"הש"ג הכושל של המדינה. כך מחלקת ראש אגף האשרות במשרד הפנים אישורי כניסה לישראל למי שהיא חפצה ביקרו". זו היתה כותרתה של כתבת תחקיר שפורסמה ב-13.9.2002 ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות". הכתבה, שעליה היו חתומים מוטי גילת, הכהן הגדול של התחקירנים בעיתון, ומיכל גרייבסקי, עסקה בחשיפת שיטות עבודה פסולות לכאורה של ראש אגף אשרות, בתיה כרמון. כרמון טענה כי הכתבה נעשתה בחוסר הגינות ובחוסר יושר, ותבעה את העיתון והכתבים לדין. בשבוע שעבר, כמעט שש שנים לאחר פרסום הכתבה, ניתן בבית-משפט השלום בירושלים פסק דין חמור במיוחד בעניין.
המשפט התנהל בפני השופט נעם סולברג, את התובעת כרמון ייצגו עורכי-הדין יעקב רובין ואריאל רובין, ואת הנתבעים – "ידיעות אחרונות", המו"ל ארנון מוזס, העורך הראשי דאז משה ורדי והכתבים מוטי גילת ומיכל גרייבסקי – ייצגו עורכי-הדין מיבי מוזר ושירה בריק.
מפסק הדין, שניתן ב-8 באפריל, עולה כי כרמון נקטה לעתים שיטות עבודה פסולות, אך כמוה עשו גם הכתבים גילת וגרייבסקי.
בתיה כרמון (צילום: פלאש 90)
השופט קיבל את טענתה של כרמון "בחלקה" וקבע כי חלקים מהכתבה הם בגדר לשון הרע ואינם זכאים להגנת "אמת דיברתי" ו"תום לב". "קריאת הכתבה יוצרת אצל הקורא את הרושם כי כרמון איננה דוברת אמת, כי היא אשה מניפולטיבית וכוחנית, וכי לנגד עיניה לא עומדות טובת המדינה ולא חובתה המקצועית, אלא גחמות בלתי מוסברות ומניעים אישיים [...] אין חולק בדבר העניין הציבורי. עם זאת, בחינת השאלה אם האמור בכתבה הוא אמת או לא הובילה למסקנה כי חלקים מן הכתבה הם אמת, ואחרים אינם".
בית-המשפט פסק לכרמון פיצויים בסך 200 אלף שקל והוצאות משפט בסך 50 אלף שקל, והורה ל"ידיעות אחרונות" לפרסם מודעת תיקון שנוסחה הוכתב על-ידיו, עם המלצה להוסיף גם התנצלות. הדיון המשפטי עסק, כמובן, בנושאים משפטיים כמו אמת בפרסום, הגנת תום לב וכיוצא באלו, אולם ניתן ללמוד מפסק הדין גם על שיטות העבודה הבעייתיות של מחברי התחקיר.
מפסק הדין עולה כי גילת וגרייבסקי לא התנהלו בצורה דמונית: הם לא מיהרו לפרסם שקרים בכוונה תחילה, לא רדפו אחרי אדם מסוים מתוך אינטרסים זרים, וכן קיימו שיג ושיח עם הצד המבוקר כדי לשמוע את תגובתו. עם זאת – והדבר הביא כנראה לתוצאה החמורה מבחינת "ידיעות אחרונות" – בסופו של דבר פורסמו עובדות לא נכונות, טענות שהועלו נגד כרמון על-ידי אדם שהעיתונאים ידעו שיש לו סכסוך מתמשך עימה לא נבדקו כנראה לעומקן, הכתבים התעלמו מעובדות שלא התיישבו עם הסיפור שביקשו להציג, והתגובות שנלקחו מהצד המבוקר לא הובאו כראוי בפני הקורא.
הסיפורים המנופחים, התוספות המסלפות
השופט דן באריכות בשמונה פרשיות נפרדות שהובאו בכתבה. את מחציתן אישר כנכונות, אך על מחצית מהן, פסק, לא יכולה לחול הגנת "אמת בפרסום" (לגבי ארבע הפרשיות שנמצאו נכונות טוענת כרמון כי אלה מקרים שנציבות שירות המדינה דנה בהם, סגרה את התיקים "והורתה לנקות כל סימן וזכר לחקירות מהתיק האישי").
