הזירה הפוליטית

הפרשנים הפוליטיים בעיתוני שישי עסוקים בסיכום אירועי השבוע החולף: המאבק הפוליטי סביב חוק הגיוס והקדמה אפשרית של הבחירות, שנמנעה. השבוע עלה רביב דרוקר לשידור אצל קלמן ליבסקינד וזאב קם ברשת ב' ("כאן ב"), כדי לשוחח על הנושא הזה בדיוק. עוד ראיון פוליטי מפוהק שמספיק להחליף בו שם אחד או שניים (כי גם השמות הרי לא מתחלפים) והוא יהיה נכון ולא נכון (כדרכן של פרשנויות פוליטיות) באותה המידה לכל משברי הבחירות שקדמו לו ואלו שיבואו אחריו (כל עוד תמשיך העיתונות לסקר את השדה הפוליטי באופן ההרסני המקובל).

הפרשנים (כי הרי גם המראיינים יהפכו במהלך היום לפרשנים וחוזר חלילה) נשמעו נמרצים (כמו חתולים שאכלו יותר מדי סרדינים שמצאו בפח האשפה וכעת נאלצים לקום מהשטיח כי צריכים לשאוב אבק) ומעוניינים מאוד (בניחושים שהפריחו לגבי החלטות שאת טיבן לא ידעו, שהחליטו אנשים שאינם מסוגלים לומר אמת).

"עוד אחד אחרון", הפטיר ליבסקינד, "מעניין איך אביגדור ליברמן יוצא מהסיפור הזה? כי מצד אחד הוא כאילו ניצח [בכך שחוק הגיוס לא עבר במתכונתו] ומצד שני הסקרים של שלשום די קטסטרופליים עבורו".

"לדעתי הציבור לא מאמין לו ממילא למלה", זרק דרוקר, "בן אדם שכל-כך הרבה שנים מעולם חוק הגיוס לא היה עבורו ייהרג ובל יעבור [...] שנים הוא מכהן בממשלות כשדברים קורים הפוך ממה שהוא מצהיר, ואז פתאום זה שוב ייהרג ובל יעבור. אני מקווה שהחולשה שלו בסקרים נובעת מהסיבה הזו".

כשקם התעקש, "בוא נהיה קצת יותר נדיבים עם ליברמן, בסופו של דבר אחרי שהכל נגמר והעשן התפוגג, הוא קיבל בדיוק את מה שהוא דרש מההתחלה", התחמם דרוקר: "הרי אין חוק, זה סתם חארטה. להגיד שהרגתי חוק זה קשקוש. הם הביאו חוק שכולם ידעו שהוא לא יהיה. [...] לרגע לא היה ספק שהחוק הזה מת. ולכן ליברמן לא הרג כלום כי זה בא מת. אז הכל פה ספין אחד גדול".

דרוקר המשיך: "אם אנחנו נשארים עם משהו בכלל, וזו לא הפעם הראשונה ואפילו זה לא חדש. כולנו נשארים, ימין ושמאל, פרשנים ופוליטיקאים, עם אותו טעם חמוץ, שהאנשים האלה פשוט משחקים בגורלנו, בגורל המדינה, סתם, כי ההוא ראה בסקרים ככה וההוא ראה בסקרים ככה, כל מה שהם אומרים לא רלבנטי למה שהם חושבים, אתה לא מאמין לאף אחד ממילא. לא לאלה שבעד, לא לאלה שנגד, לא לאופוזיציה, לא לקואליציה, אתה לא מאמין לאף אחד. ואז לא פלא שאף אחד לא רוצה בחירות. כולם לא מאמינים להם, כולם חמוצים. והאמון במערכת הפוליטית כל הזמן יורד, למרות שאתה מאמין שהוא לא יכול לרדת עוד יותר מהשפל שהיה בפעם שעברה".

"רביב דרוקר, תודה רבה לך", סיכם ליבסקינד, "נלך לדיווחי תנועה?".

דיווחי תנועה

"תם ונשלם (לפחות הפעם): איום הבחירות הוסר וקואליציית הימין חוזרת לשגרה" (הפניה על שער "ישראל היום").

