מדי שבוע מפרסם הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, טור דעה ארוך הנמתח על פני שני עמודים הפותחים את מוסף "ממון שישי". הטור האחרון ("מחיר היוהרה", 31.8) הוקדש לכמה נושאים. אחד מהם הוא מחקר שערכו קרסטן מולר וקרלו שוורץ, שני חוקרים מאוניברסיטת וורוויק הבריטית, שעסק בקשר בין השיח בפייסבוק לאלימות נגד מהגרים.

הגביע הקדוש במדעי החברה הוא הוכחת קשר סיבתי בין שני משתנים. קחו למשל את הטענה הבאה: גיוס לצה"ל מוביל להקצנה בעמדות המתגייסים. חשבו כמה משתנים משחקים פה בערבוביה: מקום המגורים של החיילים, עמדות הוריהם, מידת מעורבותם הפוליטית טרם הגיוס ועוד ועוד. הניסיון לבודד משתנה אחד (גיוס לצה"ל) ואז לקבוע שהוא זה שמשפיע על משתנה אחר (עמדה פוליטית) – ובאיזו מידה הוא משפיע – נוגע בבלתי אפשרי.

מולר ושוורץ פיתחו מתודולוגיה סבוכה אך מרתקת שמנסה להתמודד עם הקושי הזה: להתיר את הקשר בין משתנים שונים, ואז לבודד שניים ולמצוא את הקשר ביניהם. שני המשתנים שהחוקרים בחרו לעסוק בהם היו פעילות של משתמשי פייסבוק באזור גיאוגרפי מסוים ושיעור מקרי האלימות שהופנו כלפי פליטים באותו אזור. לא אכנס לפרטי הפרטים של המתודולוגיה, אסתפק בכך שהשניים עקבו אחר פעילותה של קבוצה בשם "אלטרנטיבה לגרמניה", שידועה בפעילותה נגד מהגרים, ואחרי קבוצת ביקורת – קבוצת פייסבוק של חובבי שוקולד נוטלה.

בשורה התחתונה, החוקרים טענו כי הפעילות בפייסבוק – ללא קשר לגלישה אחרת נוספת ברחבי האינטרנט – מסבירה כ-13% מכלל מקרי האלימות נגד מהגרים באזור מסוים. לשון אחרת, אם לא היתה פייסבוק, כעשירית מכלל מקרי האלימות נגד מהגרים במרחב הרלבנטי לא היו באים לעולם.

בטקסט של פלוצקר לא הופיע אפילו ההסבר הקצר והלא ממצה שלי. תחת זאת הופיעו שם משפטים לועגים דוגמת "עכשיו הכל ברור. הגזענות הגרמנית מקורה בפייסבוק", "קללה אל ראשך מארק צוקרברג, הממציא והבעלים של פייסבוק, שהרי הגרמנים הם עם טוב לב, מקבל בזרועות פתוחות בני ובנות גזעים אחרים", "על-ידי פירוקו (של פייסבוק), נשיג את ביעור הגזענות מעולם [הטעות במקור], שלא היתה קיימת כלל ועיקר לפניו".

פלוצקר בונה דחליל ואז לועג לו. קשה לחשוב על משהו יותר נלעג מאדם שלועג לאיש הקש שהוא עצמו בנה

נתחיל בברור מאליו: החוקרים לא טענו לרגע אחד ש"הגזענות הגרמנית מקורה בפייסבוק". הם לא קבעו ש"פייסבוק היא המפיצה הראשית של השנאה הגזעית, ולא חלילה נטיות לבם של הגרמנים עצמם", כפי שכתב פלוצקר. החוקרים מייחסים כעשירית מכלל מעשי האלימות נגד מהגרים באזור מסוים להקצנה אידיאולוגית שמתחוללת ברשת וגולשת אל העולם שמחוצה לה. עשירית. פלוצקר בונה דחליל ואז לועג לו. קשה לחשוב על משהו יותר נלעג מאדם שלועג לאיש הקש שהוא עצמו בנה.

