תיקי התקשורת

עיתונות היא כמו קיר. שני המרכיבים העיקריים שלה הם דיווחים עובדתיים ופרשנויות. הדיווחים הם הבלוקים שעורמים אחד על גבי השני, הפרשנות היא החומר שמדביק אותם יחד ומאפשר לבנות מהם דברים כמו בית, חומה או אנדרטה. אבל פרשנויות הן לא רק גוש של מלל שמישהו שם בתוך מסגרת. אחד מכלי הפרשנות האפקטיביים ביותר בעיתונות בכלל לא כולל מלים. זהו תצלום הארכיון.

הבוקר נחקרו במקביל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ורעייתו שרה – הוא במעון ראש הממשלה, היא במשרדי להב 433 בלוד. חקירתם של השניים במקביל, וגם העובדה שהם נחקרים לראשונה על מעורבותם ב"תיק 4000", מזניקות את המאורע אל ראש עמודי השער של שני העיתונים שעמדו במרכז "תיק 2000". העובדות הן ברובן אותן עובדות – שלוקטו בעיקר מדיווחי האתמול – אך בכל אחד מהעיתונים מצמידים לכותרת תצלום ארכיון אחר, המעיד על משאלת הלב.

ב"ידיעות אחרונות" מצאו תצלום בלתי מחמיא בעליל (אלכס קולומויסקי), שמשדר מצוקה: נתניהו משפשף את עינו האחת, עינו השנייה עצומה, מצחו מקומט. רעייתו מפנה את פניה קדימה – אך בעיניים עצומות. פיה פעור קמעה וחוטמה מזדקר בפרופיל באופן בלתי מחמיא. הכותרת מורכבת משתי מלים בלבד: "מול החוקרים". הקוראים יכולים להבין לבד ש"מול החוקרים" ייקלעו בני הזוג לסיטואציה מביכה כמו זו שניבטת אליהם מהצילום הלא-אלגנטי.

ב"ישראל היום" מחזיקים להם אצבעות. לכותרת הראשית מצורף תצלום ייצוגי של ביבי ושרה – היא בהבעה ייצוגית מוקפדת, הכי רחוק שאפשר מ"פסי-כו-לו-גית", הוא בחיוך רחב ועיניים בורקות. מסוג התצלומים שהיו עושים מהם גלויה לחג ושולחים לחברים. אלא שמי שיתבונן היטב יבחין שלא מדובר בתצלום אחד, כי אם בפוטומונטאז': העורכים כנראה לא היו מרוצים מאף אחד מהצילומים המשותפים של השניים, ובחרו לקחת שני צילומים של כל אחד מהם בנפרד, לגזור אותם – ולהדביק. שמות הצלמים הושמטו.

הכותרת של "ישראל היום" אינפורמטיבית: "הבוקר: נתניהו ייחקר במעונו, רעייתו שרה תעיד בלהב". השילוב בין העובדות היבשות לדיוקנאות הייצוגיים משדר שלווה ושאננות. הם מחייכים כי אין להם ממה לחשוש. למעלה, בכותרת הגג, דואגים להבהיר זאת מפיו של ראש הממשלה: "פייק ניוז, בלון חדש".

בדומה לטיפול של "ידיעות אחרונות" בפרשה שבה מסובך בעל השליטה נוני מוזס, גם ב"ישראל היום" לא ניכר מאמץ לאתר עובדות חדשות על חקירות נתניהו. אף על פי כן, כתב המשטרה איציק סבן הצליח למצוא פרט חדש על החקירה הנוכחית. באופן טבעי, מדובר בפרט שמיטיב עם ראש הממשלה. לדבריו, "גורם משטרתי בכיר" אמר ל"ישראל היום" כי "בפרשה זו אין בידי המשטרה הקלטות המתעדות שיחות בין נתניהו למעורבים".

באופן פרדוקסלי, לצד הידיעה של סבן, שכוללת מידע שמסר גורם אנונימי מהמשטרה, נדפסת ידיעה שממשיכה את הקמפיין נגד הדלפות מתוך חקירות. הכתב עקיבא ביגמן מציין שלפי מידע שמסרה הפרקליטות בעקבות בקשת חופש מידע (של גוף שאינו "ישראל היום"), "לא נערכות בדיקות של הדלפת מידע מהחקירות".