"לעולם לא נדע כנראה מה היה אילו, ואיך היו מסתיימות בחירות יוני 2018" (עמית סגל, "מקור ראשון").

"האג'נדה של נתניהו היתה תמציתית מאוד, ממוקדת מטרה ולגמרי עקבית: הוא רצה להבטיח את המשך כהונתו כראש ממשלה" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות").

נתניהו בכנסת, השבוע (צילום: הדס פרוש)

נתניהו בכנסת, השבוע (צילום: הדס פרוש)

עוד נקודת מבט על חוק הגיוס

ב"הפלס" האופוזיציוני חוק הגיוס הוא גזירת שמד, ומי שעוסקים בגיוס לצה"ל הם ציידי נשמות. בעיתון, הרווי שנאה וארס מופלגים אפילו ביחס לנהוג בעיתונות החרדית, מצטטים את הדמות הרבנית שהנהיגה אותם, לכאורה, עד מותה לאחרונה בגיל מופלג: "רבינו זצוק"ל התריע כאמור פעמים רבות על האדישות הנוראה לנוכח המצב הנורא, ועל המצב בו הקרירות הפכה ל'פרומקייט' [...] העלה אבחנה נוקבת אודות שיטות הפעולה של היצר הרע בשיווק מרכולתו – הדברים כוונו ככל הנראה כנגד הציונות שהרימה ראש בדור ההוא ואכלה כל חלקה טובה: 'וצריך לידע עוד כי יש להיצר הרע בחנותו כל מיני סחורות שבעולם הכל לפי צורך המקום והשעה. וכאותם ה'סוחרים' הידועים בוורשא הנותנים אבנים במחירן של אבנים טובות. ככה יש להיצר הרע בין שלוחיו גם 'רבנים' הלבושים באיצטלא דמילתא ובחלוקא דרבנן הכותבים וחותמים קול קורא לחזק ידי זרע מרעים במלחמתם נגד התורה'".

ב"יתד נאמן", שופר פוליטי של סיעה פוליטית במפלגת החרדים יהדות-התורה, צופרים בשופרי הארגעה באוזן שמאל של שער הבטאון, בכותרת שהיא מלאכת מחשבת של אפולוגטיקה וטיוח: "חברי-הכנסת של דגל-התורה מסכמים את השבוע הסוער והשלכותיו ומבהירים: 'לא יהיה חוק שיאלץ ולו בן תורה אחד להפסיק מלימודו'. החוק: 'בני הישיבות לא צריכים לדאוג. הם ימשיכו ללמוד בשלווה כפי שהיה עד היום. נעמוד על המשמר בעיניים פקוחות'. הנימוקים נגד בחירות: מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א הנחו אותנו: א. אין ספק מוציא מידי ודאי ולכן אסור לחכות עם חוק הדיחוי לכנסת הבאה. ב. אסור שהבחירות יתנהלו על רקע הגיוס. ההסתה אז תהיה גדולה יותר. השותפות הפנימית: 'לא היתה שום מחלוקת. היו לנו הוראות ופעלנו על-פיהן. הוויכוח הפנימי היה טכני ולא מהותי. כולנו רצינו דבר דומה, רק אנו היינו יותר פרקטיים, זה ההבדל'".

הנה כך תיאר זאת יוסי ורטר ב"הארץ": "ליצמן יצא מהסמטוכה כשידיו על ראשו, עם מינימום הישגים ומקסימום מבוכה. המוניטין שלו כאחד הפוליטיקאים השקולים והנבונים במערכת מוטל בהריסות. אמנם, נוסח החוק שאינו חוקתי ושלא יישאר ממנו הרבה בצורתו הסופית, אושר בטרומית; אבל הסיכון שהעסק יידרדר לבחירות היה עצום. עמיתיו במפלגות החרדיות רותחים עליו. בכל פעם הוא הפתיע אותם מחדש עם עוד דרישה, עוד התבצרות, עוד אולטימטום. דרעי צעק עליו באחת הפגישות אצל רה"מ. שותפו גפני עקץ אותו בפומבי בישיבת ועדת הכספים". ונחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות": "הפיצול בהנהגה החרדית העיד על עומק המשבר הפנימי אצלם".

