלום'". לפנתיאון.

ובינתיים, בגדה: ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותבת סמדר פרי על היום שאחרי אבו-מאזן, שעתיד להתאפיין ב"אווירת כאוס". לפי פרי, ישנם ארבעה מועמדים פוטנציאלים לרשת את ראש הרשות, המוביל מביניהם הוא מחמוד אל-עאלול, סגנו של עבאס. שלושת האחרים הם מאג'ד פרג', ראש שירותי המודיעין ("הנהנה מתמיכה ישראלית ואמריקאית"), ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן.

עוד גבול

"הבסיס למניעת כניסה לישראל: חיפוש בגוגל ואתר ימין אמריקאי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", ידיעה של נעה לנדאו.

עיתון או תשבץ

כל העיתונים מדווחים על סגירתו הסופית של תיק 1270, הלא הוא תיק גרסטל. ב"הארץ" הידיעה מגיעה לראש עמוד השער: "השופטת גרסטל שינתה גרסה, תיק הצעת השוחד שקיבלה מניר חפץ נקבר", נכתב בכותרת המפנה לטקסט של גידי וייץ. הטקסט כתוב באופן עמום, רומזני. מודגש בו כי הסיבה העיקרית לסגירת התיק היא שינוי הגרסה של גרסטל, שהבינה שהיא מפלילה את חברה הוותיק, יועץ התקשורת אלי קמיר (מי שלכאורה הניח בפניה את ההצעה המגונה מחפץ, שלפיה תקבל את משרת היועץ המשפטי לממשלה תמורת סגירת תיקים לשרה נתניהו).

היועמ"ש אביחי מנדלבליט ונשיאת העליון אסתר חיות, 6.6.2018 (צילום: הדס פרוש)

מהטור של וייץ אפשר להבין שהשופטת בדימוס שיקרה כדי לא לסבך חבר שהציע לה הצעה פלילית (ולא לסבך גם את עצמה, אולי, שלא דיווחה על כך, ואת חברתה נשיאת בית-המשפט העליון, שגם לה סיפרה את סיפור המעשה). עוד אפשר להבין מהטור של וייץ כי לגרסטל היתה טענה, ובמשתמע גם מידע, על כך שהצעות מגונות הוצגו גם לפתחו של מי שזכה בסוף במשרה – אביחי מנדלבליט (ושוב, במשתמע – משמע שנעתר להן, אם קיבל את התפקיד). ובמשתמע (שוב) כי זו הסיבה בשלה הסכימו בפרקליטות לטייח את המקרה ולקבל את שינוי הגרסה. "מנדלביט דחה את הרמזים", מסכם וייץ.

כל האינואנדוז האלו מעיקים למדי. אם ב"הארץ" סבורים שהתקיימה שחיתות נוראית כזו בדרגים הגבוהים ביותר של מערכת המשפט והממשל בישראל, שיכתבו זאת במפורש. ואם לא, למה להכפיש?

מדד הג'יני

עמוד 2 במוסף "שוק ההון" של "גלובס" מוקדש לצרות הכלכליות של אורי יהודאי. יהודאי נאלץ להתמודד עם צרות עין של בעלי מניות מיעוט בחברה שניהל במשך שנים, עד לפרישתו הצפויה עם השלמת מכירתה לחברה אמריקאית. החברה, פרוטרום שמה, מייצרת תמציות טעם, כך לפי הידיעה של שירי חביב-ולדהורן, ונמכרה תמורת 7.1 מיליארד דולר. דירקטוריון החברה אישר השבוע מתן בונוס של 72 מיליון שקל (72,000,000) ליהודאי, למרות התנגדות אסיפת בעלי המניות.

"לא רק שהחלטת הדירקטוריון אינה לטובת החברה, אלא שהיא לרעתה", מצטטת חביב-ולדהורן את בעל המניות פרופ' עומר דקל, "המשמעות המעשית היא שהחברה מתנדבת (ממש כך!) לשלם למנהלה הכללי תשלום העולה על 70 מיליון שקל, למרות שהיא אינה חייבת לעשות כן, למרות שהיא כבר שילמה לו שכר נאה ביותר (לשון המעטה) במשך שנים רבות, ולמרות שתשלום זה אינו משרת את טובתה של החברה בשום צורה אפשרית".