כך, למשל, פירסמו גילת וגרייבסקי עובדות נכונות, בעלות עניין לציבור ומשמעות חמורה, אבל לא התאפקו ו"קישטו" אותן בתוספות לא נכונות. מפסק הדין עולה כי העיתונאים היו מודעים לכוחה של "יצירת רושם", גם אם נשען על אדנים שלא היו מבוססים דיים.
דוגמה להגזמה של גילת וגרייבסקי ניתן למצוא ב"פרשת העובדות הזרות", שם נקשרה טענה נכונה, בעלת משמעות חמורה, בטענה שאינה נכונה, במטרה להעצים את הרושם. כותרת המשנה לכתבה קראה: "[כרמון] מציגה עצמה כלוחמת בנגע המהגרים הבלתי חוקיים, אך חתימתה מתנוססת על אישורי כניסה של שתי עובדות זרות שהועסקו אצל אמה ולא הופיעו ברשימת העובדים הזרים המועסקים כחוק".
פסק הדין קבע כי בעוד טענתה של כרמון באשר לחוקיות אשרת הכניסה של עובדת אחת "איננה נכונה", הרי שהמצב שונה באשר לעובדת האחרת: "הנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכחת האמור בכותרת המשנה [...] נמצא כי האמור בכותרת המשנה, אף שהוא אמת לגבי אחת מן העוֹבדות, איננו אמת לגבי שתיהן. על כך לא תוכל הגנת אמת הפרסום לחוּל".
בפרשה אחרת, "פרשת נערת הליווי", שוב חטאו העיתונאים, לפי קביעת השופט, בכך שנמנעו מלהציג את התמונה המלאה, אף שידעו את פרטיה. כותב סולברג: "אמנם חלק מן העובדות נכון", אולם "תיאור הדברים בכתבה הריהו בבחינת הצגת חצי האמת בלבד [...] זהו לחלוטין איננו הסיפור השלם [...] הנתבעים בחרו שלא להביא את האמת העובדתית החשובה במלואה לפני הקוראים [...] אלא הסתפקו בהצגת האמת החלקית בלבד. חצי אמת גרועה לעתים משקר, ועל פרסום חלקי שכזה לא תחול הגנת אמת הפרסום".
על אי-היכולת להתאפק והנטייה לפרסם כל דבר שיתמוך בתיאוריה שבבסיס הכתבה ניתן ללמוד מדברים שכתב השופט על "פרשת האשרה המזויפת": "בכתבה אמנם הובאה תגובתה של כרמון, אך שיקול הדעת שהפעילו הנתבעים היה שגוי. מנוסח תגובתה של כרמון היה עליהם להיווכח בטעותם ולהימנע כליל מפרסום הפרשייה הנדונה, או למצער לשנות את נוסח הפרסום. אין זה הוגן לפרסם את סיפור המעשה כשלפי האמת אין סיפור. בתודעתו של הקורא נותר הרושם השלילי של דברי לשון הרע שבכתבה שאינם אמת".
ב"פרשת האזרח הירדני" מודגם כיצד במקום לטפל במקרה הנמצא בתחום האפור של מתן אשרה, ניסה צמד העיתונאים לקשר אותו לעבירה ביטחונית חמורה, וכך הסתבך עם טענות שאינן אמת. בכתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי "על-פי הוראות הביטחון הקפדניות, אין להתיר כניסה של אזרח זה או אחר מירדן ללא אישור שירות הביטחון הכללי, ובתיה כרמון אמורה היתה לפנות לשב"כ לצורך הבדיקה הבטחונית. [...] אלא שכרמון, גם בימים רגישים אלה של פיגועים ומחדלי ביטחון שגרמו להרוגים ואינסוף פצועים, החליטה להכניס לארץ את האזרח המסוים ללא בדיקת השב"כ”.
כך, לטענת כרמון, נוצר הרושם "שהיא מסכנת במודע את בטחון המדינה, ולא רחוק היה הדבר כי קוראי הכתבה יסיקו שכרמון אחראית, ולוּ בעקיפין, לפיגועי טרור".
השופט, שבחן "מסמכים וראיות נוספות" בקשר לפרשייה זו, קובע: "האמור בכתבה בהקשר זה איננו נכון". לדבריו, עבודת התחקיר במקרה זה נסמכה על "ליקוטי מידע מכלי שני ושלישי, לגבי כולם לא ניתן פתחון פה לנוגעים בדבר להשיב". והוא מוסיף: "לאחר עיון מעמיק במסמכים, אין עוד ספק כי האמור בכתבה בהקשר זה אינו נכון".