העיתונאי שגויס כדי להחליף את מדור התחקירים של מרדכי גילת מזכיר לקוראיו כי הדלפה של חומרי חקירה היא עבירה פלילית, ומצטט את היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה – הגוף שהגיש את בקשת חופש המידע – שמגדיר את ההדלפות כ"נגע שהפך להיות מכת מדינה". עובדה: זה הגיע אפילו עד "ישראל היום".

בגזרת הפובליציסטיקה, מצוקת הכותבים נמשכת. בעל הטור דרור אידר, שבשבוע שעבר הסתפק בהעלאת שאלות נוקבות, אפילו לא מנסה לעסוק בענייני היום ומקדיש את טורו למגילת אסתר. אמנון לורד, איש תיאוריות הקשר, מפסיק לרגע לטוות קונספירציות ומתייחס לעלילות שפרסם עד כה כאל מציאות שידועה לכל. את החקירות הוא מכנה "מהלך כוחני", וטוען שהמשטרה עשתה יד אחת עם התקשורת להדחת נתניהו.

מי שתופס היום את מקומם של אידר ולורד הוא הכתב והפרשן הפוליטי מתי טוכפלד. "לא נשארו רבים שישאלו את השאלות הקשות. הפרקליטות, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והאופוזיציה – כולן הפכו דבוקה אחת שנועדה להעלים, לטייח ולקבור את כל מה שמפריע, או עלול להפריע, להשלמת המשימה", הוא טוען. "על אחת כמה וכמה אין מי שישיב לכל אותן שאלות. למה שימסרו דין וחשבון על מעשיהם, חמורים ככל שיהיו?".

הישראלים, כותב טוכפלד, לא קונים את זה. "הציבור שוב חש שעובדים עליו. שהמערכות שוב מגויסות, אבל הפעם לא רק התקשורת אלא גם כל השאר", הוא טוען. "במשך שנים רבות דאגו אותן מערכות לוודא שאיש לא יצמיח גורמים שישגיחו ויפקחו על עבודתם. החוקרים, הפרקליטים והשופטים הם היום האנשים החזקים ביותר במדינה – אלה שיכריעו את גורל ראש הממשלה, ואיתו גם את גורל כל ממשלתו ולמעשה גם את זה של כל הכנסת הנבחרת – אבל עליהם מוצב הפיקוח המועט ביותר. אלא שלאט-לאט הציבור מתנתק מהם. מחנה גדל והולך מסתובב עם תחושה קשה של נסיון הפיכה. שמישהו מנסה להרוס את הדמוקרטיה, ועוד בשם הדמוקרטיה".

כאילו לשם המחשה, בעמודי החדשות של "ישראל היום" מתפרסם דיווח קצרצר ובלתי חתום מהסוג שפורסם כבר בחינמון בשבועות האחרונים, ובו תוצאות של סקר חדש. לפי הסקר, שהוזמן על-ידי הליכוד, לו היו הבחירות נערכות היום נתניהו ומפלגתו היו מגדילים את כוחם ל-36 מנדטים.

עיתונות בחאקי

"חיילים תקפו עיתונאים פלסטינים באלות ועצרו אותם, על-פי הנחיות של מפקדיהם, במטרה מוצהרת לשבש את סיקור המחאה השבועית בכפר קדום שבגדה המערבית. כך עולה מתיק חקירה של מצ"ח שהגיע לידי 'הארץ'", מדווחת עמירה הס בעמוד השער של העיתון. קצין בכיר שהעיד במסגרת החקירה צפה בתיעוד של חלק מהתקרית וסיכם אותה כך: "החיילים לא פעלו לפי הכללים, אך במסגרת זו שהגדיר מפקדם".

"גולני שלי ושל כל עם ישראל", קובעת כותרת שנדפסת בשער "ישראל היום". לצדה נדפס סמל עץ האלון של החטיבה הצה"לית, ומעליה תמונתו של המחבר – אל"מ שלומי בינדר, המח"ט, בטור מיוחד לרגל שנת ה-70 של גולני. הטור של המח"ט כולל מלים כמו "משפחה", "משמעותי", "משימתיות" (מה זה?), "רעות" ו"מורשת הנופלים". "גולני היא משפחה", כותב בינדר, "משפחה מאוחדת, משפחה לוחמת, שמהווה עבור רבים בית שני ופעמים רבות גם הבית הראשון". תמונתו של המח"ט (אותה תמונה מהשער) נדפסת שוב פעמיים בטור עצמו. מעליו נדפסת ידיעה בלתי חתומה שנפתחת במלים "שבעה עשורים של כבוד".

