גורל אפריקאי ממוצע

לאורך עמודי החדשות של "הארץ" משובצות הבוקר מודעות שונות מאת מרצים ומרצות להיסטוריה, רופאים ישראלים, תנועת גוש-שלום והוועד המנהל של מוזיאון בית לוחמי-הגטאות, הקוראים כל אחד בנפרד לא לגרש מבקשי מקלט אל מדינות באפריקה שבהן נשקפת סכנה לחייהם.

גם הכתבים ובעלי הטורים נדרשים לסוגיה. ב"ידיעות אחרונות" יצרו מציאות כשהפגישו לשיחה "תושבת ותיקה" ו"מועמד לגירוש". "גירוש זה מוות", אומר עמנואל ימאני, מבקש מקלט מאריתריאה. "זה פשוט לא נכון", משיבה ענת פרץ, תושבת שכונת נווה-שאנן בתל-אביב. הדיאלוג הזה מתמצת את הדיון העיתונאי כולו, בעד ונגד הגירוש.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נבו זיו על שלושה תלמידי י"ב שבקרוב יהיו בני 18 ויהפכו למועמדים לגירוש. מוניקה ג'וזף, לדוגמה, חוששת לגורלה. "אני יכולה לחזור לסודאן אבל זה סיכון מאוד גדול", היא אומרת. "באתי מבחוץ אז יחשיבו אותי כאחת שיש לה כסף, ששווה משהו, אז ישדדו אותי. [...] ובתור אשה יש סכנה. יש מצב שיחתנו אותי עם גבר בן 80. [...] אבא שלי. הוא חי שם ואנחנו לא בקשר איתו. הוא התקשר לאמא שלי מסודאן כשהייתי בת 12 ושאל אם קיבלתי מחזור. כי זה שווה כסף. הוא רואה אותי כסחורה, הוא רצה שאני אחזור לשם להתחתן, והיה מרוויח מזה כסף ופרות. מאה פרות. ואם נאנסתי סתם ברחוב ונכנסתי להריון אז ישר חתונה, עם האנס. אין שם MeToo".

לצד שיחה עם הצעירים מדבר זיו גם עם יוסי אדלשטיין, ראש מינהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. אדלשטיין לא משתמש במונח "גירוש" אלא "הרחקה". "בשנה הראשונה אני מניח שנתמודד עם עשרת אלפים. לא נעסוק בנשים, ילדים, חד-הוריים. כשנגמור איתם יעשו חושבים מחדש לאיפה הולכים", הוא מבהיר.

יש לו גם ביקורת על המתנגדים למבצע ההרחקה. "אני קורא בכתבות ובעיתונים כל מיני אנשי רוח ופרופסורים ויש דיסאינפורמציה מדהימה", הוא אומר. "[...] לפי הטענות מוציאים שם להורג, עוברים מחנות עינויים. אפשר להגיד על האפריקאים הכל אבל הם לא טיפשים. אם היו יוצאים 10, 20, 30 למדינה שלישית והיו טוענים שמתעללים בהם, נראה לך שהשאר היו ממשיכים לצאת לשם? הרי עד היום היתה להם ברירה. יצאו לשם אלפים, מרצון".

באותו מוסף כותב בן-דרור ימיני על מתנגדי הרחקת האריתריאים והסודנים ומתריע מפני "דמוניזציה", "שואתיזציה" ו"נאציפיקציה" (יועז הנדל משווה ומעלה בטורו ל"נאצישוולוגיה"). "בג"ץ דחה את הטענות על כבשנים או עינויים או התעללויות שמצפים למוחזרים", מזכיר ימיני. "[...] אכן, היו תקלות בתחילת הדרך. אלא שמאז יש יחידת מעקב שמתחקה אחר רוב מוחלט של המוחזרים".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך מתי טוכפלד עם ח"כ יואב קיש, יו"ר ועדת הפנים. קיש, "האדם שמתכוון לוודא שהליך הגירוש מתבצע באופן יסודי ומקיף", כהגדרת טוכפלד, קובע כי "מדובר במחפשי עבודה, לא במבקשי מקלט". טוכפלד מביא סטטיסטיקה התומכת בעמדת קיש: "מתוך 38 אלף מסתננים ידועים בישראל, 15 אלף בלבד הגישו בקשה להכרתם כפליטים. כ־6,000 כבר עברו את הליך הבדיקה היסודי, מתוכם 11 בלבד(!) נמצאו זכאים למעמד פליט". העובדה כי במדינות שאינן ישראל אחוז ההכרה ביוצאי אריתריאה וסודן כפליטים עומד על 60% ומעלה, או הקשיים שמעמידה ישראל בפני עצם היכולת להגיש בקשת מקלט, אינם מצוינים בטקסט.