גם כמה מהאמירות שנכתבו בגנותה של התובעת אינן עומדות, על-פי פסק הדין, במבחן האמת. כך, למשל, נכתב כי כרמון "ניצלה את מעמדה לרעה להשגת הטבות למקורביה, היא שירתה בנאמנות בעלי שררה וממון גם כאשר האינטרסים שלהם לא היו זהים עם אלה של המדינה".
בהקשר זה קבע השופט כי "הנתבעים נקטו לשון רבים שממנה משתמע כי כרמון עשתה מעשים כאלה לרוב. להפרזה זו אין בסיס בראיות. גם לא הוכח שכרמון שירתה בעלי שררה וממון וכי עשתה כל דבר כמעט למען בעלי הקשרים, זולת אמירות כלליות ועדויות שמיעה".
וכך מסכם השופט את סוגיות האמת בפרסום בכתבה: "חלק מן הדברים שאינם אמת – דברי לוואי הם, טפלים לעיקר. אחרים – זוטות. אולם לגבי חלק מצאנו כי בהם החריגה מן האמת קשה דיה כדי כך שלא תחול לגביהם הגנת אמת הפרסום. [...] שיבוצם בתוך הכתבה הוסיף ממדים חדשים, מהותיים, לדברי האמת שנאמרו כלפיה".
סיכומו של דבר, לפי פסק הדין, לו היו מסתפקים גרייבסקי וגילת בכתבה שכוללת אך ורק את המידע האמיתי, היו עושים שירות חיוני לציבור. ההגזמה והתוספות, שנועדו לנפח את התחקיר לממדים בולטים, הובילו לפסיקת בית-המשפט.
שיטות העבודה של מוטי גילת
מעבר לגילויים על דיווחים שהם חצאי אמיתות או כוזבים, חושף פסק הדין טפח מדרכי העבודה של גילת וגרייבסקי.
בפתח סיכומיהם טענו העיתונאים בפני בית-המשפט כי הם פירסמו את הכתבה בהיותם "נאמנים להשקפתם בדבר חשיבותה של עיתונות חוקרת והיותה מוסד חשוב ונדבך עיקרי בשמירה על משטר דמוקרטי, על שקיפות, בקרה וביקורת על שלטון החוק, ואיתנים באידיאולוגיה המקצועית המנחה אותם, שלפיה 'עיתון אינו צריך להיות רק ראי – שומה עליו להיות גם פנס'". בפועל, קצה הקרחון של שיטות התחקיר שנחשפות בפסק הדין מלמד כי לא מומלץ לסמוך תמיד על הידיים האוחזות בפנס.
חשוב להדגיש כי אף שגילת וגרייבסקי נתבעו יחדיו, בפועל רק גרייבסקי הועמדה למשפט. גילת, לפי עדותה, "כתב וניסח את הכתבה וגם קיבל לידיו מסמכים ממקורותיו", אבל הוא עצמו, כך נכתב בפסק הדין, "לא הגיש תצהיר ולא העיד" במשפט. השופט חשד במניעים לשתיקתו, ובסופו של דבר קבע כי שתיקתו של גילת "לא הועילה [...] להגנת הנתבעים".
מעיון בפסק הדין נראה שעל גרייבסקי הוטל לבצע את עבודת התחקיר בשטח, בעוד שגילת ריכז את החומרים וניסח את הכתבה. גם במקרה של המשפט עצמו גרייבסקי היא זו שנשלחה לשטח וייצגה את עמדת הכותבים, בעוד שגילת נמנע מכך.
לגבי העבודה העיתונאית עצמה, מפסק הדין עולה התמונה הבאה: שני העיתונאים פירסמו האשמות שידעו כי אינן מגובות בעובדות; האשמות שניתן היה לבדוק פורסמו בלא בדיקה; כשביקשו תגובה, עשו זאת כדי לצאת ידי חובה ונראה שלא לקחו אותה לתשומת לבם; וגם כשכרמון ביצעה בדיקה משל עצמה בנושאים שידעה כי יעלו בכתבה, והעבירה את ממצאיה לגרייבסקי, הם לא מצאו את דרכם לכתבה הסופית.