ב"ידיעות אחרונות" משווים ומעלים באמצעות לא פחות משישה טורים מגויסים שנפרשים על פני שני עמודי סדין (מינוס שתי פרסומות) ונראים כאילו נכתבו על-ידי קופירייטר במילואים שרק רוצה לחזור הביתה. רק כך אפשר להסביר את העובדה שבעיני כולם – מהרמטכ"ל לשעבר, דרך האלופים ותתי-האלופים ועד מש"קית החינוך – גולני זו משפחה שמלווה אותך כל החיים (איילת שקד) ומחברת בין כל חלקי העם (רסאן עליאן) באמצעות אחווה וערך הרעות (שוב שקד). איך זה? כי גולני היא בית (שמואל זכאי) עם רעות אמיתית (יאיר נוה) וגם משפחה (נוה שוב), ואפילו משפחה חזקה של רוח, ערכים ונתינה (גבי אשכנזי). ובקיצור: רעות בשביל גולני זה לא רק שם של מקום ולא רק שיר, זו דרך חיים (אורי שגיא). וכמובן, אחד מערכי המותג.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב מאיר שלו על יוסף טרופלדור. הוא מספר על מקרה שאירע לו לפני שנים, כשביקר בארכיון גדוד העבודה בקיבוץ תל-יוסף וחיפש מידע על הלוחם המהולל. בעת שחיטט במסמכים, הוא מספר, ניגש אליו מישהו והציע לו לראות ולמשש את הפרוטזה של טרופלדור, שהוענקה לו מידי אלכסנדרה, אשת הצאר ניקולאי, כאות הוקרה על גבורתו במלחמת רוסיה-יפן.

"אני חושב שאפשר לאמץ את הפרוצדורה גם כאן", כותב שלו. "אפשר גם לשכלל אותה: ביום העצמאות נקיים 'טקס מרגש', שבו ימסרו חיילים לראש הממשלה ידיים ורגליים וכיוצא בזה, ואשת ראש הממשלה תעניק להם תכף ומיד פרוטזות, מדליות, תומכי ברכיים וכלבי נחייה". ההצעה של שלו היא כמובן הצעה סאטירית שכנראה לא תתממש לעולם, אבל אם וכאשר יקרה הבלתי צפוי – אפשר לנחש איזה גוף יזנק על ההזדמנות ויציע הסכם שיתוף פעולה. שמו שמור במערכת, אבל אפשר לרמוז שלטקס יקראו "התותב של המדינה".

תודה שנפלת

"נס פורים: פעוט נפל מרכב וטופל על-ידי רופא שנסע מאחור" (כותרת בעמודי החדשות של "ישראל היום").

בשירות בעל הבית

נחום ברנע, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", תוהה האם ראוי שהמכון הישראלי לדמוקרטיה (שבו נוסד ופעל בעבר מגזין "העין השביעית") יקיים כנס משותף עם "מקור ראשון", העיתון המגזרי שנרכש על-ידי שלדון אדלסון וצורף לקבוצת "ישראל היום". ברנע כותב שפנה לנשיא המכון, חבר-הכנסת לשעבר יוחנן פלסנר, ושאל אותו האם אין טעם לפגם בכך שאחד ממובילי הכנס הוא חגי סגל, עורך "מקור ראשון" ובעברו הרחוק גם טרוריסט. לצד סגל ישתתף בכנס גם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום".

פלסנר, כותב ברנע, אמר שהוא יחשוב על כך. "לגבי השותפות עם העיתון של אדלסון הוא לא רואה בעיה", מציין העיתונאי, ומוסיף: "זאת בדיוק הבעיה, אמרתי: השותפות. כולם ידעו ש'ישראל היום' הוא מיזם מושחת שנועד לשרת אדם אחד".

