באתר האקדמיה ללשון העברית מוצגים בפני הציבור עשרות מילוני מונחים שחוברו לאורך למעלה ממאה שנים, החל במילון לחלקי הפרח ועד המילון למונחי מיקרוביולוגיה. לקראת סוף הרשימה ניתן אף למצוא את מילון המונחים לתקשורת המונים, פרי עבודתה של ועדה מיוחדת שהוקמה לפני כעשור. אך לפחות מילון אחד נעדר מהרשימה – המילון למונחי העיתונות.
על המילון למונחי העיתונות עמלו במשך שנים ארוכות חוקרי האקדמיה ללשון יחד עם עיתונאים בכירים ממיטב עיתוני ישראל. הוא הוקדש בעיקרו לעיתונות הדפוס, כיוון שזו היתה העיתונות המרכזית בתקופה שבה חובר, בין שנות הארבעים לשנות החמישים של המאה ה-20. אף שכנראה מעולם לא פורסם רשמית, ועד היום הוא אינו מופיע באתר האקדמיה ללשון, בארכיון האקדמיה שמורים כמה תיקים עם פרוטוקולים ותכתובות המגוללים את תולדותיו.
המילון למונחי העיתונות היה אחד המיזמים המרכזיים של הוועדה ללשון העיתונות, ועדה משותפת של האקדמיה ללשון ואגודת העיתונאים בתל-אביב, שפעלה במשך קרוב לעשור במאמץ לשפר את השפה העברית בקרב העיתונאים. הוועדה נתקלה בבעיות מימון מחד, ומאידך בהתעלמות גורפת למדי מצד העיתונאים והעורכים שנדרשו למלא אחר הוראותיה. רבות מההצעות שעלו בוועדה, ואף מאלה שהגיעו בסופו של דבר לגרסאות האחרונות של המילון למונחי העיתונות, נראות היום מוזרות, אפילו מצחיקות, אך רבות אחרות נשתגרו ונכנסו לשימוש בפי העיתונאים והציבור כולו.
אשר ברש, 1948 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
הוועדה החלה את דרכה כמפגש פנימי של נציגי ועד הלשון העברית, הגוף שקדם לאקדמיה ללשון, עם בכירי עיתון "דבר", היומון המרכזי של התקופה. ביום האחרון של שנת 1943 התכנסה הוועדה לישיבת בכורה במערכת "דבר", שם מסר דן פינס, חבר ועד הלשון ואחד ממזכירי הוועדה במהלך שנות עבודתה, כי בתום משא-ומתן עם מזכירות ועד הלשון העברית הוסכם על הקמת הוועדה ו"שתינתן לה סמכות של ועדה ליד ועד הלשון". חבר אחר בוועד הלשון, אשר ברש, העלה כבר במפגש הראשון את האפשרות לצרף נציגי עיתונים נוספים. אלה אכן הצטרפו בהמשך: ב-1947 כבר השתתפו בדיוני הוועדה נציגים מ"הצופה", "המשקיף" ו"הארץ", לצד נציגי "דבר", ובשנים שלאחר מכן הצטרפו נציגים כל העיתונים המרכזיים, מ"קול העם" ועד "חרות", כמו גם תחנת הרדיו של קול-ישראל.
כפי שאפשר לצפות מוועדה העוסקת בענייני לשון, ניסוח ואוצר מלים, כמה מישיבותיה הוקדשו לדיונים על אודות שמה שלה. תחילה נקראה "ועדת הלשון ליד מערכת 'דבר'". בספטמבר 1944, אחרי שהוועדה התרחבה והחלה לשתף פעולה עם אגודת העיתונאים התל-אביבית, התעורר ויכוח בדבר שמה. בסופו של דבר הוחלט שתיקרא בשני שמות: אחד קצר, "הוועדה ללשון העיתונות", ואחר מפורט: "הוועדה ללשון העתונות שעל-יד ועד הלשון העברית ואגודת העיתונאים בתל-אביב".
ב-1950 כונתה "ועדת הלשון הבינעיתונית בהשתתפות ועד הלשון", אך בדיון שנערך הוחלט שוב לשנות את שמה. במקום "ועדת הלשון הבינעיתונית" הוחלט ששמה יהיה "הוועדה ללשון העיתונות (מטעם ועד הלשון העברית, העיתונים היומיים העבריים וקול-ישראל)". הצעה אחרת, לשלב בשמה את שידורי קול-ישראל ולכנותה "הוועדה ללשון העיתונות והשידור", נדחתה. ב-1955, כשנשלחה הגרסה הסופית של "מילון מונחי העיתון" לחברי האקדמיה, כונתה הוועדה בפשטות "הוועדה למונחי העיתונות".