בסופה של הידיעה מציינת הכתבה מהו אותו שכר נאה: 12 מיליון שקל בשנה, בנוסף למניות בשווי עשרות מיליוני שקלים שיהודאי מימש, ומניות בשווי 264 מיליון שקלים שהוא עתיד לממש עם מכירת החברה.

עוד בעמוד 2 של מוסף "שוק ההון" של "גלובס": אביב לוי מדווח על הנעשה בקומה העליונה של חברת ההשקעות בנדל"ן אלוני-חץ. "נתן חץ צפוי לשדרג את עלות העסקתו כמנכ"ל לסכום מקסימלי של עד 5.85 מיליון שקל, זאת לעומת עלות העסקה מקסימלית של 5.15 מיליון שקל ממנה נהנה בשנים האחרונות". לוי מסביר כי התשלום שימשוך המנכ"ל מהחברה יעלה מרבע מיליון שקל בחודש ל-275 אלף שקל בחודש. סכום המענק השנתי המקסימלי שיקבל יעלה משני מיליון שקל ל-2.4 מיליון.

בשער "גלובס" עצמו מדווחת כותרת על "עסקת השנה בנדל"ן – שלדון אדלסון רכש את הפנטהאוז של סמי עופר במגדלי אקירוב". הכתבת, שלומית צור, כותבת כי עבור הדירה שולמו "עשרות מיליוני דולרים". הכותרת מציינת גם את גודל הדירה, 900 מטר מרובע, אולם בידיעה לא מצוין מהו אורכם או רוחבם של בעלי הבית, או כמה משרתים הוא עתיד לאכלס.

ועוד ממוסף "שוק ההון" ב"גלובס", דיווח מתורגם מה"וול סטריט ג'ורנל" מבשר כי הבנק המרכזי בארצות-הברית מתכוון להסיר את הרגולציה הבנקאית שנכפתה בשל המשבר הכלכלי הגדול של 2008. בכך הבנק "מיישר קו עם טראמפ", הנשיא הפופוליסט שנבחר בין היתר בשל הבטחותיו לדאוג לאדם הקטן מול האליטה המרושעת. "השיכחה הקולקטיבית של הממשל והקונגרס מדהימה; אני מבקש להתחיל לחשוב יותר על משפחות המעמד הבינוני, ופחות על הרווחים של וול סטריט", מצטט ה"ג'ורנל" חבר בוועדת הבנקאות של הסנאט.

(בסוף החלק הזה היה אמור לבוא פאנץ' בסגנון "לא נגענו" בדמות ידיעה שעוסקת בגורלם של מי שמרוויחים שכר ממוצע או רחמנא ליצלן שכר מינימום, שעצם ציטוטה ימחיש את הפער הבלתי נתפס בין הרוב המוחלט של הציבור לבין מתי מעט העשירים המופלגים. אלא שלא מצאתי באף עיתון ידיעה כזו).

מדד הנוחי

נוחי דנקנר הוא גם כוכב טורו ב"דה-מרקר" של גיא רולניק, הפרשן הכלכלי הבכיר היחיד שלא כרע ולא השתחווה לטייקון שהיה הגדול בישראל, ושיחק תפקיד מכריע בהפיכתו מעסק חי בליבותיהם של העיתונאים הכלכליים והמו"לים שלהם לעסק חי בהערות רואי החשבון של אי.די.בי.

בהקשר של דנקנר העיתונות עוסקת בעיקר בהרצת המניות שבה הורשע, כותב רולניק, אבל לא בלקח של תופעת דנקנר, שרלבנטי להתמודדות העכשווית על "שני תפקידי מפתח במשק הישראלי": יו"ר בנק לאומי, הבנק השני בגודלו בישראל, ויו"ר רשות שוק ההון והביטוח, הרגולטור שאחראי על השמירה של כספי הגופים החוץ-בנקאיים. "שני המינויים האלה ישפיעו משמעותית על השאלה כיצד יושקעו וינוהלו בשנים הקרובות כ-2 טריליון שקל מכספי הציבור", הוא כותב.