"לאחרונה בריטניה, שווייץ, דנמרק ומדינות נוספות ביטלו את מעמד הפליטות ליוצאי אריתריאה", מצוטט קיש (טענה בלתי מדויקת). "מתוך 10,000 המסתננים שחזרו לארצם ברצון, הרוב היו מאריתריאה. אם היתה שם סכנת חיים, כפי שמציגים זאת, הם היו עושים הכל כדי לצאת למקום אחר. הטענה כאילו ישראל שולחת את המסתננים אל מותם היא שקר וכזב".

"במאבק שמנהלים נביאי השקר של ההומניות נגד גירוש המסתננים אין יושרה ואין מוסר", נכתב בכותרת המשנה לטורו של נדב העצני ב"מעריב". בגוף הטקסט טוען העצני כך: "האנשים מוטסים בכבוד, מקבלים סכום נאה ומוגנים מכוח הסכם שערכה ישראל עם מדינות היעד. סכנת חיים בוודאי לא נשקפת להם. האם הם נידונים לחיים טובים כמו בישראל? כנראה שלא. האם הם יזכו לגורל אפריקאי ממוצע? כנראה שכן".

במעלה שער "הארץ", במקום כותרת ראשית, מתפרסם תצלום מדרום סודאן ותחתיו שלושה ציטוטים: "בני חלה בכלבת. לא נותרה לנו ברירה אלא לקשור אותו למיטה ולצפות בו גוסס באיטיות"; "התחבאנו מתחת למיטה בזמן שחמושים הסתובבו בשבכונה והרגו אנשים לפי הקעקועים שלהם"; "לפעמים אני חושבת שכבר עדיף לחזור לישראל ולגור בכלא מאשר להיות כאן". תמר ברס ביקרה בג'ובה, בירת דרום סודאן, ומתארת בפירוט את אשר עלה בגורלם של 1,500 מבקשי מקלט שגורשו לשם מישראל.

רמי גודוביץ', המכיר מקרוב את מצוקת המגורשים, אומר לברס: "גם אז, כמו היום, אמרו ש'יהיה בסדר', אבל לא היה בסדר. ספרנו כמאה הרוגים מבין המגורשים שחזרו, וגם מקרי אונס, לא שניים או שלושה. גם במדינות השכנות מצב הפליטים קשה. אם עוד פעם יהיה גירוש כזה, כולם – כולל תומכי הגירוש – יבכו לדורות כי התוצאות עלולות להיות דומות. מי מבטיח שהמקומיים במדינות השלישיות לא יהיו עוינים כלפי הפליטים הזרים שייושבו בסמוך אליהם? אנו עדים לאלימות קשה כלפי פליטים מצד שכניהם כבר עכשיו. הפעם האסון יכול להיות בממדים הרבה יותר גדולים".

מתקפות משטרתיות

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מצטטת את נשיא ארצות-הברית. "טראמפ: 'הורדנו את סוגיית ירושלים משולחן המו"מ'". בכותרת הגג מובהר כי מדובר ב"הצהרה חסרת תקדים של הנשיא האמריקני". מתחת לכותרת תצלום של לחיצת יד בין טראמפ לבנימין נתניהו, בעת פגישתם בדאבוס.

כותרת על מפגש טראמפ ונתניהו מופיעה גם בשערי העיתונים האחרים, אך בהבדלים ניכרים. בשער "ידיעות אחרונות" הכותרת על מפגש טראמפ-נתניהו קטנה ומלווה בציטוט שאינו מזכיר כלל את ירושלים.