המטרה המקורית של הוועדה היתה מתן חלופות מוסכמות למלים לועזיות שבהן נעשה שימוש תדיר בעיתונות ופיקוח על העברית שנדפסת בעיתונים השונים. על חיבור המילון המקיף למונחי העיתונות הוחלט רק כשנה לאחר הקמת הוועדה, והוא היה מיזם משני שלה, אף שהלך ותפס חלק גדול ממשאביה.
המפגש הראשון, שהתקיים במערכת "דבר", הוקדש ברובו למציאת חלופות עבריות לשלוש מלים שאינן קשורות למקצוע העיתונות: "פלאלונג" (תכנון), "ריקונסטרוקציה" (שיחזור) ו"דיהידראציה" (התייבשות). המונח העיתונאי הראשון עלה לדיון בישיבה השנייה של הוועדה, שנערכה בתחילת פברואר 1944. החברים ביקשו למצוא חלופות עבריות למלים "ריפורטר", ו"רפורטאז'ה".
על-פי "תמצית הדיון" שנשתמרה בארכיון האקדמיה ללשון העברית, דן פינס הסביר לחברים "כי הכתיב הבלתי נוח והשונה של שמות אלה (כותבים: רפורטאז', רפורטארג', רפורטאז'ה, רפורטאג'ה), אי-האפשרות לגזור פועל (רֶפורטירן) והעובדה שהמלה רפורטאז'ה איננה בינלאומית (באנגלית, למשל, איננה מקובלת) – מחייבים אותנו למצוא שם עברי לכך".
דוד שמעוני (שמעונביץ), 1936 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
פינס מנה בפני החברים את ההצעות שהתקבלו עד למועד הישיבה: "מַרצן, דַוָח, ידעוֹני, מודיען והוֹבֵר" (מלשון "נפלה הברה בעיר", במשמעות "פשטה שמועה", ו"הובר בכוכבים", במשמעות "חוזה בכוכבים"). אחרי שפירט את ההצעות העיר כי "רובן ככולן אינן מניחות את הדעת". הדיון, על כן, נפתח להצעות נוספות. אהרון פישקין הציע במקום "רפורטר" את המילה "מוֹדֵעַ". דוד שמעונוביץ הציע "וַדְעָן". הסכמה לא הושגה, מלבד ההסכמה להמשיך בדיון בישיבה הבאה.
כעשור מאוחר יותר, ביולי 1955, שלחה האקדמיה ללשון העברית לחבריה חוברת דקיקה לצורך עיון ומסירת חוות דעת. תחת הכותרת "מונחי העיתון" כונסו כ-400 מונחים מקצועיים שנוסחו במהלך שנות עבודת הוועדה. רבים מהם זהים למונחים שאנו משתמשים בהם גם כיום: "כותרת ראשית" ו"כותרת משנה", "עורך ראשי", "עורך" ו"סגן עורך", "מכתבים למערכת", "הכחשה", "כתב עת" ו"גליון חג".
אבל היו גם מונחים שנכנסו לגרסה הסופית של המונחון ולא התקבלו בקרב קהל העיתונאים או הציבור הרחב. כך, למשל, את שם המחבר המופיע מעל לידיעה, שבימינו עדיין מכנים "קרדיט", הוצע לכנות "שורת מֵאֶת". את כיתוב התצלום הוצע לכנות "צַיִן". במקום סקירה ספרותית הוצע "סיקורת ספרותית", ובמקום דדליין – "נעילה". מי שאייר קריקטורה, לפי המילון, למעשה "קרקט", ובמקום "כַּתָּבָה" בניקוד המקובל כיום הוצעה המלה "כְּתָבָה".
את מה שאנו מכנים "מבזק" הוצע לכנות "חזיז", עיתונאי שקיבל "טיפ" לסיפור קיבל על-פי ההצעה "רמיז", אם פרסם "סקופ" היה זה "שכווי", ואם פרסם סיפור בדוי, מה שמקובל לכנות כיום "Fake News", הוא פרסם למעשה בִּדְבּוד.
במקום עיתונאי חוקר הוצע "בולשן", ועבור אחד מתפקידי העורך בדסק הוצעה המלה "משפץ", ואף נמסר במילון הסבר: "עיתונאי הכותב ידיעות הנמסרות בטלפון, בודק ומתקן חומר של רפורטרים, מחבר ידיעות מקטעי עיתונים". כפי שניתן להבין מהתיאור שלעיל, למלה הלועזית "רפורטר" לא נמצאה חלופה גם לאחר כל שנות עבודת הוועדה.
