אנוסי תשע"ג
האומנם ייתכן ששופט יצייץ משהו כמו "איזה בלגן. קודם נרטבו לי הגרביים וכעת הצדדים טוחנים לי את המוח"? לא נשמע סביר. ואם כבוד השופט יתקתק ציוץ כמו "יוצא מג'יימס בונד. בארדם מדהים, מנדס גאון"? זה יישמע קצת פחות מביך, ובכל זאת סביר להניח שגם עוקבים כפייתיים לא ימצאו שופט כזה.
לא, תודה. אין צורך בשלילת הזכות של שופט להשתמש ברשתות חברתיות. יש לו די מגבלות, כתובות ובלתי כתובות, ודי שכל ישר להיזהר מלהסתבך. אין צורך בשלילת הזכות הזאת גם מעיתונאי.
על-פי "דה-מרקר" (10.1.13), רשות השידור העבירה לעובדי חטיבת החדשות הנחיית מנכ"ל הקובעת כי "חל על העובדים איסור לעשות כל פעילות אינטרנטית ברשתות החברתיות בנושא הבחירות הכלליות לכנסת ה-19, בלא אישור ממנו". הסיומת "אנא הקפידו על ביצוע ההוראה" מבהירה כי אין המדובר בהנחיה, אלא בהוראה מנדטורית. מרשות השידור נמסר בתגובה כי מדובר ברענון נהלים מקובל לפני בחירות.
מוטב להשאיר את הזכות ל"אהבתי" פתוחה לכל, גם את הזכות לסטטוס, גם את חדוות הציוץ, גם בימי בחירות. חשוב להימנע מלהסדיר את הזכות להתבטא ברשת החברתית פתוחה, שהיתה בשנים האחרונות לאמצעי הבסיסי ביותר לביטוי אישי. אמצעי ביטוי פתוח לכל, לעיתונאי ולרופא ולמחנך ולמנהל בית-הספר, ולמה לא לשופט? למה לשלול מכל אלה את מה שמותר לראש הממשלה, לכוכב התורן ולאחרון יושבי הארץ? ובעצם, למה שכבוד השופט לא יעלה תוצרי מתכונים לאינסטגרם?
מתוך דף הפייסבוק של מנכ"ל רשות השידור (צילום מסך)
עובדי אינפורמציה
הרושם הוא שברשות השידור נעשה שימוש לא ראוי בכללים האתיים, אם כללים כאלה אכן קיימים. כשנקדימון רוגל כתב את "תדריך נקדי", שאומץ בשנת 1972 והיה לקוד האתי של רשות השידור, התייחסותו למשאב השידור הממלכתי היתה ברוח הזמן (מארק צוקרברג ייוולד רק בעוד 12 שנה). במליאת רשות השידור נעשים היום אמנם מאמצים להחליף את המסמך היהיר, הפסקני, האינדוקטרינרי הזה, אך לפי שעה זהו המסמך האתי המחייב.
"רשות השידור אינה משדרת 'מאמרי מערכת', אין לה קול, מדיניות או השקפות משלה. תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות השידור הוא להביא עובדות בלי מסקנות מוכנות בצדן",נאמר בתדריך נקדי.
לפי תדריך נקדי, החובות המוטלות על עיתונאי ברשות השידור כמוהן כחובות עובדי מדינה המשתמשים במשאב של המדינה. ועל כן אחריותם מוסדרת במסגרת המסמך, תוך אזכור חוזר של מושגים מוחלטים – ובה במידה נטולי משמעות – כמו אובייקטיביות וניטרליות. העיתונאי מוגדר כמתווך מידע, וזכות הציבור היא לדעת את האמת. המסמך אינו משאיר פרצה ולו הזעירה ביותר לביטוי אישי במסגרת העבודה העיתונאית וקובע ללא מבוכה הנחיות לטעם הטוב. הפרשן צריך להיות מורשה, ולעקרון האיזון בין דעות להשקפות יש הוראות מסובכות, פרטניות מדי או כלליות מדי, כמו למשל "איזון צמוד של דעות עדיף על איזון לאורך זמן".
אני נזכר למקרא המסמך ב"מליאוס מליפיקרום", Malleus Maleficarum, אותו מדריך ימי-ביניימי למאבק בכישוף ובמכשפות. אולי מפני שהעיתונות שבמסמך מצטיירת כמין שטן רדיואקטיבי, וידיאו-אקטיבי, שצריך להיזהר מעצם המגע עימו ובוודאי מן השימוש בו – שלא יעיף את כולנו באוויר.