כרגיל אצל ברנע, כשהוא ניגש להשקיף על ענף התקשורת הוא שוכח להסתכל במראה. אם יש בעיה לקיים כנסים עם (קבוצת) "ישראל היום" בגין השחיתות המיוחסת לחינמון, מה זה אומר לגבי "ידיעות אחרונות", העיתון שהאיש החזק בו חשוד כעת בנתינת שוחד לראש הממשלה – מולטי-מיליונר שבמקום להציע לנתניהו כסף, פשוט הציע לו להטות את הסיקור בעיתון כדי לדאוג שיישאר בשלטון לנצח? לפי ההיגיון הזה, ברנע היה צריך גם לדרוש מפלסנר להפסיק לשלם עבור רכישת כתבות וראיונות באתר ynet.

זוהי כמובן דרישה מוגזמת גם עבור בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות". ברנע אמנם קרא לא מזמן למוזס להשעות את עצמו זמנית, עד שיתבררו העניינים – קריאה שדורשת אומץ מסוים אך מתעלמת מכך ששליטתו של מוזס בעיתון אינה מתמצה בתואר "העורך האחראי" – אבל חוץ מזה, הוא ממשיך לפספס הזדמנויות לטיהור עיתונו מהשחיתות המוסדית שפשתה בו.

במקום לחלוק עם קוראיו את תובנותיו על הנעשה בתוככי "ידיעות אחרונות", או לשרטט פרופיל אינטימי של ניר חפץ ונוני מוזס כפי שלמד להכירם לאורך השנים, או לפחות להכריז על שביתה כפי שעשה בעבר כשחשד שמשהו מסריח מתחולל בעיתון – ברנע בוחר להמשיך לשרת את האיש שמשלם את שכרו. הוא עושה זאת פעם אחת באמצעות הטיוח, ופעם שנייה כשהוא מתגייס להוקעת שיתוף פעולה עסקי של קבוצת התקשורת המתחרה.

"קל להאשים את נתניהו; קל לצבוע את הפוליטיקאים בשחור, אבל איפה היו כל האנשים ההגונים, צמרת משרד המשפטים, הפרופסורים של המכון לדמוקרטיה, שומרי הסף, בזמן אמת", תוהה ברנע רטורית לקראת סיום הטור. לא ברור מדוע, אבל הוא לא מזכיר עיתונאים. בעצם, ברור מדוע. ברנע לא מצפה מהם לעשות מה שאינו מצפה מעצמו.

עמוד הקלון

ב"גלובס" מצדד אלי ציפורי ביוזמה של שרת המשפטים, איילת שקד, לאסור על צילום חשודים בבתי-המשפט. ציפורי מאשים את המשטרה בכך שהיא "עורכת מעין מסדרי זיהוי לחשודים בשביל המצלמות ומושיבה אותם על ספסלים כדי לאפשר לצלמים לצלם 'בוק'", בזמן ש"עיתונאים צעירים ומשולהבים (או שמא רושפי שנאה לחשודים) נהנים מצדם להשתתף בטקס. כך אפשר לצייץ בטוויטר על הבעות הפנים של החשודים או איזו אמירה שולית שלהם".

ציפורי גם משבח את שקד, מדביק לה סופרלטיב שפוליטיקאים ופובליציסטים אוהבים במיוחד ("המבוגרת האחראית"), וקובע שהיא "מסתמנת כשרה הטובה ביותר בממשלה", למרות שב"הארץ" רוצים לשכנע אתכם שהיא פשיסטית. "שקד לא מתכופפת ולא מתבטלת בפני כל המלעיזים. בדרכה הנחושה, השקטה, היעילה, המאוד דעתנית והמאוד לא מתלהמת, היא אינה מהססת לשחוט את הפרות הקדושות", הוא מנמק.

שני עמודים קדימה, טל שניידר משמיעה דעה הפוכה (בנוגע לצילומים). לדבריה, נוכחותם של עיתונאים עם מצלמות מאפשרת לחשוף ולתעד מקרים שבהם חשודים הוכו בחקירה, מעניקה להם אפשרות להתריע שפוגעים בזכויותיהם ומקשה על ניהול מעצרים במחשכים. "עבודת הצלמים והכתבים בבית-המשפט היא תעודת ביטוח ששומרת על זכויות האדם והאזרח", היא טוענת.