המונחים שכונסו בסופו של דבר לחוברת הובאו לידיעת העיתונאים גם בזמן אמת. הוועדה ללשון העיתונות שיגרה דרך קבע מזכרים למערכות העיתונים, ובהם הערות על טעויות שהופיעו בדפוס והצעות לתיקונים. לעתים התקבלו ההצעות בלעג. ב-14.4.1947 הופיע במדור מכתבים אל העורך של עיתון "הבקר" מכתב מאת "קורא". תחת הכותרת "פלות" כתב האלמוני כך:
"ועד הלשון העברית עוסק מפעם לפעם בחדוש לשון העתון ושולח הצעות לעתונות. והנה קורא אני בהצעותיו האחרונות, כי ביום 27 למרץ הוחלט במקום אַקטואַלי להנהיג ש ע ת י; במקום 'שלאַגר' או 'סקופ' תחילה הוחלט להציע 'מ פ ץ', אך מר שמעונוביץ הציע מ י פ צ ץ, ואילו מר א. ברש – מירעש ('סקופ' היא ידיעה שעתון אחד מצליח למסרה לפני האחרים); במקום קוריוז – פלות (פ' שוויה, ל' שרוקה) קוריוזי – פ לו ת י, סינסציוני – רגשי (ר' קבוצה), בלופר – בלפן, לקבל אינטרביו – לדבב (ד' פתוחה, ב' דגושה וצרויה), אינטרוויו – דיבוב (ההצעה: דבב – ד' וב' סגולות – נדחתה).
"והנה שיחה לדוגמה:
- הירשה לי, כב' חבר ועד הלשון, ל ד ב ב אותו?
- לצערי, אין לי כל דבר שעתי...
- שמעתי ענין ר ג ש י, כי טרם החלטתם איך עלינו לנהוג ביחס ל מ פ ץ...
- ענינים של מה בכך, זו רק פ ל ו ת...
- יסלח על שאלה פ ל ו ת י ת: האם פ ל ו ת זכר או נקבה?
- אכן, צדקת, זה יהיה מירעש (שמעונוביץ: מיפצץ) שלי בישיבה הבאה...
- אולי כב' יתיר לנו לחזור לאקטואלי הישן והפשוט...
- מה אדוני אומר? הלא הכרח הוא לפתח שפה...
- ואם כן, אולי אפשר לפתח אותה בדרך של רגשיות (ר' קבוצה) פחות פלותית?...".
בעקבות פרסום המכתב שלח ד"ר עלי איזן, המזכיר המדעי של הוועדה, מכתב ליוסף הפטמן, עורך "הבקר". "אדוני הנכבד, אכיר לכ' טובה, אם יואיל להפגישני עם ה'קורא', אשר מכתבו אל העורך תחת הכותרת 'פלות' נתפרסם בגיליון 'הבקר'", כתב ד"ר איזן. "'קורא' זה הוא ללא ספק עיתונאי, שהרי חוזרי הוועדה ללשון העתונות שעל יד ועד הלשון והתאגדות העיתונאים נשלחים רק לחברים של שני המוסדות האלה. רצוני להסביר ל'קורא' מהי שיטת עבודתו של ועד הלשון בכלל ומהי בפרט מטרת הפרוטוקולים וההזמנות הנשלחים לעיתונאים".
בתיקי הוועדה שבארכיון האקדמיה ללשון העברית לא נשמר תיעוד למפגש בין ד"ר איזן לקורא האלמוני, אם אכן התרחש.
קרוב לחמש שנים אחרי פרסום אותו מכתב מקורא אלמוני, נראה כי היחס לוועדה לא השתנה לטובה. בזכרון דברים לדיון שערכה הוועדה בדצמבר 1951 התלונן פינס כי "עד עתה עשתה הוועדה עבודה חשובה, אבל רוב העיתונאים אינם מתעניינים כלל בהחלטותיה". בפרוטוקול הישיבה מצוין עוד כי "כל הנואמים מגנים בחריפות את העיתונים, המלאים שיבושים, ואת העיתונאים, המזלזלים בלשון ובכל המאמצים לתיקונה".
אחד מתיקי הוועדה ללשון העיתונות שנשמר בארכיון האקדמיה ללשון העברית (צילום: אורן פרסיקו)
שיתוף הפעולה שדרשה הוועדה מהעיתונים והעיתונאים לא נגע רק לאימוץ אוצר המלים שקבעה. למן תחילת עבודתה נתקלה הוועדה בקושי לממן את פעילותה, ובעיקר בקושי לממן את חיבור מילון מונחי העיתונות.