ליצמן, השבוע (צילום: מרים אלסטר)

ליצמן, השבוע (צילום: מרים אלסטר)

אגב, על רקע הוויכוח הציבורי על חוק הגיוס, שהדגיש שוב את נושא השירות בצבא כסלע המחלוקת בין המגזר החרדי לחברה הישראלית הכללית, מעניין להידרש שוב למה שנראה כמו נטייה חוזרת של העיתונות החרדית להבליט חדשות בנושאי ביטחון ולהעדיף אותן על פני כל נושא אחר, אולי חוץ מעניינים מגזריים מובהקים. "מטענים הופעלו בגבול עזה; אין נפגעים", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס", עיתון הקנאים שעסוק באופן אובססיבי במלחמה נגד הגיוס לצבא שטיפל באותם מטענים. "הסתיים תרגיל גדול שדימה מתקפה עם איראן ורוסיה", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע", שבדרמה של העיתונות החרדית משחק את תפקיד העיתון כבד הראש. ב"יתד נאמן" הכותרת היתה רק חצי מיליטריסטית (ומנוסחת בצבאיות): "התקפה דיפלומטית על רוסיה".

מדוע בחרו בעיתונים הללו בידיעת דוברות סתמית לכותרת הראשית, ולא בדיווחים החשובים, המועילים ומשני המציאות על נושאים אזרחיים? ובכן, דילמה כזו כלל לא עמדה לפתחם של עורכי "המודיע", "הפלס" ו"יתד נאמן".

מקארתיזם להמונים

"שקד ממנה אנשים המזוהים עם הבית-היהודי לבכירים במשרד המשפטים", נכתב בכותרת הבולטת על שער "הארץ", שמובילה לכתבה של רויטל חובל. לפי חובל, "הפיל שבאמצע החדר" בכל הנוגע למינויים במשרד המשפטים הוא כי "כל המינויים הבכירים הם של אנשים דתיים" – טענה שחובל מצטטת ומיד מפריכה.

שרת המשפטים איילת שקד (צילום: מארק ישראל סלם)

שרת המשפטים איילת שקד (צילום: מארק ישראל סלם)

חובל קובעת כי שקד מינתה עד כה תריסר בכירים במשרד, שחמישה מהם "באים מחוגים המזוהים עם מפלגתה של שקד". התוכן לתיאור המעורפל הזה מותח את גבולות הגיחוך. כך למשל מאחורי וילון מספר ארבע מסתתר מינוי ש"הוריו ואחיו התפקדו למפלגה, בעוד הוא עצמו התחנך במדרשייה שבה התחנכו ראשי מפעל ההתנחלות, ומתפלל בבית-הכנסת של בנט". "מה עם ההצבעות של הסבתות?", צייצה שקד בטוויטר עקיצה שואתית.

"כולם יודעים וחיים את המציאות שבה המינויים נחתכים כולם לפי רצון השרה – בין אם בגלל זיהוי דתי או ימני", מסכמת חובל את הסוגייה במילותיו של מקור אנונימי, הטוען שמי שמתאים מקצועית לקידום לא יזכה בו אם השקפותיו אינן בהתאם לאמור לעיל. חובל לא פותרת את הסתירה מיניה וביה: אם רק תומכי הבית-היהודי מתמנים לתפקידים בכירים במשרד המשפטים, כיצד זה רוב המינויים – שבעה מתוך חמישה – אינם כאלה?

למעשה, מה שמצליחה הכתבה להוכיח הוא כי מי שעוסקת בשאלת הזהות האידיאולוגית, הפוליטית או המפלגתית של מינויים במקום בהתאמה המקצועית שלהם אינה שרת המשפטית איילת שקד, אלא כתבת "הארץ" רויטל חובל. פרסומים מהסוג הזה, שנפוצים ב"הארץ" כמו בחקייניו מימין, נראים כמו שימוש בכלים עיתונאיים לשימור מעמדי. הם עוסקים במסגרת ולא במהות, בקשרים ולא בכישורים, בארומה ולא בערכים התזונתיים. ובכלל, פוליטיקאים הרי נבחרו כדי לקדם את האג'נדה של מפלגתם. בעיתונים אמורים לבחור כי אין להם מפלגה.