ב"מעריב" הכותרת תופסת את חלק הארי בשער, אך היא סתומה ("מחיר המו"מ"), וגם בכותרת המשנה לא נכתב דבר על הצהרת טראמפ בדבר הורדת ירושלים משולחן המשא-ומתן. בהמשך העיתון מזהיר בן כספית מפני איבוד תמיכתם של האמריקאים המצביעים למפלגה הדמוקרטית. "אובדנה של התמיכה הדמוקרטית בישראל הוא קטסטרופה שבנינו ונכדינו ישלמו עליה הון תועפות", כותב כספית.

ב"הארץ" הכותרת על דברי טראמפ קטנה ונטולת תצלום נלווה. בידיעה שתחתיה, מאת נעה לנדאו וג'קי חורי, מודגש כי הצהרת טראמפ סותרת את הדברים שאמר בעבר כאילו ההכרה בירושלים כבירת ישראל לא תשפיע על קביעת הגבולות הסופיים של העיר במשא-ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים.

סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, מבקר ביד-ושם, 23.1.2018 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

אם עובדי השגרירות האמריקאית בישראל מחפשים ב"הארץ" ציטוטים מחמיאים שיוכלו לשגר לוושינגטון, עדיף שיקראו את הטור של עמוס הראל. "ממשל טראמפ אכן מתגלה כממשל האמריקאי הפרו-ישראלי ביותר אי פעם", כותב הפרשן הצבאי (לצד הבעת חשש מפני תגובה אלימה של הפלסטינים לכך). לפי הראל, נתניהו הגיע לרמת תיאום "מפתיעה" עם טראמפ, והממשל האמריקאי "מפגין סנכרון מרשים במהלכיו באשר לישראל". הקביעות הללו אינן מודגשות על-ידי עורכי "הארץ" ורק מי מבין הקוראים שיעיין בטור כולו ייתקל בהן. אין להן זכר בלידים או בכותרות הביניים של הטור, ובכותרת המשנה כל שנותר מהן הוא ביטוי מסתייג ("ארה"ב אולי תומכת בממשלה, אך צמצום נוכחותה באזור מגביר את הסכנה").

ב"ישראל היום" לא חוששים להדגיש את הישגי ראש הממשלה. "בנימין נתניהו קצר בדאבוס, וקודם לכן בהודו ובביקור סגן הנשיא פנס, את הדיבידנדים על המערכה האופוזיציונית שניהל נגד הממשל האמריקני הקודם של אובאמה", כותב אמנון לורד במאמר פרשנות המתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום" ומשמש מעין תמונת מראה למאמרו של כספית ב"מעריב". "ביבי עבד על ההישגים האלה במשך 35 שנה", מוסיף לורד, "ואף שילם מחירים גבוהים ביותר, כולל מתקפות תעמולתיות ומשטרתיות".

לורד לא מפרט למה הוא מתכוון כשהוא כותב על "מתקפות משטרתיות", אבל מותר להניח שהוא מתכוון להחלטה של משטרת ישראל לחקור את החשדות לשחיתות של ראש הממשלה. מאז שהתברר כי המפכ"ל שמינה נתניהו, רוני אלשיך, לא מתכוון להתעלם מהחשדות הללו, הוא זוכה לביקורת רבה מצד כלי התקשורת הנאמנים לנתניהו (ולתמיכה חריגה מצד "ידיעות אחרונות"). עבור נאמני השלטון הנוכחי הפכה המשטרה העוינת לחזית אחת יחד עם התקשורת העוינת.

במוסף "ישראל השבוע" (עורך: עמר לחמנוביץ) מתפרסם על פני כל עמוד 12 מאמרה של אסתר לוצאטו, המזהירה את המשטרה מתלותה הגוברת בתקשורת. לוצאטו, המתוארת בסיום הטקסט כ"חברת הנהלת אוניברסיטת בן-גוריון ויו"ר עמותת יחדיו", כותבת כי "אחד ההיבטים החמורים שנחשפו בפרשת חקירות ראש הממשלה הוא הפוליטיזציה שעוברת משטרת ישראל בשנים האחרונות". בשנים האחרונות, אגב, נחלצה לוצאטו לעזרת שרה נתניהו וכתבה מאמר ב"גלובס" שבו יצאה נגד מבקרי אשת ראש הממשלה.