באוגוסט 1945 שיגר ועד הלשון מכתב קצר לשלל עיתונים, ומסר כי בישיבה מה-13.8.45 הוחלט כי "מלבד בשאלות לשון שוטפות תעסוק הוועדה מעתה דרך קבע בדיון ברשימת מונחי העיתונות עצמה. רשימה זו תקיף את כל המונחים הקשורים בעיתונות, בעבודת העריכה, הדפוס, ההנהלה, המודעות, התפוצה וכיו"ב".
"לשם כך", כתבו דן פינס ויחזקאל קוטשר למזכירי המערכת של העיתונים השונים, "הוחלט על תקציב מינימלי, שבו ישתתפו ועד הלשון העברית, אגודת העיתונאים והעיתונים (1 לא"י לחודש לעיתון). אנו בטוחים שגם עיתונכם לא יפרוש מציבור העיתונים בנידון זה ומבקשים מכם למען הסדר לחתום על ההצהרה המצורפת, שכוחה יפה ל-3 חודשים".
כשנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1947, פנתה הוועדה למערכת "ספר השנה של העיתונאים", הפרסום המרכזי של אגודת העיתונאים בתל-אביב באותה תקופה, בניסיון לייצר שיתוף פעולה להדפסת המילון (אשר נטען כי הושלם באותה עת אף כי בפועל נמשכה העבודה עליו עוד שנים רבות אחר כך). "הנני מציע לכם להדפיס בספר השנה העומד לצאת את 'מילון מונחי העתון', שחובר בידי הוועדה ללשון העיתונות המשותפת לאגודת העיתונאים ולוועד הלשון העברית", כתב ד"ר איזן למערכת "ספר השנה של העיתונאים". "כתנאי יחידי למסירת המילון הנ"ל לפרסום בספר השנה, אנחנו מתנים כי נקבל מכם כמה מאות תדפיסים".
באגודת העיתונאים לא התלהבו מהרעיון. במכתב ששיגר ד"ר איזן לברוך קרופניק, עיתונאי וחבר האגודה התל-אביבית, נכתב: "בתשובה להצעתי הודיעתני התאגדות העיתונאים, כי מטעמים טכניים אינה יכולה להדפיס את מילון העיתון בספר השנה". ד"ר איזן הדגיש כי "משום שלצערי אין לוועד הלשון כל אפשרות להשקיע כסף במפעל זה, צריך להשתדל שההתאגדות והעיתונים יישאו בהוצאות ההדפסה". ד"ר איזן העריך בפני קרופניק כי עלות הדפסת המילון תעמוד על כ-45 לא"י, והציע לנדב עיתון אחד למלאכת הסידור, השני למסירת הנייר והשלישי להדפסה. נראה שגם רעיון זה לא התממש.
הוועדה חדלה להתכנס במהלך מלחמת העצמאות, אך מיד לאחריה ביקשה לשוב לפעילות. בדצמבר 1948, בעוד כוחות צה"ל הודפים את הצבא המצרי מהנגב, התכנסה הוועדה ללשון העיתונות במועדון אגודת העיתונאים בתל-אביב. בין ההחלטות שהתקבלו נקבע כי "יש לכנס ולפרסם את החומר שעליו הוחלט עד כה, ולדרוש לשם כך הקצבה מיוחדת מן העיתונים (2 ל"י) ומן המוסד ללשון ותרבות".
במאי 1950, אחרי שהוועדה שבה לפעילות סדירה, שוגר מכתב נוסף. הפעם הנמענים היו עורכי "דבר", "הארץ", "הבוקר", "הדור", "על המשמר", "קול העם", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הצופה" ו"חרות". ד"ר איתן ודן פינס, רכזי עבודת הוועדה, כתבו לעורכים כי "הוחלט לבקש מכל עיתון יומי הקצבה חודשית בסך 5 ל"י החל ממאי ש"ז", והוסיפו: "נחזיק לכ' טובה אם ימציא לנו את חלקו בתקציב הוועדה בהקדם האפשרי. רצוי תשלום לכמה חודשים מראש כדי שנוכל להימנע מבזבוז מאמצים לגבייה ולהקדיש את כל כוחנו למטרתנו העיקרית – שיפור לשון העיתונות".
