המאבק סביב תוכנית הסאטירה "מצב האומה" היה קצר אך מעניין. לפני כשבוע הודיעה זכיינית ערוץ 2 רשת שהיא נאלצת להוריד את התוכנית המצליחה בשל בעיית שיבוץ של תשדירי תעמולת הבחירות. קשה לדעת אם זו אכן הסיבה האמיתית, או שמא ברקע היו סיבות אחרות. מה שבטוח הוא שהפאנליסטים, ובראשם גורי אלפי, הביעו זעזוע מההחלטה, הצופים הרעישו עולמות בפייסבוק, וכעבור זמן קצר חזרה בה רשת והודיעה על החזרתה של התוכנית.

ל"מצב האומה" שני שידורים בשבוע, באחד מהם מוזמן לאולפן פוליטיקאי. ההחלטה הזו אומללה כמעט מכל זווית שבוחנים אותה. אתה לא יכול להזמין לאולפן פוליטיקאים ואז לשחוט אותם, כיוון שאז הם לא יגיעו יותר. כללי המשחק, משום כך, ברורים: נצחק עליך במידה, ובתמורה תוכל להציג את הזיק ההומוריסטי החבוי בך (כן, אני מתכוון גם לעמרם מצנע). נוסף לכך נרשה לך מדי פעם לזרוק משפט רציני בלי שנפריע, ובכך נאפשר לך להציג את עצמך כמנהיג עגול: בעל הומור עצמי, אך גם אדם רציני שאפילו גדולי הסאטיריקנים שותקים כאשר הוא מדבר. בכך מקריבה "מצב האומה" את הסאטירה על מזבח הרהביליטציה.

אבל לא פחות חשוב מכך, ההחלטה להזמין פוליטיקאים לאולפן אומללה כיוון שהיא מעקרת את עצם האפשרות לסאטירה. אין כמו הופעתה של מירי רגב באולפן "מצב האומה" כדי להמחיש זאת.

מירי רגב היא אולי הפוליטיקאית הנלעגת ביותר שפועלת כיום בפוליטיקה הישראלית. גם הליכודניקים הכי ותיקים יכולים להשפיל מבט במבוכה אל מול מופעי האימים שלה. זה לא עניין מפלגתי או פוליטי, ואפילו לא עניין של השקפת עולם; מירי רגב היא עילגות טהורה.

משום כך, רגב היא מטרה ראויה ללעג. כפוליטיקאית, רגב מתנהלת כמי שמשוכנעת שהיא מרוויחה מהלעג הזה; שבכל פעם שלועגים לה, היא מרוויחה עוד 100 מצביעים במרכז הליכוד, מתקדמת עוד כמה שלבים, הופכת בלתי מנוצחת. ייתכן שהיא צודקת.

אבל מרגע שהיא מופיעה באולפן "מצב האומה" כשהיא מנופפת בדגל ישראל, מחווה להופעה הבלתי נשכחת שלה מול תלמידי תיכון, היא מחסלת את היכולת של הסאטירה להעמיד אותה באור מגוחך, שכן המציאות המגוחכת שהיא מירי רגב עולה על כל גיחוך שנכתב בהשראתה.

למעשה ההופעה של רגב ב"מצב האומה" השאירה את גורי אלפי, עינב גלילי, אורנה בנאי וליאור שליין כשהם נדהמים וחסרי מלים. בחלקים גדולים מהתוכנית נראו חברי הפאנל אובדי עצות. בזמן אמת, אל מול מופע החיוכים מדושן העונג של רגב, הם הבינו שלא משנה עד כמה החומר שכתבו חד, לא משנה כמה עמלו בהנדוס בדיחות שיעמידו אותה באור מגוחך, רגב עושה עבורם את העבודה, היא עושה אותה טוב מהם והיא עושה זאת בשמחה גלויה.

הטקטיקה של רגב (אפשר להתווכח על מידת המודעות העצמית שלה) היתה פשוטה: אני אהיה כל-כך מגוחכת, שלא משנה מה תגידו עלי, אני אתעלה עליכם. זו טקטיקה מבריקה. חברי הפאנל המושחזים בדרך כלל הבינו שהם מטפסים על קיר חלק. זה אולי הסיוט הגדול ביותר של קומיקאי. אתה לא יכול לקרוא למישהי "מטומטמת" ולצפות שהיא תיעלב אם במשך כל ההופעה היא זועקת: "אני מטומטמת ואני גאה בזה! ושום דבר שתגידו לא יגרום לי לחשוב שאני פחות מטומטמת ממה שאני! אני הכי מטומטמת בעולם! מה יש לכם להגיד על זה, הא?!".

סאטירה היא טכניקה שמטרתה ללעוג למשהו, כמו נניח ההתנהגות של מירי רגב. אבל איך אתה יכול ללעוג להתנהגות שלה כאשר באולפן, ממש לפניך, היא מתנהגת בצורה עוד יותר נלעגת מזו שחשבת שאפשרית? זה הרגע שבו הסאטירה מתה – המציאות עולה עליה ואז משמידה אותה.

ב"מצב האומה" היו צריכים לקחת את זה בחשבון. היוהרה שלהם התפוצצה להם בפנים. הם היו בטוחים שיצליחו ללעוג למירי רגב, אבל בפועל היא זו שלעגה להם: אתם חושבים שאני מטומטמת? הצחקתם אותי. עוד לא ראיתם שום דבר.