2000, 4000

ב"הארץ" מספק גידי וייץ פרטים נוספים על הדיל המושחת של בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס בשיחות "תיק 2000": "בדיאלוג [...] כיכבו כמה משותפיו של נתניהו בממשלה הנוכחית, ובהם משה כחלון, שנתניהו ביקש להפסיק 'לאתרג' אותו, והנמסיס נפתלי בנט. נתניהו, שרצה את שר החינוך חלש ככל האפשר, התחבט עם מוזס איזה תרחיש ישרת אותו טוב יותר: התמודדות של רשימה דתית-לאומית משותפת או ריצה של בנט בנפרד מתקומה בראשות אורי אריאל".

לפי וייץ, "בשבועות שבהם ניהל את המשא-ומתן עם מוזס קיבל נתניהו החלטה שהוא עלול לשלם עליה מחיר יקר בעתיד: לקחת לעצמו את תיק התקשורת. 'בליכוד לא יראו זאת בעין יפה אם תחזיק בשני תיקים', הסביר לשר היוצא, גלעד ארדן [...] ארדן רצה להישאר שר התקשורת, גם כדי לקדם את הרפורמה בטלפוניה הקווית, שהיתה צפויה לפגוע קשות בבזק. ביממה האחרונה שלו בתפקיד חתם על התקנות הנוגעות למימוש הרפורמה, וזמן מה לפני כן ביקש מהיועצת המשפטית של משרדו, עורכת-הדין דנה נויפלד, להכין טיוטה של הצעת חוק לפירוק מונופול בזק, שתשמש אותו כשוט אם המונופול ינסה לחבל בתהליך.

"ערב הבחירות נועד נתניהו כמה פעמים עם בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ'. באותם ימים גבר הלחץ על זרוע התוכן של בזק, אתר החדשות 'וואלה', להטות את הסיקור לטובת האוחז בשלטון. במקביל, לפי חומר הראיות שאספו חוקרי המשטרה והרשות לניירות ערך, פעל נתניהו לסייע למונופול. עד מפתח בעניין זה הוא מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, אבי ברגר, שהיה נתון – מרגע כניסתו של השר החדש לתפקיד – ללחצים, ברוח 'חשוב ללכת לקראת בזק'. אחד הלוחצים, לפי החשד, היה איתן צפריר, ראש מטה שר התקשורת. צפריר כופר בחשדות נגדו.

ניר חפץ מובא להארכת מעצרו בבית משפט השלום בתל-אביב. מאחור: שאול אלוביץ' ואלי קמיר, 26.2.2018 (צילום: פלאש 90)

"איש הקשר בין נתניהו לצפריר היה המקורב ועד המדינה, ניר חפץ. ל'הארץ' נודע שחפץ חבש בתיק 4000 שני כובעים: במקביל להיותו איש הקשר בין נתניהו ל'וואלה', הוא בחש בנעשה במשרד התקשורת. כך, למשל, הוא יעץ לברגר לזרום עם נתניהו ו'להתנהג יפה' אם הוא רוצה להמשיך בתפקידו אחרי הבחירות. התרגום נראה ברור: אל תפריע לקידום ענייניה של בזק. באותה תקופה הוביל חפץ את מסע הבחירות של הליכוד. לאחד מאנשי הקמפיין הוא הציע למלא בעתיד את תפקידו של ברגר".

עוד כותב וייץ: "שאול אלוביץ' נראה לידידיו מוטרד למדי בשלהי 2016. הוא חשש שענן שחור מתקרב אליו, ופצח בהתייעצויות עם מקורבים ומשפטנים. מה שהלחיץ את הטייקון היה שורת פרסומים בעיתונות על בדיקה מסתורית שמנהלת המשטרה נגד ראש הממשלה. אלוביץ' חשש שההליך החשאי עוסק באופי הקשרים בינו לבין ראש הממשלה, והתכונן לבאות. באותם ימים הגיע חפץ לפגישה עם הטייקון, והשניים, לפי מידע שהגיע ל'הארץ', דנו ועסקו בטשטוש עקבות הקשר בין הטיית הסיקור ב'וואלה' לבין הטבות הענק לבזק. כשהערפל סביב עדות חפץ יתפזר וצו איסור הפרסום יוסר, צפויות להתבהר נסיבות הפגישה הזאת, כמו גם סצנות אחרות שבהן היה מעורב. הצעד הבא של אלוביץ' היה לפנות למוציא לפועל של הטיית הסיקור, מנכ"ל 'וואלה' אילן ישועה, ולדרוש ממנו למחוק כל עדות".