המשעשע במסמך נקדי הוא סעיף שכותרתו "סייגי האובייקטיביות", וממנו ניתן ללמוד כי יש יוצאים מן הכלל גם ביקום הסטרילי-אובייקטיבי שהוא מנחיל לנו.
"אין לצפות [מן הקהל שיש לו תרבות, ערכים ומערכת מוסכמות] שיתייחס באובייקטיביות, או בשוויון נפש, למעשה רצח או לאנטישמיות או להכחשת השואה, לחילול בתי-עלמין ובתי-כנסת ולגופים המבקשים לחסל את מדינת ישראל וכיוצא באלה".
בימים אלה מונח מסמך עקרונות מרוכך, שנוסח בוועדת האתיקה של רשות השידור בראשות השופטת בדימוס ד"ר בלהה כהנא. זהו נייר שעבר התאמות להגדרות שהשתנו עם הזמן, ועם זאת עדיין קל לזהות בו את טביעות האצבע שעל המסמך המקורי. המסמך החדש רחוק עדיין מלהתקבל, וזאת לא מפני שאינו פתוח דיו, אלא להפך, כיוון שהוא נתפס על-ידי הנהלת הרשות כפתוח מדי. המדאיג במסמך החדש הוא כי במקרה שיאומץ, לא ניתן יהיה עוד להתייחס אליו כאל "אות מתה". אם יאושר, תיאלץ התקשורת הממלכתית לחיות עם מגבלותיו במשך 40 השנים הבאות.
הנה פסקה לדוגמה מן המבוא למסמך החדש, שניתן להגדירה כ"מרחב ביטוי אישי מדורג"; חופש ביטוי אישי מסוים המותנה בתפקידו במעמדו של המתבטא.
"[...]הגענו למסקנה כי יש צורך להתאים את כללי האתיקה למציאות התקשורתית כך שיעודכן האיסור הגורף של 'תדריך נקדי' ביחס להבעת עמדה, מכיוון שהמצב לפיו קיימת הלכה כאות מתה אינו מתקבל על הדעת. יחד עם זאת, ברור שיש צורך מקביל בהצבת גבולות וסייגים ברורים לכך, מתוך תפיסת יסוד שהמיקרופון הוא ציבורי ואינו שופרו הפרטי של העיתונאי המחזיק בו כדי שישמיע דעותיו האישיות, או יקדם אג'נדות ספציפיות באופן חד-צדדי וללא הצגת איזון ומגוון של רובדי החברה הישראלית, כפי הנדרש על-פי חוק רשות השידור. מכאן, הבעת דעה אישית ככל שתותר במסמך זה בתנאים ברורים ולבעלי תפקידים מסוימים כפופה לתפיסת יסוד זו, ואפשרית רק במסגרתה".
ספק אם התקיים ברשות השידור דיון בשאלה האתית מהי זכות הביטוי של עיתונאי רשות השידור – אותם עובדי אינפורמציה – עם סיום יום עבודתם מול המיקרופון. מן הסתם גם לא נדונה השאלה למה לשלול מעיתונאי רשות השידור בפרט, או מעיתונאי בכלל, את הזכות לבטא עצמו באופן אישי במרחבי הרשת. אפשר כמובן לנסח עוד מסמך ובו יפורטו הנושאים וסוגי המדיה החברתית שבהם יוכל העיתונאי לטבול בחופשיות גם ללא מדי הרשות, כמו ציוצי פשטידות וסטטוסים על ג'יימס בונד. אבל הדבר יסבך עוד יותר את ההתמודדות עם המציאות המשתנה במהירות. קצב השינויים ברשת גדול לאין שיעור מקצב כתיבתם ואישורם של המסמכים הרגולטוריים שרודפים אחריה.
הרושם הבלתי נמנע הוא שפקידי רשות השידור נאחזים בקרנות המזבח האתיים כדי להרחיב הגמוניה ולבסס שליטה. טהרנות היא ביעבוע חומצי וביורוקרטיה היא דשן מנומנם, אבל כששני החומרים האלה מתערבבים זה בזה, נוצרת ריאקציה שתוצאותיה הרות אסון.
מדורות זרדים בכיכר
האובייקטיביות והניטרליות הן ערכי העולם הישן, המסך האטום החוצץ בין המתבטא ברבים לבין המנגנונים והכוחות שמניעים אותו. ללא שינוי תפיסה מהותי, תמשיך החברה הישראלית לדשדש בין ציד מכשפה אחת לאחרת, ובין ועדת אתיקה שתמונה לוועדה שתפוזר, ובין מסמך חסר תוחלת למסמך שיחליפו, ויהיה חסר משמעות כקודמו.