לפי לוצאטו הבוקר, "דומה שהמשטרה לקחה צד בעימות הפוליטי, חברה לתקשורת ומאז עוסקת שיטתית בהדלפות, תוך שהיא נהנית מחיבוק של פרשנים בכירים, חיבוק דוב. המגע הרצוף עם התקשורת – שאין לו כלום עם חופש העיתונות – יוצר תלות מסוכנת. התקשורת היא מפלצת הרעבה לסקופים, ידיעות בלעדיות וחדשות חמות, ולעולם קשה להשביע את רעבונה. כדי לעמוד בתיאבון התקשורתי על המשטרה להיות ספק קבוע של הדלפות והדבר גורר אותה במדרון חלקלק, תוך אובדן אמון הציבור במקצועיותה".

בימים של המפכ"ל דנינו היו אלה דווקא "ישראל היום" ועיתונאיו שיצאו מגדרם כדי להחניף לעומד בראש משטרת ישראל.

בנוסף יוצאת לוצאטו נגד התנגדות המשטרה להצעת החוק שנועדה לאסור עליה לפרסם בפומבי את המלצותיה בנוגע להעמדה לדין של חשודים בפלילים. בימים האחרונים המליצה המשטרה להעמיד לדין פוליטיקאים בכירים בעבירות שחיתות. מושאי ההמלצה היו חברי-כנסת מבל"ד. ב"הארץ" זכתה ההמלצה לכותרת ראשית, בשער "ישראל היום" התאפקו והסתפקו בהפניה קטנה. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עומד הבוקר יובל קרני על כך שלא ניתן היה לחלץ השבוע כל תגובה מדוברי ובכירי הליכוד על המלצת המשטרה האחרונה.

"מתארים לעצמכם את שרת התרבות והספורט מירי רגב מפספסת הזדמנות לתקוף את הח"כים של בל"ד בכנסת? את השרים יריב לוין או זאב אלקין מוותרים על תגובה עסיסית מוחצת? את יו"ר הקואליציה החדש ח"כ דודי אמסלם שותק כשנותנים לו כזו הזדמנות לפתיחת פה? המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום נגד ח"כים מהרשימה המשותפת – ובליכוד דממה", כותב קרני. ההסבר, לדבריו, פשוט: "בתוך שבועות ספורים תתפרסם גם המלצת המשטרה לגבי ראש הממשלה נתניהו. איך יכולים דוברי ושרי הליכוד לדרוש את התפטרותם של ח"כים ערבים ולהגן על נתניהו מפני המלצות של אותה המשטרה?".

שיטת הליטוף והזימבור

במדורו שב"מעריב" מציין יהודה שרוני כי בשבוע הבא נציין שנה ליוזמה להקים את "ועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים", היא הוועדה שנועדה לבדוק את יחסי הבנקים והטייקונים. "בפועל אין ועדה ואין חקירה", כותב שרוני, "בעצם חקירה יש: חקירתו באזהרה במשטרה של ח"כ איתן כבל, היו"ר המיועד של ועדת החקירה". כבל, כידוע, נחקר לאחרונה בקשר למעורבותו ב"תיק 2000". שרוני תוהה אם "כמי שנחקר באזהרה הוא ראוי לעמוד בראש ועדה פרלמנטרית במעמד של שופט".

בהמשך מדורו מראיין שרוני בכירה בבנק לאומי, מנכ"לית לאומי-טק יפעת אורון. היא "נראית מרוצה מהרגיל", כותב שרוני ומוסיף כי "החברה סוגרת שנה מצוינת". בין השאלות שהוא מפנה למנכ"לית אפשר לצטט את "בשנה שעברה הטרנדים החמים בענף היו הרחפנים והסייבר. והשנה?" (התשובה: "אוטומוטיב").

ב"גלובס" כותב אלי ציפורי על הוועדה שבודקת את האשראי שמעניקים הבנקים לטייקונים. על סמך נאום שנשא ח"כ כבל בוועידת "גלובס" קובע ציפורי כי "הוועדה בראשותו תהיה קרקס ותהפוך לפסטיבל". לדבריו, "הנאום שלו סימן את מה שצפוי בה: רברבנות, רדיפת כותרות, פופוליזם וסימון מטרות מראש בתוך מחסור חמור בעובדות".