פמיניזם

"ידיעות אחרונות", שהקפיד להבליט את קמפיין #MeToo בזמן שעלה למודעות וניסה לשנות לטובה את התרבות המינית והבינאישית שלנו, מעניק היום מסגור הולם לסרטון השערורייתי התורן, שבו נראה "אנתוני וארן, כוכב בית"ר ירושלים, מבצע מעשים מגונים באישה מעורפלת, ביחד עם עוד שלושה גברים": "זה לא סרטון מביך – זה אונס", נכתב בכותרת הדיווח של נדב צנציפר.

צנציפר מדגיש את שתיקת פרנסי מועדון הכדורגל ("התעלמות מבישה", נכתב בסטמפה צהובה ליד צילום פניהם) ש"למרות הסערה הציבורית ולמרות המשמעויות הקשות של הסרטון העדיפו להתעלם וחשבו שאפשר פשוט להמשיך במשחק". מעניין איך היה נראה הדיווח אם כוכב הספורט היה ממכבי המקורבת ל"ידיעות אחרונות" ולא מבית"ר – אבל כך או כך, כל הכבוד לעיתון, שהצליח להתנער מהדי-אן-איי הצהובוני שלפיו אכן מדובר רק בסרטון מביך והחליט פשוט לא להמשיך במשחק.

מפעל חיים

שניים זכו בפרס ישראל למפעל חיים: אם דתייה שכולה ופוליטיקאי מזרחי. ב"הארץ", שאוהביו משמאל אוהבים לבקרו על יחסו לנשים ולמזרחים, בחרו לדווח בשער רק על הפרס שניתן לאם, מרים פרץ, ולא על הפוליטיקאי, דוד לוי. אז אפשר להתווכח אם לעיתון הוותיק יש נטייה בעייתית בענייני מגדר ועדה, נטייה לירות לעצמו ברגל הפוליטיקלי קורקט של המילייה שלו עצמו – יש לו בוודאי.

ואולי צריך לתת קרדיט לעורכי השער – ייתכן שהבחירה לדווח בהבלטה רק על מחצית הסיפור היתה מודעת, והבחירה להדגיש את פרץ וממילא לוותר על לוי באה כתיקון לביקורת הציבורית שעוררו בזמנו טורים ב"הארץ", של רוגל אלפר, שהציגו את האם השכולה כפנאטית מטורפת המקדשת את המוות. משכו את השמיכה הקצרה כדי לכסות על ערוות אלפר וחשפו לרוח בדלנות אשכנזית. איך אפשר להימנע ממלכוד כזה? לא להפוך את "הארץ" לעיתון שמתבשם מפרובוקציות ומטפח פרובוקטורים.

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" פרס מפעל החיים מגיע לכותרת הראשית (ב"ידיעות אחרונות" היא תופסת את כל שטח השער שנותר פנוי מהפניות לראיונות במוספים). ב"ידיעות אחרונות", צהובון ותיק ומנוסה, הכותרת היא "זכינו בהם" הדביקה. ב"ישראל היום", המשמימון הצעיר בהרבה, בחרו, ברוח המסורת העמוס-רגבית, ב"לתפארת מדינת ישראל". הנה הצעה לעורכים ב"ישראל היום" לכותרת הראשית של גליונות ערב החג: "חג שמח!" (וב"ידיעות אחרונות": "שומחים עליכם").

לפי סמדר שיר, שב"ידיעות אחרונות" בחרו בטור שלה ללות את הידיעה בעמוד הפותח על פרס ישראל לאם השכולה מרים פרץ – ילדיה של פרץ נהרגו במהלך שירותם הצבאי בגלל "זה שלמעלה" ומשום שכך "תבעה האדמה הזו, המתוקה-מרירה".