ערך בר-קיימא יחיד במציאות התקשורתית הפתוחה והמגוונת של המאה ה-21 הוא השקיפות. רק שקיפות היא זו שתאוורר פינות אפלוליות ותאפשר לצרכן התקשורת לפענח באופן מיטבי את המסרים שמגיעים אליו.
רק לאחרונה, משנודע על קשר הזוגיות שנרקם בין גדעון סער לגאולה אבן, היו שציפו למדורות זרדים בכיכר העיר. בין הנוהרים אל הכיכר היו יריבים פוליטיים, עיתונאי שערוריות וטהרנים באשר הם. הסיבה לכך שחשיפת היחסים בין מנחת השידורים הפוליטיים בטלוויזיה לבין שר החינוך לא הפכה לשערורייה שתבעיר את האש הקדושה, היא המעשה הפשוט של השניים: הם הופיעו ברבים.
מרגע שהדבר נודע, ומאחר שקשר המראיינת-מרואיין ביניהם יהיה מעתה חשוף כולו לעין המצלמות, אין עוד כל חשש. להפך, בני הזוג יעשו מאמצים ניכרים לשמור על מראית עין של קורקטיות צרופה. מעתה, בטוב וברע, יהיה עליהם להתאמץ לשכנע אותנו שמה שאנו רואים בדיון הטלוויזיוני ביניהם הוא שיח ראוי בין עיתונאית לפוליטיקאי.
שימוע שלפני פיטורים
שר החינוך גדעון סער קיבל השבוע עצומה הקוראת שלא לפטר את רם כהן, שזומן לשימוע שלפני פיטורים בעיריית תל-אביב. כהן, מנהל תיכון נט בתל-אביב, חתום יחד עם פרופ' אורית קדר על מאמר שפורסם בעמודי הדעות של "הארץ", בתגובה לקריאתו של פרופ' שלמה אבינרי למי שמבקש להצביע לשמאל הפוליטי שיצביע לעבודה. כהן וקדר חולקים על אבינרי וסבורים שהצבעה לחד"ש או למרצ היא התשובה הנכונה, במקרה זה.
כתל-אביבי וכשר חינוך, גדעון סער אמור להכיר היטב את רם כהן, שניהל את תיכון עירוני א' במשך עשור והיום הוא המנהל הראשון של התיכון העירוני החדש שמתנהל כולו בלימודים ברשת. סער בוודאי מכיר את כהן הנון-קונפורמיסט, ומודע לחיכוכים שנוצרו במהלך השנים בינו לבין מערכת החינוך.
יש לקוות כי במשרד החינוך עוסקים בגיבוש תוכניות לימודים לאוריינות תקשורתית, כחלק מלימודי האזרחות למשל. התפיסה שביסוד תוכנית כזו היא כי ללא בקיאות בהוויה התקשורתית והפוליטית, לא יהיו בידי בני הנוער שעומדים בפני הצבעה ראשונה כלים לבחירה מושכלת. במאמר התגובה שלו ממחיש רם כהן לתלמידיו מהי אוריינות תקשורתית.
בתגובתו של כהן אפשר למצוא כמה נקודות חיוביות. שקיפות: כהן, המגדיר את עצמו כאיש חינוך, הוא מעורב, דעתן ואינו חושש מלבטא את דעתו הפוליטית ברבים; הגשמת ערך חופש הביטוי: כהן, ככל אדם ואזרח, זכאי לבטא את השקפותיו ברבים; ערך חינוכי: תלמידי בית-ספרו של כהן יוכלו להסכים איתו או לחלוק עליו, ועצם הדיון יפרה את תפיסת עולמם.
כשהדברים נכתבים, עדיין לא ברור אם רם כהן ימשיך בתפקידו או יפוטר. אין ספק שפיטוריו בנסיבות כאלה יעצבו את תפיסת עולמם של תלמידיו ושל תלמידי ומורי התיכונים העוקבים אחר השימוע ותוצאותיו הרבה יותר מכל תוכנית חינוכית. לשר החינוך סער יש היום הזדמנות לנקוט עמדה אמיצה נגד הצדקנים והטהרנים באשר הם, אותם צדקנים וטהרנים שניסו לפסול מראש את בת זוגו מלראיין אותו בתשדיר ליל הבחירות.