המחקר של שני החוקרים לא פורסם בכתב עת מדעי ולא עבר ביקורת עמיתים (peer review). הוא פורסם ברשת לפני כמעט שנה וזכה לעדנה בשל כתבה ב"ניו-יורק טיימס" שקשרה לו כתרים שלא בטוח שהחוקרים עצמם היו ממהרים לקשור לו. למעשה, נדמה שעיקר עניינם של החוקרים היה בפיתוח מתודולוגיה מעניינת, ופחות בתוצאות של יישום אותה מתודולוגיה לגבי הדוגמה הספציפית שבחרו (פייסבוק, גזענות, נוטלה...). מכאן שלא רק שפלוצקר בונה איש קש, הוא בונה איש קש שכתר זהב לראשו – עוד לפני שהתברר האם ראוי לחבוש לראשו זר עשוי פח.

אבל מה שבעיקר מדהים בטקסט של פלוצקר הוא הבורות העצומה שהוא מפגין בנושא שהוא בוחר לקבוע לגביו קביעות פסקניות. חוסר הבנה מוחלט במדיה החדשה ובהשפעותיה על המשתמשים בה. בעשור האחרון התפרסמו מאות, אם לא אלפי, מאמרים, מחקרים וספרים העוסקים באופן שבו הפעילות במדיה החברתית – תהא זו פייסבוק, טוויטר, יוטיוב או כל פלטפורמה אחרת – מובילה להקצנה.

חוקרים ידועי שם, סוציולוגים, כלכלנים, חוקרי תקשורת, אנשי מדע המדינה, פסיכולוגים ומלומדים מדיסציפלינות שונות ומגוונות המחישו כיצד השירותים הדיגיטליים מייצרים תא תהודה עצום לשנאה ולזעם של המשתמשים בהם. הם הראו כיצד תופעה המוכרת מתחום הפסיכולוגיה החברתית, "קיטוב קבוצתי", עושה את פעולתה ברשת. כיצד האלגוריתמים שמנסים לשתות כמה שיותר מתשומת הלב שלנו דוחפים לכיווננו תכנים יותר ויותר קיצוניים כדי שנגדיל את פרק הזמן שבו אנחנו שוהים באותן פלטפורמות – כדי שניחשף ליותר פרסומות ונייצר יותר רווח לחברות שמחזיקות בהן.

לא מדובר רק בפייסבוק. הסוציולוגית הטורקית זיינפ טופקי טענה בראשית 2018 שאופן פעולת אלגוריתם ההמלצות של יוטיוב גורם לכך שהתכנים שמוצגים בפני הגולשים מוקצנים באופן שיטתי. כך למשל צפייה בסרטונים בהם מופיע דונלד טראמפ מובילה את אלגוריתם ההמלצות של האתר להציג בפני הגולש סרטונים ניאו-נאציים. צפייה בסרטונים העוסקים בצמחונות תוביל להמלצות לצפייה בסרטונים העוסקים בטבעונות, והתעניינות בג'וגינג תוביל להמלצה לצפייה בסרטונים העוסקים בריצת אולטרה-מרתון.

אלגוריתם ההמלצות של יוטיוב, כתבה טופקי במאמר ב"ניו-יורק טיימס", "מקדם, ממליץ ומפיץ סרטונים באופן שכל הזמן מעלה את הרף. בהתחשב בכך שיש באתר מיליארד משתמשים, יוטיוב היא ככל הנראה אחד מכלי ההקצנה העוצמתיים ביותר של המאה ה-21".