השכלה, ניסיון ויוקרה במגזר העסקי אינם תנאי מספק לתפקידים כאלה, כותב רולניק, והא ראיה – קורותיהם של המנהלים הבכירים בתאגיד הנופל של דנקנר, השותפים ל"עסקות הפסולות והמושחתות" שבסאגת דנקנר. "מה היה חסר לכל עשרות עורכי-הדין, הכלכלנים, רואי החשבון, הרגולטורים והעיתונאים שהיו מעורבים בכל העסקות האלה? איי.קיו? לא. ניסיון? גם לא. דיפלומות ממוסדות יוקרתיים? בוודאי שלא. היה חסר להם משהו הרבה יותר בסיסי: מצפן ערכי מסוים וחוט שדרה שבדרך כלל מגיע איתו. [...]

"השיחה על המועמדים להובלת הבנקים והרגולטור של שוק ההון נעדרה השבוע את כל המרכיבים המתוארים לעיל. היא התמקדה, שוב, בשאלת הדיפלומות והניסיון. קיומו או היעדרו של מצפן ערכי ברור, עצמאות, חוסר תלות ונכונות להתעמק עם האליטה הכלכלית והפוליטית לא הועלו במקומות הרלבנטיים. לד"ר יורם טורבוביץ' או ד"ר משה ברקת ושאר המועמדים לתפקידים הבכירים במוסדות פיננסיים ציבוריים ובגופי הרגולציה המרכזיים יש להפנות שאלות לא רק על הניסיון והתעודות שלהם – אלא בעיקר לתהות על עצמאותם, נכונותם להתעמת עם מוקדי הכסף והכוח המשמעותיים בשוק ההון הישראלי ולברר אם הם חלק מאליטה שמשרתת את עצמה [או] את הציבור. לא ניהלנו השבוע את השיחה הזאת, לא ניהלנו אותה בשנים האחרונות".

נוחי דנקנר בדרכו לרצות שלוש שנות מאסר בכלא מעשיהו, 2.10.2018 (צילום: פלאש 90)

ב"גלובס" מתייחס גם הפרשן הבכיר לשעבר אלי ציפורי למינויים האמורים. אמנם טורו נדחק זה מכבר מקדמת הבמה לעמודים הפנימיים, ונראה כי כבר לא מתירים לו לנהל ונדטות אישיות מעל דפי העיתון (טורים מסוג זה, שהיו נפוצים מאוד כשהיה העורך בפועל של העיתון, נעלמו כמעט כליל מאז השתנתה הבעלות על "גלובס"), אולם עמדתו העיתונאית נותרה בעינה: הוא נגד מה שכתוב ב"דה-מרקר". מתוקף השקפתו זו הוא תומך במינויו של יורם טורבוביץ' ליו"ר לאומי. הנימוקים הנוספים של ציפורי: טורבוביץ' הוא "איש עשיר מאוד שעשה הון רב" ו"בעל רקע ורקורד עסקי עשיר".

אגב, חלקו האחר של הטור מוקדש לליטופים הדדיים עם שי באב"ד, מנכ"ל האוצר, שוב – בהמשך לטורים האחרונים של ציפורי, שנרתמו לדברור האוצר (מחירי הדירות יורדים והלמ"ס טועה, משכנתא 90% זה פגז). עקביות.

אקטיביזם שיפוטי

יואב קרני מקבל גם השבוע מקום נרחב במוסף "G" של "גלובס", לטור מעניין על שיפוטיות יתר, הפותח בתולדות החוקה בארצות-הברית וה(אין) חוקה בישראל. "ההבדל בין ירושלים, 1949, לפילדלפיה, 1788? זה קל: ה'פוטש' של זו האחרונה העניק לארצות-הברית סדר חוקתי; הפוטש של זו הראשונה שלל ממנה סדר כזה. כך או כך, טוען קרני, בשתי המדינות נטל בית-המשפט כוח לא לו – בארצות-הברית למרות החוקה, ובישראל בשל היעדרה. "השאלה מה לעשות ברשות לא נבחרת, המנסה להכשיל את מעשיה של רשות נבחרת, היא בת 2,500 שנה", הוא כותב על המתח בין נבחרי העם לסנאט ברפובליקה הרומאית.