ציפורי יוצא נגד ההתמקדות הוועדה וכבל בבנקים ובמנהליהם, תוך התעלמות מהגופים המוסדיים והעומדים בראשם ("מדוע האיפה ואיפה?"), ונדרש גם הוא לחקירת כבל ב"תיק 2000". ציפורי שב ומשתמש בהגדרתו "שיטת הליטוף והזימבור" כדי לתאר את היחסים המושחתים בין כלי תקשורת ועיתונאים בכירים לפוליטיקאים או רגולטורים בכירים, ושוב מתעלם מחלקו שלו בשיטה זו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מעל עמודי "גלובס" בשנים שבהן בעל השליטה היה הטייקון אליעזר פישמן, בעל חובות המיליארדים לבנקים.

עוני

בכתבת השער של מוסף "כלכליסט" משוחחת ציפי שמילוביץ' עם פרופ' פיליפ אלסטון, שחקר את העוני בארצות-הברית. הכתבה כולה מומלצת לקריאה. הנה פסקה אחת מתוכה: "אחד הגילויים המדהימים בדו"ח של אלסטון הוא שמערכת הצדק מתנהלת כמו חברה עסקית שמשתמשת באכיפה כאמצעי להגברת תזרים הכנסות למדינה. 'אחרי המהומות בפרגוסון בקיץ 2014 (בעקבות הזיכוי של השוטר שירה למוות בנער האפרו-אמריקאי מייקל בראון; צ"ש)', הוא אומר, 'חקר משרד המשפטים את המשטרה שם וגילה שהיא נהפכה לארגון שהתמקד בהגדלת ההכנסות מהתושבים.

"מכיוון שהמדינה לא מוכנה להעלות מסים, היא מאלתרת דרכים אחרות להכניס כסף, והעניים משלמים את המחיר. שוטרים לא מתעסקים עם העשירים כי אלה יכולים להשיב מלחמה, אז הם רודפים אחרי העניים, עוצרים נהגים שחורים עשרות פעמים על כל שטות, וכל דבר כזה הוא דו"ח. אחר-כך יש את נושא השחרור בערבות, שהוא תועבה ממש. השופטים באמריקה קובעים ערבויות גבוהות מאוד, אבל גם אלף דולר, שנחשבים ערבות נמוכה, הם סכום בלתי אפשרי להומלס. מערכת הצדק בנויה לטפל בעניים, מעט מאוד עשירים מרגישים את נחת זרועה'".

עושים לביתם

בנק הפועלים. בעמודי הספורט של "הארץ" משובצת מודעה המזמינה את הקוראים ל"ועידת הזדמנויות כלכליות" שתיערך בעוד חודש בדיוק בחסות בנק הפועלים. זה אינו שיתוף הפעולה היחיד של הבנק עם קבוצת התקשורת שהעיתון הכלכלי שלה, "דה-מרקר", היה בשנים האחרונות כלי התקשורת הביקורתי ביותר כלפי המערכת הבנקאית בכלל ושני הבנקים הגדולים בפרט. הבוקר התקיים המפגש הראשון במסגרת "שישי, בוקר של קבלת החלטות", סדרת מפגשים שעורך "דה-מרקר" בחסות בנק הפועלים.

באתר "דה-מרקר" כבר עלתה סקירה של המפגש הבוקר, מאת כתב שוק ההון ערן אזרן. במפגש נשא דברים ליאו ליידרמן, היועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים. לא זכור שיתוף פעולה מסחרי דומה בין הבנק ל"דה-מרקר" בתקופה שבה גיא רולניק או סמי פרץ ערכו את העיתון.

בינתיים, בצד המערכתי לא ניכרת ב"דה-מרקר" הימנעות ממתיחת ביקורת על הבנק וראשיו. כתבת השער של "דה-מרקר" הבוקר היא כתבת תחקיר של שוקי שדה על עשיית ההון של רפי ועפרה אלול. בין היתר מוזכרים קשריו של חבר-הכנסת לשעבר אלול עם שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, והעובדה שמנהלים בבנק ובחברת שיכון-ובינוי שבשליטתה מעבירים הרצאות במרכז האקדמי שהקימה אשתו בעשור שעבר (וממנו משכה עד היום שכר של כ-13 מיליון שקל).