ב"מעריב" מציע קלמן ליבסקינד – אולי על דרך ההגזמה, ואולי לא – להכניס למעצר את נוני מוזס, את רון ירון, ואפילו "את ראשי אגף החדשות ואת ראשי הדסקים" של "ידיעות אחרונות". כך ניתן יהיה לחלץ מהם מידע באותם אמצעים שמופעלים כעת על נחקרים כמו ניר חפץ, אלי קמיר ושלמה פילבר. אם כבר חוקרים את ההתערבות החיצונית ב"וואלה", הוא טוען, צריך לחקור גם את מה שנעשה ב"ידיעות אחרונות". "שימו אותם עם פשפשים, תבדקו מי דיבר עם מי, ומי נתן את ההוראה לפנק את מי שפינק את העיתון, ויש בהחלט מצב שאחרי שבוע יהיה לנו כבר עד מדינה אחד", כותב ליבסקינד.

"לא צריך להיות לנו עניין לפתוח בחקירה על עסקאות של 'תן לי סיפור ואני אתן לך סיקור', עסקאות שהן פרקטיקה מקובלת בשוק העיתונות", מוסיף העיתונאי. "חקירה צריכה להיפתח רק במקום שיש בו כסף ויש בו תמורה. נגיד, סביב עסקאות הפרסום והתוכן שחתמו בקדנציה הקודמת ללא מכרז משרדי הממשלה של שרי יש-עתיד עם 'ידיעות אחרונות'".

סינופסיס

כתבת השער של "מוסף כלכליסט" מביאה את דמותו של שלמה פילבר כפי שהיא מצטיירת מעדויותיהם של עובדי משרד התקשורת. לא מדובר בעוד כתבת פרופיל כמו אלה שהתפרסמו בשבועות האחרונים בהמוניהן, אלא כרוניקה של השחתה שלא היתה דורשת יותר מדי שפצורים כדי לפרנס עונה של "הסמויה": המנהל המושחת שמונחת על ארגון בעל מסורת של בינוניות, מתנהג כמו חוצן, נתקל בהתנגדות מפתיעה, מגייס משת"פים ובעיקר משרת כוחות גדולים ממנו בתקווה לפירור מהעוגה. ובקיצור: פשע פוגש ביורוקרטיה. הקריאה מומלצת.

תרבות

שער מוסף התרבות של "הארץ", "גלריה", נמכר למפיצי הסרטים זה השבוע השני ברציפות. מי שישים לב שלא מדובר במוסף שיווקי ויעביר דף ייתקל בהפניה ל"ראיון הכי טוב שקראתם" (כנראה) – שיחה עם מפיק-העל קווינסי ג'ונס שתורגמה ממגזין "GQ". הסופרלטיב קיצוני, אך הראיון פגז. האם כל מה שנאמר בו מדויק? בן שלו ספקן.

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מראיין יהודה נוריאל את הסופר והעיתונאי עלא חליחל לרגל תרגום ספרו "להתראות עכו" לעברית, ומחלץ ממנו כמה אמירות נוקבות על יחסה של החברה והתקשורת העברית לערבים. "תאר לך שבשידורי 'כאן' בערבית היה קם שייח' דתי הזוי, עושה ג'יימס בונד במאה-שערים ומצלם יהודים שרוצים לשתות דם של ערבים, כמו יחזקאלי. תאר לך מוסלמי כזה, שמאמין בסוף הימים, ו'כל אבן תצעק שמאחוריה מתחבא יהודי'. הוא היה שורד בטלוויזיה יום אחד? לא", אומר חליחל.

את מגישת הטלוויזיה לוסי אהריש מכנה חליחל "החלום הישראלי הרטוב". "אני מרחם עליה. כי בהתבטאות הלא נכונה הבאה, ברגע הלא חכם הבא בקריירה – היא תחזור להיות הערבייה המסריחה. זה הרי משחק בלתי אפשרי. ולצערי אנשים כמו לוסי יש בתיאטרון, בקולנוע, באקדמיה. זה אופי, אנשים חסרי ביטחון עצמי, עם רצון להתקבל. אתה מתנכר לשפה שלך, מנסה לשנות צבע וריח, לא יהודי לגמרי אבל כבר לא ערבי לגמרי: אתה פרנקנשטיין, מפלצת שקיימת במרחב מדומיין".