"ההתנגדות ל'חקיקה מן המדוכה' עמדה לפחות מאז 1973 במרכז הביקורת על בית-המשפט העליון [בארצות-הברית], מכאן גם האיפיון 'אקטיביסטים' לתיאור השופטים הליברלים", ממשיך קרני, "בחסדי הגירה אידיאולוגית מאמריקה לישראל, 'אקטיביזם שיפוטי' התאזרח לימים גם בוויכוח בארץ. מעניין לבדוק את ההיסטוריה של ההתאזרחות הזו. אם אינני טועה, היא נתקלה בקשיים ניכרים בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה, וצברה תנופה רק אחר-כך, בעזרת תרומות של נדבנים ימניים מאמריקה למכוני מחקר ולמכללות; וגם מכוח היצוא האמריקאי המוצלח ביותר: בוגרים של אוניברסיטאות החוזרים אל מולדתם".

"כמובן, האימוץ הישראלי של המאבק לריסון 'אקטיביזם שיפוטי' מתנהל בהיעדר מסגרת חוקתית", כותב קרני, "אין לחוקה-לא-חוקה של ישראל מי שיגן עליה חוץ מבית-המשפט העליון. האנלוגיה עם המשוואה האמריקאית, או השאילה הגוברת של מונחים ושל דימויים, היא מלאכותית, שלא לומר מזויפת. מערכת הנעדרת מכניזמים להגנת החירויות אינה יכולה לטעון באיזו מידה של רצינות לדמיון עם מערכת שמכניזמים כאלה שזורים בה לאורכה ולרוחבה. כך או כך, על השאלה 'אילו עוד בתי-משפט עליונים פוסלים חוקים מבלי שהוסמכו' אין קושי להשיב: בית-המשפט העליון של ארצות-הברית".

עוולות היסטוריות

תמר קפלנסקי מביאה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" סיפור נוסף של מטפלת המעידה על חטיפת ילדים ממשפחות תימניות בראשית שנות המדינה. בשנה שעברה היתה זו המטפלת שולמית מליק, היום כתבת השער של המוסף היא עדותה של שושנה שחם. את עדויות המטפלות סיפקה עמותת עמרם, העוסקת בפרשה מזה שנים.

תרבות ובידור

ספרו החדש של יובל נח הררי סופג ביקורת בשני עיתונים. ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בטור בלתי חתום, וב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" בטור של חנוך דאום.

"בלי התקפי זעם, בלי יחסים פתוחים, בלי לחשוב כל הזמן על המשקל, בלי מוזיקה חלולה ומשעממת", משווקת הפניה שמנה על שער "ידיעות אחרונות" ראיון עם הזמרת מארינה מקסימיליאן במוסף הבידור (בלי המלים "בלי מוזיקה חלולה ומשעממת").

עושים לביתם

"מעריב" ממשיך לפתוח את דלתותיו לבעל המעה. והיום: לצד המדור הקבוע במימון בנק הפועלים – ידיעת יחצנות לבנק בעמודי החדשות ("פותחים את דלתות המשק בפני אנשים עם מוגבלות"), יומיים אחרי פרסום ידיעה דומה. שתיהן בכיכובו של מנכ"ל הבנק אריק פינטו.

"ידיעות אחרונות", 5.10.2018

ב"ידיעות אחרונות" משיקים מחזור חדש של "השולחן של המדינה" עם תאגיד המזון השווייצרי אסם. ב"מעריב" ממשיך להתפרסם המדור הקבוע עם אסם, המכוון ספציפית לילדים. במדור: ג'ודי ניר-מוזס-שלום ממליצה לפזר מלח על שוקולד לפני האכילה, כדי לא לאכול ממנו יותר מדי. הקוראים מוזמנים לפזר מלח גם על העיתונים שלהם (מלח תוצרת אסם, כמובן).

ענייני תקשורת

רשתות אנטי חברתיות. שחר סמוחה כותב ב-"G" של "גלובס", בעקבות הסרט "מנקי האינטרנט", על העובדים הפיליפינים שתאגידי הרשתות החברתיות מעסיקים כדי לצנזר אותן. "פועלים אלמונים, שמעטים מודעים לעצם קיומם, מופקדים על סינון התוכן [...] התכנים נעים מכאלה הנתפסים כ'בלתי הולמים' (גזענות, הסתה, עירום, תכנים מיניים) ועד לתהומות העמוקים ביותר בגיהנום עלי אדמות שכולנו בעולם המערבי מקפידים להרחיק כדי לשמור על שפיות: התעללות בבעלי חיים, פורנוגרפיית ילדים, רצח, אונס, הוצאות להורג, וכמובן כל זוועה חדשה מבית היוצר של דאע"ש".