"מוסף מיוחד בשיתוף בנק הפועלים", "ידיעות אחרונות", 26.1.2018

ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום "מוסף מיוחד בשיתוף בנק הפועלים" המוקדש ל"מבוגרים החדשים". יובל גמליאל, מנכ"ל חברת יובל יחסי-ציבור, חתום על הכתבה המרכזית שבוחנת את הדילמות הכלכליות של בני 60 ומעלה. כתבת מגזין נוספת במוסף הפרסומי, אף היא בחתימת גמליאל, מוקדשת ליוזמה של בנק הפועלים להוצאת "מדריך שמטרתו לסייע למעל מיליון ישראלים שמטפלים בקרוב חולה או מזדקן". טקסט נוסף במוסף נכתב על-ידי נעם פרל, שם שאפשר למצוא גם ליד טקסטים פרסומיים באתר ynet. עוד במוסף: טורים מאת מנהל אגף בנקאות קמעונאית בבנק, מנהלת המרכז לערך משותף בבנק ומנהל מחלקת ייעוץ פנסיוני בבנק.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מופקעת כפולת העמודים 10–11 למיזם "הדילמה שלי", אף הוא במסגרת שיתוף פעולה מסחרי של העיתון עם בנק הפועלים. בשבוע שעבר חתם גמליאל, אותו מנכ"ל חברת יחסי ציבור, על הידיעה שהשיקה את המיזם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". הבוקר כפולת העמודים ב"ממון" נטולת קרדיט, כמו כתבה את עצמה.

בצד המערכתי מעולם לא התאפיין "ידיעות אחרונות" בביקורת על הבנקים בכלל, ועל שני הגדולים בפרט.

מפעל הפיס. במוסף "מעריב" שב ומתפרסם המדור הפרסומי "למען הקהילה" המקדם את מפעל הפיס והעומד בראשו. הפעם מתמקד מחבר המדור, יהונתן פורת, בהתנחלות בית-אריה–עופרים. היישוב "נושא עיניו למפעל הפיס, מתומכיו הגדולים", כותב פורת. ראש המועצה המקומית אבי נעים אומר כי "הפיס עוזר לנו מאוד לאורך השנים. הוא עזר להקים את אולם הספורט הראשון בבית-אריה, ועכשיו אנחנו בונים אולם כדורסל חדש. הפיס עוזר לנו בתרבות. 'בימות פיס' הוא אחד הפרויקטים היותר מוצלחים, משום שהוא מנגיש את התרבות לכולם [...] זו חגיגה אדירה שיו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין, מקפיד להגיע אליה".

אף שמדובר בהתנחלות מגדיר נעים את היישוב כ"אי של שפיות במרכז הארץ" ומוסיף כי "כדי שנמשיך להיות כאלה, נזדקק לעזרה מידידים כמו מפעל הפיס".

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" משיקות תמר טרבלסי-חדד ואיריס בר-לב את העונה העשירית של "המורה של המדינה", מיזם הנתמך בין היתר על-ידי מפעל הפיס. "אנו שמחים לקחת חלק במיזם המקדם את פועלם של מורים מצטיינים זו השנה העשירית", מצוטט בידיעה מנכ"ל מפעל הפיס דיין. ציטוט חגיגי אפשר למצוא גם מפי יפה בן-דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, עוד תומכת בולטת במיזם.

תחקירים

הון-שלטון 1. הכותרת הראשית של "גלובס", "חידת ביתן", מובילה לתוצר הבולט הראשון של דסק התחקירים החדש בעיתון הכלכלי, שבראשו עומד חן מענית. במוקד כתבת התחקיר, שעליה חתום מענית לצד העיתונאית שני מוזס, נמצא איש העסקים נחום ביתן. לצד סקירת האימפריה הקמעונאית שלו והדרך שבה בנה אותה נחשפים גם פרטי החקירה בחשד שביתן חשוד במתן שוחד לראש עיריית כפר-סבא.