המתנתקים

במוסף "G" של "גלובס" כותב שחר סמוחה על החדירה הגוברת של חברות הטכנולוגיה המקוונות לחיי הפרט – ועל הריאקציה שבמסגרתה אנשים בוחרים להתנתק מהן, או לפחות להגביל את הממשק עמן. אחד המרואיינים הוא יובל דרור, שאומר לו כך: "אם בעבר היית מגיע לאיזה מקום בטקסס ומוציא שם נפט מהאדמה עם מעדר, היום אתה צריך להיכנס לעומק הים ולחפור כמה קילומטרים כי כבר אין נפט שאתה יכול לחלץ מפני השטח עם מעדר. אז אם נסכים שהנפט החדש הוא דאטה, אפשר לומר שהחברות היום מגיעות לעומקים חדשים".

הדוגמה ששולף דרור היא מערכות מציאות מדומה. להערכתו, בקרוב יותר ויותר בני אדם יתחילו לשתף באמצעותן חיוויים ביולוגיים אינטימיים. "בעבר אנשים היו אומרים שהם מוכנים להעביר לחברות מידע מסוים, אבל שיש סוג אחר של מידע שהם לא מוכנים להעביר אליהן. אני חושב שאנחנו מגיעים למקום שאם אתה רוצה להשתמש במערכות כמו מציאות מדומה, זה יהיה המחיר שתשלם", הוא מסביר.

ב"דה-מרקר" מתריע גיא רולניק ששטף המידע ברשתות החברתיות מפריע למשתמשיהן להתמקד בתמונה הגדולה – למשל בנוגע לפרשיות השחיתות שבכותרות. "אם פרנסתכם אינה פוליטיקה או עיתונות", הוא כותב, "טוב תעשו אם תתרחקו מטוויטר, מפייסבוק, מאינסטגרם ומשאר הטכנולוגיות החדשות שיוצריהן עיצבו תוך תשומת לב מרובה לחולשות אנושיות ונטיות התמכרות".

"אנחנו חיים בתקופה נהדרת. ואם לא נהדרת, אז בטח טובה יותר מכל התקופות שהיו לפניה", כותב דרור פויר בטורו השבועי במוסף "G". "יש קצב, יש עניין, שחיתויות נחשפות, אורוות מתנקות, אור שמש שוטף כוכים אפלים, כל מהדורת חדשות עולה על קודמתה וסותרת אותה לחלוטין – וזה אומר שאפשר לפספס בכיף חמש-שש מהדורות ושום דבר לא יקרה. נותר לצעוד עוד צעד קדימה, אחד בכל פעם, לרדת אל מחילת הארנב בחיוך ולראות מה יש בצד השני, ולזכור: אם עכשיו טוב יותר ממה שהיה, סימן שיש סיכוי סביר שבעתיד יהיה טוב עוד יותר".

ענייני תקשורת

בעיות של משפיענים. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדישה שושנה חן כתבה ל"משפיענים" ש"מנצלים את העוקבים הרבים שיש להם באינטרנט כדי להמליץ ולפרסם מוצרים, בתשלום, עבור חברות גדולות", ומצביעה על "בעיה": "העוקבים הנאמנים שלהם לא תמיד יודעים שהם מקבלים תשלום על המלצותיהם". למרבה האירוניה, הדברים נדפסים מיד אחרי כתבה שמכרה מערכת "ידיעות אחרונות" לבנק הפועלים.

מורשת (1). כל היומונים למעט "מעריב" מדווחים על זכייתו של רון בן-ישי בפרס ישראל לעיתונות. ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבאתר האינטרנט שלו כותב בן-ישי, מקבלת הבשורה הפניה נאה בעמוד השער; ב"ישראל היום" המתחרה מעניקים לו ידיעת טור צד קצרצרה בעמוד 21, ולא מספרים לקוראים היכן בדיוק כותב העיתונאי המהולל.

מורשת (2). כשבעל מקצוע זוכה בהכרה חשובה, לא רק בעיתונות, נהוג לבקש מקולגה עם רקורד נאה לספר על האיש ולהסביר מדוע הוא ראוי לפרס. ב"ידיעות אחרונות", מי שעושה זאת הבוקר הוא העורך רון ירון, האיש שמורשתו המקצועית תהיה תוכן שיווקי, אזכור מביך במשא-ומתן על שוחד וקטטות מילוליות בטוויטר. "אם כתב חדש ישאל אותי: מה זה אומר להיות עיתונאי ב'ידיעות אחרונות'? בלי היסוס אני אגיד: תהיה כמו רון בן-ישי", טוען רון ירון. לרון בן-ישי מגיע יותר מזה.