"פייסבוק התחילה לדבר על הנושאים הללו רק לאחרונה, מפני שהעיתונות לחצה עליה", אומר לסמוחה אחד מיוצרי הסרט. הקריאה מומלצת.

עבירה גוררת עבירה. ב"בשבע", החינמון החרדל"י, מתפרסמת מודעה של המועמד לראשות עיריית ירושלים משה ליאון, שמציגה ממצאי סקר חיובי לליאון שפורסם ב"מעריב" (שמקדם את ליאון באופן עקבי). הסקר נערך "בקרב 400 איש/ה כמדגם מייצג של בעלי זכות הצבעה בירושלים", נכתב במודעה. לא נכתב במודעה: הסקר לא כלל ערבים, הסקר נערך על-ידי מטה ליאון.

עוד בירושלים. "המועמד לראשות עיריית ירושלים הרב יוסף דייטש: 'אם הציבור החרדי בירושלים יצעד כאיש אחד בלב אחד – האחדות תנצח", נכתב בכותרת מודגשת על שער "המודיע", בטאון הפלגים החרדיים התומכים בדייטש (בלב אחד).

תשובה לשמאלן להכעיס. אחרי עוזי בנזימן וידידיה שטרן, גם ישראל הראל (ב"הארץ") ואריה אלדד (ב"מעריב", טרם עלה לרשת) משיבים לטור הילדותי של אלוף בן, שהיגג בדבר האפשרות להסכין עם שחיתות ממלכתית תמורת הסיכוי להסדר עם הפלסטינים. טורים כמו אלה של בן ממחישים סוג מיוחד של ריקבון הפושה ב"הארץ", גרסת הדיגיטל. שורשיו בהתמכרות לפרובוקציה נוסח ציפר, ועכשוויתו בהתמכרות לטראפיק ואינגייג'מנט.

ביצי חופש. רונית ורד כותבת ב"מוסף הארץ" נגד מדריך "גו-מיו" ישראל. "אז מדוע בכלל להתייחס למוצר בעייתי וקלוקל כזה?", היא שואלת, "כי כלי התקשורת – כולל עיתון זה – הפכו את השקתו המחודשת של מדריך גו-מיו בישראל לסנסציה חדשותית, ואת המידע המופיע בו ללגיטימי ולמקובל. המדריך החדש, שמי שקורא אותו מתחילתו ועד סופו בעיון יתקשה לסמוך עליו כעל מקור מידע מהימן, זכה לחשיפה נרחבת, והמסעדות המופיעות בו, במיוחד אלו שהוכתרו על-ידי מבקריו בפרסים כמו מסעדת השנה או שף השנה, זכו לחותמת של איכות ומצוינות".

פורסט מוזס. ב"ידיעות אחרונות" מציינים 33 שנה למותו של נח מוזס, אביו של המו"ל והעורך האחראי הנוכחי, ארנון (נוני) מוזס. אליקים רובינשטיין מעלה על נס בטורו אפיזודה ידיעות-אחרונותית אופיינית – מרדף בעל מאפיינים סנסציוניים אחרי הישג חלול ונטול משמעות המערב ידוענים: נח ניסה להשיג את החתימות של בגין וסאדאת באירוע חגיגי ("במשך הערב 'התאמן' מוזס – כשאני משמש לו סדן – באמירה באנגלית 'אדוני הנשיא, אני עורך 'ידיעות אחרונות' מישראל ומבקש את חתימתך'. בשלב מסוים קם וניגש לקדמת האוהל, מקום שבתם של הנכבדים,
פנה וביצע בהצלחה את משימתו תוך דבקות במטרה. הוא חזר קורן").

פייק ניוז. ב"ישראל היום" מפרסמים כותרת על כך שדונלד טראמפ וקים ג'ונג-און "מועמדים בולטים" לפרס נובל לשלום. ובכן – הם לא.

"ישראל היום", 5.10.2018

ושוב איתכם. בטורו של אמנון לורד ב"ישראל היום" מוקדשת חטיבה להיסטוריון וולטר לקויר. חלק ממנה כבר פורסם כלשונו ביום שלישי.