כיוון שאנחנו לפני החגים, הנה רשימת קריאה קצרצרה שעשויה להשכיל את הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות": אלי פאריסר כותב בספרו "The Filter Bubble" על תיבת התהודה הדיגיטלית. הכלכלן פרופ' קאס סנסטין כותב בספרו "Republic#" על האופן שבו המדיה החברתית משפיעה על הדמוקרטיה. גם ההיסטוריון וחוקר המדיה פרופ' סיווה ויידהיינתן כותב על הנושא בספרו "Antisocial Media". חוקרת המדיה פרופ' ספייה אומג'ה נובל מסבירה בספרה "Algorithms of Oppression" כיצד פעולה של אלגוריתמים יכולה לקדם גזענות ולפגוע בדמוקרטיה. כך גם חוקרת מדע המדינה פרופ' וירג'יניה יובנקס בספרה "Automating Inequality" והמתמטיקאית פרופ' קאתי אוניל בספרה "Weapons of Math Destruction".

אם פלוצקר מעדיף לקרוא בעברית, בדיוק עבורו יוצא לאור בימים אלו תרגום של ספרו המוצלח של סקוט גולווי, "הארבע", העוסק בארבע חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם – אמאזון, אפל, פייסבוק וגוגל (ייתכן שהקריאה תהיה מעט קשה לפלוצקר, בהתחשב בכך שבכל פעם שהוא כותב על החברות האלו עיניו מתמלאות דמעות של התרגשות, אבל אני מקווה שינסה בכל זאת).

פלוצקר מסיים את הטור שלו בפסקה הבאה:

פייסבוק היא בסך הכל אמצעי תקשורתי טכני חדש בין בני האדם. ככזה, היא יכולה לשמש גשר בין קהיליות, אומות ודתות, ולהפך, לשמש חומת הפרדה ביניהן. זה לא תלוי בתאגיד ששמו פייסבוק. זה תלוי באלה שמשתמשים בשירותיו, בני אנוש".

אם הטיעון הזה מוכר לכם, הרי זה מפני שזה בדיוק הטיעון המפורסם של איגוד הרובאים האמריקאי, הלובי העוצמתי המגן על זכותם של האזרחים האמריקאים להתחמש עד מעל לשיניהם: "אקדחים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים". זהו הטיעון האינסטרומנטלי, הנייטרלי, בשיא קיצוניותו. זה טיעון של מי שלא מבין – או שלא רוצה שאחרים יבינו – שלאופן הפעולה של מכשיר ולעתים לעצם קיומו בזירה הציבורית יכולות להיות השלכות רחבות היקף. כאלו שמשנות את הסביבה, ומשום כך משנות את האופן שבו אנחנו פועלים בתוכה.

הטיעון של פלוצקר הוא לא רק מטופש, הוא עבש וארכאי. מסוג הטיעונים של "מקומה של האשה במטבח" או "הומוסקסואליות היא מחלה נפשית". העובדה שפלוצקר לא מתבייש להציג אותו היא עדות לשמרנות מחשבתית ועצלנות אינטלקטואלית.

אבל אפשר היה לעצור את הקריאה בטור של פלוצקר כבר אחרי הנושא הראשון שבו בחר לעסוק: החלטתו של בית-המשפט העליון להחמיר בעונשו של נוחי דנקנר. נדמה לי שפלוצקר התייסר כאשר כתב על איש העסקים המורשע. אחרי הכל, רק לפני כמה שנים פרסם טקסט סמי-אירוטי על נוחי, "נער תכול עיניים", "הבן יפה התואר למשפחת דנקנר העשירה", שהסתיים במשפט האלמותי "הלוואי עלינו עוד מאה נוחי דנקנרים; שרק ירבו".

אולי זו הסיבה שהיה חשוב לפלוצקר להדגיש כי "נוחי דנקנר אמנם עבר על חוק ניירות הערך [...] אבל לא הואשם בשוחד, בשחיתות או בפגיעה במישהו מלבד באמינותו של שוק הון הוגן". כי זהו העולם לפי פלוצקר: בקצה אחד שלו ישנם תכולי עיניים שעושים מה שעושים – בונים אלגוריתמים משחיתים או מריצים מניות. ובקצה השני, ביקום אחר בעצם, ישנם גולשים שיוצאים להכות מהגרים ומשקיעים שמאבדים את כספם. האשמים הם אתם, מסביר לכם פלוצקר, תתביישו לכם.