מפסק הדין ניתן גם ללמוד משהו על שיטות איסוף החומרים של גרייבסקי, ששוחחה עם אשה ששימשה אחד ממקורותיה כאילו היתה זו שיחה תמימה, בלי להציג את עצמה כעיתונאית העורכת תחקיר. עו"ד נורית אלשטיין, ששימשה בעת העבודה על הכתבה מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה, העידה במשפט כך: "להפתעתי הגמורה, בעת שישבתי שבעה... הופיעה בביתי הגברת מיכל גרייבסקי... שלא הכרתי אותה קודם לכן כלל, אלא שוחחנו מספר פעמים בטלפון... כשהיא הופיעה בביתי בשבעה לראשונה ראיתי אותה... היא שאלה על אמא שלי... והשיחה הזאת היתה שיחה כזאת תמימה. היא שאלה אותי משהו לגבי עובד זר... עובדת זרה... ואני לפי תומי השחתי לפי תומי, לא העליתי על דעתי בכלל שאני נמצאת כאן באיזשהו תחקיר".
אך הממצאים החמורים באשר להתנהלותם העיתונאית של גרייבסקי וגילת עולים מתוך תיאור יחסם לתגובות שקיבלו מכרמון.
ראשית, מודגש בפסק הדין, גרייבסקי לא הקליטה את השיחות שקיימה עם כרמון, פרט לאחת, וזאת אף שלטענתה היא בדרך כלל מקליטה שיחות שכאלה; נוסף לכך, גרייבסקי לא שמרה את התרשומות של השיחות שלא הקליטה (מאז שינתה את מנהגה; "אני שומרת כל צטלה הכי קטן שאני כותבת", העידה במשפט), כך שהיה לבית-המשפט קשה לקבוע אלו תגובות קיבלו העיתונאים בטרם פרסום הכתבה. אך די היה בשיחה הבודדת שהוקלטה ובשלושה פקסים שהעבירה כרמון לגרייבסקי טרם פרסום הכתבה כדי לספק לבית-המשפט דוגמאות להתנהלות קלוקלת של גרייבסקי וגינת ביחס לתגובות כרמון.
השופט קבע באופן כללי כי הנתבעים נמנעו "מלטרוח ולברר את העובדות לאשורן בטרם פרסומן". ויתרה מכך, מתוך השיחה שהוקלטה ותוכן הפקסים עלה כי העיתונאים ידעו כי חלק מהמידע שהם מפרסמים אינו אמת.
השופט מציין ארבע פרשיות שבהן הציגו גרייבסקי וגילת את התנהלותה של כרמון באופן שגוי ובלא תום לב.
לגבי "פרשת נערת הליווי", קבע השופט כי "כרמון מוצגת כמי ששינתה את גרסתה והשיבה תשובות סותרות, ולא היא". למעשה הכתבה הציגה מידע שגוי, "זאת כשהמידע הרלבנטי היה בידי הנתבעת 5 [גרייבסקי]".
לגבי "פרשת האשרה המזויפת" קבע השופט כי "הנתבעים ידעו היטב" שהמעשה שביצעה כרמון "איננו חריג כלל וכלל [...], כשר לחלוטין. לא היה אפוא תום לב בהצגת הפרשייה כפי שהוצגה בכתבה".
לגבי "פרשת האזרח הירדני" קבע השופט כי "על-פי טענתה של כרמון, שלא הוכחשה על-ידי הנתבעים", כרמון העבירה לגרייבסקי מסמכים ועדויות כדי להראות שפעלה באופן לגיטימי. אך "לא הועילו דברים מפורשים אלה של כרמון אל הנתבעת5 ; בכתבה נכתבו דברים לא נכונים". והשופט ממשיך: "גם כאן פורסמו הדברים ללא ביסוס, ותום לב איִן. חומרתו המיוחדת של המידע שפורסם הצדיקה בדיקה מעמיקה ויסודית, והתעלמות מן המידע שהעבירה כרמון בעניין זה, במכתב שנשלח אל הנתבעת 5 ביום שלפני פרסום הכתבה, הינה חוסר תום לב. סבורני כי בדיקה מעמיקה יותר של פרטי העניין היתה מונעת את התוצאה – פרסום דברים קשים שאינם אמת".
ב"פרשת העובדות הזרות" מסרה כרמון הסברים, בעל-פה ובכתב, באשר להאשמות מסוימות שהועלו נגדה, אך "בכתבה לא היה זכר לכל זאת". לפי השופט, "התעלמות מכל אלה בכתבה, תוך ציון עובדות אחרות, הינה חוסר תום לב".