הון-שלטון 2. כתבת השער של "דה-מרקר" היא התחקיר של שוקי שדה על רפי ועפרה אלול. הנה כותרת המשנה: "רפי ועפרה אלול, חבר-כנסת חברתי לשעבר ומורה בתיכון, החליטו למנף את הקשרים שרקמו במשך השנים כדי להרוויח כסף. כך, בעזרת אנשי עסקים, פוליטיקאים ואוליגרכים הוקם המרכז האקדמי פרס, שממנו כבר משכה עפרה אלול שכר של כ-13 מיליון שקל".

נגמרו הנושאים להון-שלטון אז הלכנו על מצוקה חברתית ונוכלות רומנטית. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תחקיר מאת ליאור אילתי על מאות יוצאי אתיופיה הכלואים במחלקות סגורות בלי אף פסיכיאטר שדובר את שפתם. הפניה לתחקיר אפשר למצוא בפינה התחתונה של שער המוסף. במוסף "7 ימים" מתפרסם תחקיר נוסף, הפעם מאת אמיר שואן. במרכזו עומדים "גברים המציגים את עצמם כטייסים, רופאים או קציני צבא בכירים צדים את שמותיהן [של נשים ישראליות] בדארקנט, יוצרים עימן קשר רומנטי מסחרר ברשת, ולאחר שהם רוכשים את לבן – מתחילות להגיע הדרישות: כסף, וכמה שיותר".

ב"ישראל היום" לא מתפרסם הבוקר תחקיר.

בשולי החדשות

כספית נזכר בביקורת שמתח פעם על דנקנר. במדורו שב"מעריב" מתייחס בן כספית בין היתר לפרסום של עמית סגל מחברת החדשות שלפיו בסביבת היועץ המשפטי לממשלה חוששים להעמיד את נתניהו לדין פן יזוכה, מה שיוביל ל"חורבן מערכת אכיפת החוק". באחד הציטוטים שהביא סגל נטען כי "אם נתניהו יזוכה, לא יקראו לאלשיך להתאבד, אלא למנדלבליט".

כספית כותב: "אחרי שאהוד אולמרט זוכה מרוב האישומים נגדו, אף אחד לא קרא למפכ"ל להתאבד. אמנון דנקנר ז"ל קרא למשה לדור, פרקליט המדינה, להתאבד. אז מה? לדור התאבד? לא. שלטון החוק נחרב? ממש לא. היתה קצת ביקורת בתקשורת (בין היתר כאן), ושום דבר לא קרה".

הנה מה שכספית כתב בזמן אמת בעקבות קריאתו של דנקנר להתאבדות לדור: "מעלליו של משה לדור הם אלה שמחלישים את הפרקליטות. מעלליו של לדור הם אלה שהופכים את הפרקליטות לבדיחת העיר ומדרדרים את אמון הציבור בה. לדור צריך לקום וללכת הביתה, עכשיו ומיד, כדי להציל את הפרקליטות ממנו ומדומיו. אמנון דנקנר הציע אתמול למשה לדור להתאבד. הגזים, דנקנר. אבל לדור דווקא קיבל את ההצעה וכינס מסיבת עיתונאים הזויה ומיוזעת כדי להתאבד בשידור חי.

"אין מדינה בעולם בה אחרי פארסה מהדהדת כזו היה איש כזה נותר בתפקידו אפילו רבע שעה נוספת. כל מי שטוען שההתקפות על לדור מחלישות את הפרקליטות, מקשקש. אלה הבלים. ההתקפות על לדור אמורות להציל את הפרקליטות. אגב, רבים מהפרקליטים, בפרקליטות של לדור, חושבים שהוא צריך ללכת".

עדכון, 26.1: לאחר פרסום הסקירה מסר כספית כי כשכתב כי "היתה קצת ביקורת בתקשורת (בין היתר כאן)" התכוון לביקורת על הפרקליטות, לא על דנקנר. "הבנת הנקרא מינימלית", הגדיר זאת.