המלחמה הקרה

בעקבות פרשת ההרעלה הכימית של מרגל על אדמת בריטניה בידי הרוסים, והתגובה הציבורית השלילית מצד ארצות-הברית וחלק ממדינות אירופה, מודיעים העיתונים בווריאציות שונות על חזרתה של המלחמה הקרה.

"עבור פוטין המשבר לא יכול היה לבוא בעיתוי מושלם יותר: ביום ראשון ייערכו בחירות, והוא נזקק לדבר מה שיעורר את תחושת הלכידות הלאומית", כותב אלדד בק בטור פרשנות בכפולה הפותחת של "ישראל היום". הכותרת היא "המערב רוקד לצלילי פוטין", והיא הופכת את הביקורת המרומזת על תגובת שלטון נתניהו שבכותרת הדיווח החדשותי באותו עמוד – "גם ישראל גינתה את האירוע, אך לא ציינה את רוסיה כאחראית" – לשבח והלל.

ענייני תקשורת

חוצפה. "מאדם שהורשע בפלילים וכתב ספר במהלך שהותו בכלא אפשר לצפות ליותר ענווה, ובעיקר לשתיקה מייסרת", הוא הציטוט שבחרו ב"ישראל היום" לשער העיתון, מתוך טור על ספרו של אהוד אולמרט שכתב חיים שיין, חסידו השוטה של נתניהו.

השד העדתי. חגי סגל, עורך "מקור ראשון", מקדיש את טורו לדיון העדתי הישראלי בעקבות סדרת הטלוויזיה "סאלח, פה זה ארץ ישראל". סגל לא זוכר שהמזרחים שהכיר טענו בזמן אמת שרימו אותם כשגויסו להפריח את השממה בפריפריה הישראלית: "בני כיתתי התאוננו על 'פרוטקציה' לאשכנזים, אבל אף פעם לא טענו שהוריהם תכננו לגור בגוש דן אך הובאו במרמה לעכו הרחוקה".

מוזס: "תראה ביבי, אנחנו צריכים לעשות הכל מהר כי אני צריך להזיז את הספינה. אני אומר לרון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') ביום ראשון" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)

כי לוקחים להם. "הם באים לעבודה ונותנים את כל מה שיש להם", נכתב בפתיח לדיווח בראש עמוד 7 ב"ידיעות אחרונות" על הזוכים בפרס העובד המצטיין ע"ש נח מוזס. בנימה אחרת, על רקע המוזיקה מ"תיק 2000", אפשר להגיד זאת גם על העובדים המצטיינים של העיתון. כך או כך, מתחת לידיעה, שלה מצורפת תמונה של השר כחלון שהעניק את הפרסים, מתפרסמת ידיעה בעניין אחר לגמרי, המכריזה על "סימנים ראשונים להצלחת הרפורמה בדיור שמוביל שר האוצר משה כחלון".

עושים לביתם. בעמוד 9 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תוכן שיווקי של בנק הפועלים, הקורא לקוראים "לחשוף את העמותות פורצות הדרך שהופכות את הקהילה שלנו לכל-כך מיוחדת". בעמוד 11 מכריזה מודעת עמוד על כנס של העיתון תחת הכותרת "ישראל, סיפור הצלחה".

ב"דה-מרקר", הלוחם הגדול בקשרי הון-שלטון-עיתון, שאחד הגדולים שבהם הוא זה שקשור בבנקים, מחממים את היחסים עם הדואופול: אחרי כנסים משותפים, מודעה של בנק הפועלים מתפרסמת ב"דה-מרקר" על פני כפולת עמודים. טורו הקבוע של גיא רולניק, מייסד העיתון, לא מופיע כלל.

עם תומכים כאלה. "בג"ץ תקע לנו עוד סכין בגב – והפעם סובב אותה" (כותרת בעיתון שמדפיס בכל גיליון את חמשת העקרונות שלו, שהשני שבהם הוא "לתמוך בשלטון החוק").

קשיי הסתגלות לעידן הדיגיטלי. בעמוד 5 של "ישראל היום" מתפרסמת הפניה לטור פרשנות של אלדד בק – "רק באתר ובאפליקציה" – למרות שהוא נדפס בעמוד 3 של אותו גיליון.

מלה ממאמר המערכת של "המודיע". גם בימים אלו זקוק עם ישראל לישועה.