כמו כן נטען בכתבה כי כרמון שירתה בעלי שררה וממון בניגוד לאינטרס של המדינה, אך "בכתבה גם לא הובאו דוגמאות למקרים כאלה, או לטובת הנאה כלשהי שהפיקה ממתן שירות לבעלי ממון", ואף במהלך המשפט לא הובאו עדויות שתומכות בהאשמה זו. לדברי השופט, "פרסום כדרך שנעשה בכתבה, על-ידי העלאת האשמה בלי שייתמך בעובדות בגופו של הפרסום, אינו תם לב, אלא אם כן נעשה לאחר בירור יסודי והוא נשען על עובדות מוצקות".
חמור מכל, לדעת השופט, הוא "השימוש שעשו הנתבעים במידע שהגיע אליהם מכרמון עצמה בעניין הקלטת עובדי המשרד". המדובר בהקלטת עובדות המשרד שכרמון ביצעה מתוך כוונה, לדבריה, שתהיה בידה ראיה לטיהור שמה בעת הצורך. וכשצורך שכזה עלה, מול גרייבסקי וגילת, אכן עשתה כרמון שימוש בתמליל ההקלטה, והעבירה אותו לכתבת, אך הדגישה כי מעשה ההקלטה והמידע שעולה מההקלטה אינם לציטוט. למרות זאת, בכתבה עצמה הופיע סיפור ההקלטות.
לפי פסק הדין, כרמון העבירה את התמלילים לגרייבסקי "בעקבות דברי ריצוי מצִדה של הנתבעת 5: 'תראי לי את הקלטת הזאת. תשמיעי לי אותה'". השופט מדגיש כי "סוכם [...] כי הדבר איננו לפרסום ולציטוט", ומביא בפסק הדין את הדיאלוג בין הכתבת לכרמון בפירוט: "כרמון אמרה: 'תשמעי, עוד פעם, אני אומרת לך את הדבר הזה לא לציטוט. באמת לא'. והנתבעת 5 אישרה: 'זה לא לציטוט. או.קיי'". ובהמשך כרמון מדגישה שוב: "בסדר. אבל אני לא רוצה שתכתבי", וגרייבסקי מבטיחה לה: "לא אכתוב את זה. לא אכתוב את זה".
כאמור, סיפור ההקלטות הופיע בכתבה למרות ההבטחה לכרמון שאינו לציטוט. יתר על כן, ההקלטות הפכו בכתבה לאירוע שנועד להאשים את כרמון, ולא לזכותה.
השופט קובע: "כרמון סיפרה כי עשתה את ההקלטה [...] על מנת שתהיה בידה ראיה לטיהור שמה [...] הנתבעים ידעו אפוא היטב מה טיבו של העניין. אולם באופן מכוון, שלא לומר זדוני, הפכוהו על פניו ופגעו בשמה הטוב של כרמון. הם הציגו את הפרשייה כאילו כרמון הקליטה את העובדים במסגרת סכסוך שיש לה-עצמה עימם, בניסיון להציגה כאשה תככנית המתנקמת במי שלא סר למשמעתה. אין זה תום לב".
מעניין גם לקרוא את גרסתה של גרייבסקי לאופן טיפולה בתגובות שאספה מכרמון. במהלך המשפט העידה כי "לא התייחסה במלוא הרצינות לחומר שהעבירה אליה כרמון". בפסק הדין נכתב כי "כשנשאלה מדוע מידע קונקרטי שהועבר על-ידי כרמון לא זכה להתייחסות מצדה, השיבה כי הפקס ששלחה אליה כרמון הוא 'פקה פקה', וכן 'איך אפשר להתייחס לגברת שמטעה, או.קיי?... שמטעה אנשים, היא הטעתה פקידים, או.קיי?'".
על כך קובע השופט: "ביטויי זלזול שכאלה בגרסתו של מי שעומדת להתפרסם נגדו כתבה קשה מעידים על חוסר נכונות לבחון את הדברים לאשורם ועל חריצת דין מוקדמת. אין זה תום לב".
חמור אף יותר, גרייבסקי הוליכה שולל את כרמון. היא "יצרה [אצל כרמון] את הרושם כי הכתבה עדיין איננה בשלה לפרסום, ואף קבעה עימה פגישה ליום שבו, כך התברר לאחר מעשה, כבר פורסמה הכתבה". בזמן ש"התחילה מערכת העיתון בתהליך הכנתה של הכתבה לפרסום", גרייבסקי עדיין ביקשה מכרמון להוסיף להעביר אליה מידע.