דרהי. כתב התקשורת של "גלובס", יונתן כיתאין, מראיין את פרנק מלול, מנכ"ל ערוץ החדשות i24News. על רקע פרשות נתניהו, מלול מצהיר שראש הממשלה מעולם לא ניסה להתערב בשידורי הערוץ, ואומר שהוא מקווה להגיע לרווחיות בתוך שלוש שנים. המנכ"ל גם מתלונן על סחבת שלטונית. בשנה שעברה העבירה הכנסת חוק שאיפשר לערוץ לשדר בכבלים אף שהבעלים שלו הוא גם בעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, אך החוק טרם נכנס לתוקף. כיצד זכה הערוץ בחוק מיטיב שנתפר על-פי מידותיו? כיתאין מעלה את הסוגיה, אך לא מתעקש על קבלת תשובה.

זכרונות אקטואליים. חמי שלו כותב בעמודי החדשות של "הארץ" על זכרונותיו מ"המקרה הראשון של השתלטות בעל הון על אמצעי תקשורת במטרה להיטיב עם הימין בכלל ועם נתניהו בפרט" – רכישת ה"ג'רוזלם פוסט" על-ידי קונרד בלאק ודייוויד ראדלר לפני שלושה עשורים, ומרד הכתבים שהתחולל בהמשך. הסיפור מעניין, וטוב שסוּפר. כעת מתבקש ששלו יחלוק את חוויותיו גם מהשנים שהעביר בתפקיד המשנה לעורך "ישראל היום".

הביצה הספרותית. מוסף "ספרים" של "הארץ" נפתח ברשימה קוטלת של יהודה ויזן על ספר חדש של המשוררת נעם פרתום. "אימלקו לי שאחד מהארגומנטים המרכזיים בביקורת שלו הוא שאני בורגנית", הגיבה פרתום בעמוד הפייסבוק שלה. "רק שאני בורגנית בלי כסף. זה זן מיוחד ונפוץ של בורגנות. הסיבה לכך היא שמוסדות כמו עיתון 'הארץ' אוהבים מאוד לבקש ממך לכתוב ביקורות ספרות אבל פחות אוהבים לשלם. וכשאת מסמסת שוב ושוב למי שהזמינו ממך את הרשימה כדי לברר בנוגע לשכר, פתאום אין קול ואין עונה ומסננים אותך ונשארים חייבים לך לנצח".

כשעל הברז ישב איש. ב"מוסף הארץ" כותב אמיר בן-דוד על אהוד אשרי, לרגל עשור למותו. "כבר קצת קשה להיזכר איזה תפקיד מילאו העורכים, בימים שהם עוד ישבו עם כל הטקס בישבן על הברז המרכזי של המידע המתפרסם", הוא כותב. "מהבחינה הזאת, אף על פי שחלפו רק עשר שנים מאז מותו, אודי אשרי היה עורך מעידן אחר".

אופטימי. ב"דה-מרקר" מראיינת רוני וולף את פאטי פולאת, עיתונאי טורקי ועורך אתר החדשות האופוזיציוני "אברנסל", שמעביר שיעור באופטימיות לקוראי הכלכלון רואה השחורות והיומון הדכדוכי שמצורף לו: "כשאני מדבר עם עיתונאים באירופה, הם אומרים 'זהו, הכל נגמר בטורקיה, הרכבת האחרונה של החופש עזבה את הרציף', אבל זה לא ככה במציאות, כי יש עיתונאים, אקדמאים, נשים, צעירים, עובדים ומפלגות שנאבקים פה. חיינו תקופות כאלה בעבר, בהפיכה הצבאית ב-1980 והשלטון הצבאי שהגיע אחריה – וזה עבר".

וולף שואלת אותו אם הוא עצמו חשב אי פעם לעזוב את טורקיה. "מעולם לא", משיב העיתונאי. "אהיה פה גם אם אהיה הכתב האחרון מחוץ לכלא. לעולם לא נוותר על המאבק".