גילוי נאות. בשולי מדור הרכילות של "גלובס" (הדחוק בין מודעות הלוח) מופיע הכיתוב "אברהם ביגר משמש כיועץ לדירקטוריון 'גלובס'" במשבצת עם הכותרת "גילוי מלא" (שמו של ביגר ותמונתו מופיעים במדור). בסוף המדור של דרור אידר ב"ישראל היום" ממשיך להתפרסם הגילוי הנאות כי הפובליציסט התמנה לשגריר ישראל באיטליה. בחינמון לא צירפו עדיין הסבר לניגוד האינטרסים הפוטנציאלי בין המינוי לבין תכניו הרגילים של הטור (קורבניות, לאומיות, יידישקייט).

מהנעשה בחוגי הריאקציה. מעל לגילוי הנאות שבתחתית טורו של דרור אידר ב"ישראל השבוע", מוסף "ישראל היום", מתנוסס הטור של אידר. השבוע יוצא אידר נגד מי שמספרים על תקיפות מיניות שחוו. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית על-פי עדותם, אומר אידר, הם חלק מ"אינקוויזיציה מחשבתית וחברתית של קבוצה ידועה ורבת כוח" (אידר דורש גם להפסיק להשתמש במלה "עדות" ולהעדיף את "סיפור" הנייטרלית יותר, משום שמי שמעידים – סליחה, מספרים – על תקיפה מינית שעברו לא עמדו בחקירה משפטית).

עוד מבית מדרשו של אידר: עדויות (אופס, סיפורים) על תקיפה מינית הן "פורנוגרפיה רגשית", "טמטום רגשי חסר גבולות", "מידת סדום" (מה הקשר?), ויש חובה מוסרית "להשיב מלחמה נגד". "מדוע עלינו לעמוד לצד המעידה [שנאנסה], רק משום שבכתה והתרגשה"?, שואל אידר.

פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר (צילום מסך)

הפובליציסט שקיבל במה להגיגיו בזכות כניסתו של איל הימורים אמריקאי לשוק העיתונות הישראלי כמעט ואינו טורח להסוות את הרקע להשתלחותו במי שמספרים כי אנסו או הטרידו אותם: ה"מעידה" שאידר מתייחס אליה היא כמובן מי שסיפרה כיצד ברט קבאנו, המועמד של טראמפ לבית-המשפט העליון, ניסה לאנוס אותה כשהיו נערים, ובכך מאיימת לסכל את מינויו. אותו איל הימורים המשלם את משכורתו של אידר הוא פטרונו של טראמפ בארצות-הברית, באופן דומה (בהתחשב בהפרשי הגודל והבדלי האופי) לפטרונאז' שלו כאן בישראל על נתניהו.

עוד מלין אידר על כך ש"אין אפשרות לנאשם להגן על עצמו". מדובר בקביעה מטופשת ונטולת בסיס באופן כללי, ואידיוטית ממש באופן פרטי (כלומר, בהתייחס למקרה של קבאנו). הרי ל"נאשם" (מעניין איך איש המלים, רגע אחרי שהוא יוצא נגד השימוש במלה "עדות", מאמץ בעצמו טרמינולוגיה משפטית לתיאור שיג ושיח אזרחי) יש בדיוק אותם כלים שיש למאשים: פוסט בפייסבוק, תביעה אזרחית, תלונה במשטרה. מה עוד שרוב העדויות בקמפייני ה-MeToo למיניהם הן בכלל אנונימיות ולא חושפות את זהות התוקפים. וכמובן, במקרה של המתלוננת נגד קבאנו – היא הרי עמדה בחקירת שתי וערב של ועדה מיוחדת, בעוד הרפובליקאים, כוכבי נפשו של אידר, נלחמו דווקא כדי שהתלונה (שבעקבותיה צצו נוספות) לא תיחקר על-ידי מערכת אכיפת החוק.

כדי לתקף את דבריו נגד זכותם של בני אדם לספר כי מאן-דהו תקף אותם מצטט אידר מהתורה, מהנביאים, מהמשנה, מהגמרא, מהמהר"ל ומ"עולם חדש מופלא", ובכך מצליח לחלל בטור אחד את כל ארון הספרים היהודי ואת אלדוס האקסלי. הישג שוודאי יירשם באיזשהו ארכיון אינטרגלקטי.

אילו עוד עוולות שכיריו של הגביר יהיו מוכנים להצדיק כדי לנסות ולכוון לרצונו? להגן על יורשיהם של אנטישמים אנטי-ציוניים החשודים בניאו-נאציזם?