כשבוע לאחר מכן, במהלך ישיבה של הוועדה, הודיע ד"ר איתן כי רק "דבר" ו"הארץ" נענו לפנייה ושילמו, וביקש מהנוכחים לפעול לזירוז התשלום של יתר העיתונים. נראה שבקשתו לא נענתה, שכן בסוף אותה שנה, בישיבה של הוועד, העיר ד"ר איתן כי "את הוועדה מקיימים למעשה שני עיתונים ('דבר' ו'הארץ') ושירות השידור (הכוונה לקול-ישראל; א"פ). יתר העיתונים נמנעים מלהכניס לקופת הוועדה את 5 הלירות לחודש כפי שנקבע".
עזריאל קרליבך, 1.5.1942 (צילום: זולטן קלוגר, נחלת הכלל)
העורכים הראשיים של העיתונים לא נטלו חלק במפגשי הוועדה, אך עמדו בקשר עם ראשיה. בדצמבר 1951, עורך "מעריב" עזריאל קרליבך שיגר לוועדה מכתב שראוי להביא במלואו. "בשמחה רבה קראתי בשובי מחו"ל בעיתונות שאתם עומדים לחדש ביתר שאת את פעולתכם, שנעשתה בזמן האחרון חיונית עוד יותר משהיתה", כתב קרליבך לחברי הוועדה.
"מכיוון שאיני יודע אם מצב בריאותי ירשה לי להשתתף בישיבתכם, הנני מרשה לעצמי להביע בצורה זו את דעתי, והיא כי פעולה המיוסדת על ועדות ותוכניות תיאום לא תישאנה פרי בעתיד, כשם שלא נשאו פרי בעבר. סיבת התקלה בכך שכל ועדות ומורי הוראה בשיעורים אינם יכולים להגיע אל כל מעגל עשרות ומאות המשתתפים בעיתונות שלנו ולהורותם הוראה אינדיבידואלית.
"מתוך כך אני מציע את ההצעה המעשית הבאה: תמנה הוועדה, על החשבון המשותף של העיתונים, איש אחד שכל עיסוקו יהא בכך שיקרא יום-יום את כל העיתונים המשותפים להסדר זה. האיש הזה יסמן בכל הגליונות מראשיתם ועד סופם את כל השגיאות הסגנוניות והדקדוקיות ואת מונחי הלשון שעל הנהגתם הוחלט בוועדה. הגליונות המסומנים בצורה כזאת יישלחו בו ביום, גיליון-גיליון, אל העיתון המבוקר, ושם יעברו ישר לידי כותבי הקטעים המבוקרים. באופן כזה יקבל כל איש למחרת היום הערה בכתב על השגיאה ששגה אתמול.
"הנחתי היא שאדם-אדם וסגנונו, וסגנון-סגנון ושגיאותיו. כל כותב דש במספר שגיאות שהן פחות או יותר מיוחדות לו, והוא חוזר עליהן מחוסר ידיעה. אם יעירו את תשומת לבו לכך פעם ופעמיים ושלוש – ייזהר ולא ישוב אל סורו עוד. מתוך כך מובטחני, שעל-ידי הערות אינדיבידואליות מיידיות כאלו לכל המשתתפים נוכל לעקור מן השורש תוך חודשים מספר לפחות את השגיאות השגורות ביותר. ואחרי כן נוכל באותה הצורה להנהיג אחידות בתרגום מונחים וכדומה, וכפי אשר תורה למגיה הראשי הזה.
"אף אם לא ישתתפו בסידור כזה למעלה מחמישה עתונים, לא יעלה הדבר אלא בסביבות 20 ל"י לחודש לכל אחד – כחלקו במשכורת כללית של 100 ל"י בערך. מקווני שלא יימצא עיתון עברי שהוצאה כזאת לא תהיה כדאית בעיניו למטרה הזאת. אני, על כל פנים, בשם עיתוני שלי, מתחייב לתשלום חודשי כזה, ואף – אם על-ידי כך תוחש הגשמת התוכנית – לתשלום מפרעה של כמה חודשים.
"בברכת חברים, ד"ר ע. קרליבך".
ככל שניתן להסיק מהעיון בתיקי הוועדה השמורים בארכיון האקדמיה ללשון העברית, הצעתו של ד"ר קרליבך לא התקבלה. הוועדה המשיכה בפעילותה הרגילה, עד שחדלה להתכנס ב-1953.
* * *
מילון מונחי העיתונות, גרסת 1955
"העין השביעית" מודה לאקדמיה ללשון העברית על האפשרות לעיין בתיקי הוועדה השמורים בארכיון. המידע הראשוני על קיומו של המילון, ה"רמיז", אותר בספריית מגדל שלום, תל-אביב–יפו, חדר יעקב כהן