לדברי השופט, "האופן שבו התנהלו הנתבעים מעלה חשד כי לא רק שלא התעקשו על חקר האמת בתום לב, אלא אף התכוונו 'להרדים' את כרמון. הם השתדלו ליצור אצלה תחושה כי הם קשובים לה ולדבריה וכי ייקחום לתשומת לבם, ולבסוף פירסמו את הדברים בהפתעה, בלי שהיה סיפק בידי כרמון לבסס את טענותיה או להעביר לעיונם את כל החומר שלסברתה עמד להגנתה".
על-פי פסק הדין, לא רק שלא ניתנה לכרמון הזדמנות נאותה להגיב על ההאשמות שעלו נגדה, אלא שגרייבסקי וגילת יצרו אצל קוראי "ידיעות אחרונות" את הרושם המוטעה כאילו ניתנה לה מלוא זכות התגובה.
השופט קובע עוד: "גם אם המניע לפרסום, בראשית הדרך, לא היה פסול, בהמשכה גבר [אצל הנתבעים] היצר הרע, לצבוע בצבעים עזים את הכתבה, לעשותה פיקנטית וסנסציונית; אילו הסתפקו הנתבעים במעט, ופירסמו כתבה 'רזה' מזו שפורסמה, המכילה אך ורק את הדברים שמצאנו כי הינם אמת, כי אז היו מגלים נאמנות למקצועם, לציבור הקוראים ולשלטון החוק [...] אולם הם לא עשו כן. הנתבעים פירסמו דברים אשר הם עצמם לא האמינו לחלוטין באמיתותם, ומסתבר כי לא נקטו, לגבי חלק מן הדברים, את האמצעים הסבירים – כפי מידת חומרתם של הדברים – כדי להיווכח אם אמת הם, אם לאו".
במקום אחר בפסק הדין מדגיש השופט: "לאחר שהיו בידי הנתבעים ממצאים נגד כרמון, שחלקם, כאמור לעיל, הינם אמת, הם אטמו אוזניהם משמוע ועצמו עיניהם מראות כל ממצא שעשוי היה לשנות את התמונה. מסמכים ופרטי מידע שהיה בהם קורטוב של סניגוריה על כרמון נדחו על-ידי הנתבעים".
"זאת כתבת ביקורת, זו לא כתבת פרופיל ולא כתבת ראיון", העידה גרייבסקי בניסיון להסביר מדוע הובאו בכתבה רק ממצאים שליליים לגבי כרמון. השופט דחה טענה זו ופסק: "הנתבעים, על מנת לעשות את החומר שבידיהם למעניין, ססגוני וחמור דיו, אולי כדי שיוכל לספּק את תיאבונם של הקוראים, עטו על חצאי אמיתות, בנו עליהן פרשיות שלמות, ופגעו בשם הטוב של כרמון באופן שאינו ראוי ובלתי מידתי".
בסיכומו של פסק הדין כתב השופט: "כוחה של תקשורת ההמונים התגלה לפנינו בפרשה זו בתפארתו ובכלימתו: העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין. כחוקר – עליו למלא את שליחותו המקצועית והציבורית, לתור אחר מומיה של הרשות ושל הנושאים בתפקידים הציבוריים, ולאסוף ראיות לביסוס הטענות נגד המועלים בתפקידם. כשופט – עליו לבדוק ולאזן, לשקול היטב ולדקדק בכל ממצא, שלא תארע תקלה על-ידיו ושלא ידון אדם לשבט מעבר למידה הראויה. עליו להיזהר בכל אלה שבעתיים, משום שהוא גם המוציא לפועל. הוא מחליט, כמעט לבדו, מה לפרסם, כמה, היכן, כיצד ומתי. הפרסום הזה הוא הוא העונש. [...] הכוח האצור אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש נכון, הגון ומרוסן; וכלימה הוא למי שמתיר מידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מלותיו ונוטל חירות לעצמו להפיץ דברים על זולתו שאין בהם אמת ולא תועלת. בכתבה הנדונה היה מזה ומזה גם יחד. דברי אמת שבהם עניין ציבורי ופרסומם היה לתועלת הרבים, בצד דברים שאינם אמת ושלחינם פגעו בשמה הטוב של כרמון".
ל"העין השביעית" אומרת השבוע כרמון: "בגדול, אני מרוצה מפסק הדין". מיכל גרייבסקי סירבה להגיב. מרדכי גילת מסר כי "קראנו את פסק הדין ונגיש ערעור". עו"ד מיבי מוזר, בשם הנתבעים, מכריז כי "פסק הדין הזה זועק לערעור, ואכן יהיה ערעור".