יהדות. לאתר "ישראל היום" מדור "יהדות" חדש. הבוקר התפרסמה בו ידיעה שראתה אור גם בגיליון המודפס, ולפיה, על-פי נתוני משרד הדתות, "מספר הזוגות שהתחתנו בשנת 2017 ירד ב-4% בהשוואה ל-2016". העיתונאי יהודה שלזינגר ומשרד הדתות משתפים פעולה בידיעה כדי להבהיר שאין כל קשר בין הירידה במספר המתחתנים לבין תחושת מיאוס של הציבור מהממסד הרבני המסואב ששולט בדיני המשפחה בישראל. "את רוב הזוגות שלא באים לרבנות לא מוצאים בקפריסין, אלא יותר במשרדי עורכי-דין", מצוטט גורם במשרד הדתות. עו"ד עודד פלוס, מנכ"ל המשרד לשירות דת, אומר לשלזינגר ש"אנשים לא רוצים להתמסד, בלי קשר לרבנות".

פעמיים רובין, פעם אחת סמריק. הן ב"מעריב" והן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמים קטעים מספרו האוטוביוגרפי של דורון רובין, שמת בסוף השבוע שעבר. חלק מהטקסט זהה. ב"מעריב" הגיע הקרדיט ל"הוצאת קונטנטו נאו, בהובלת המו"ל נתנאל סמריק" עד לכותרת המשנה של הטקסט. ב"ידיעות אחרונות" הסכימו להכניס לכותרת המשנה רק את שם ההוצאה שבה רואה אור ספרו של רובין. ב"ידיעות אחרונות" גם קיבלו טקסט ארוך יותר מתוך הספר. ב"מעריב" קיבלו טקסט קצר, וכדי להצדיק כפולת עמודים מרבית הטקסט בעמוד הראשון לקוח מהערך על רובין ב"ויקיפדיה".

מידע מועיל על פייסבוק

"לפני שנה או שנתיים האפשרות ש'איש דאבוס' יערוך הקבלה בין מארק צוקרברג לבין מנכ"ל של חברת סיגריות נראתה כמדע בדיוני", כותב גיא רולניק במדורו ב"דה-מרקר". "פייסבוק וגוגל הן כבר עשור החברות המדוברות והנערצות ביותר בעולם כולו, ובדאבוס בפרט. השנה זה קרה כבר ביום הראשון של הכנס: המיליארדר מארק בניוף, היזם והמנכ"ל של חברת התוכנה סיילספורס, קבע בנחרצות בראיון ש'צריך להטיל רגולציה על פייסבוק כמו על חברות סיגריות'".

ב"ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך אילן גטניו עם ג'ולי דה-ביאנקורט, ראש תחום אבטחה בפייסבוק. הנה השאלות מתוכו: "פייסבוק יצרה פלטפורמה שקל להטריד בה, אדם מזוהה עם תמונה ופרטים. איך ניתן למנוע זאת?"; "האם בישראל ההתנהלות שונה משאר העולם?"; "האם תודיעו לי מה עשיתם עם התלונה?"; "האם יש התייחסות שונה לדיווח על הטרדה אם הוא מגיע מכמה מקורות?"; "מה עלה בדיון בוועדת המדע?"; "איך מסייעים למבוגרים בעלי קושי עם חידושים?"; "איך מדווחים על הטרדות?".

כל שחסר בתחתית הכתבה של גטניו הוא השאלה "האם מידע זה היה מועיל?", כפי שמופיע בתחתית כל רשימה ב"מרכז העזרה" של פייסבוק.

ענייני תקשורת

יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" על הנעשה בוועדת הכנסת שמטפלת בחוק אסדרת הערוצים הייעודיים. ב"ישראל היום" אומר ח"כ קיש למתי טוכפלד: "בתוך שלושה שבועות נשלים את החקיקה, וערוץ 20 יוכל להתחיל לשדר חדשות".

שלמה פיוטרקובסקי קורא מעל דפי "בשבע" לאזרוח גלי-צה"ל. "את גלי-צה"ל צריך לאזרח, מיד, לגמרי", הוא כותב. "לא למחצה, לשליש ולרביע. רעיונות עוועים כמו העברת התחנה מצה"ל למשרד הביטחון רק יסבכו את המצב, ולא יפתרו שום בעיה. המתווה ההגיוני צריך להיות קודם כל העברת גל"צ וגלגל"צ כפי שהן, על קרבן וכרעיהן, לאחריות תאגיד השידור הציבורי. אחר-כך יהיה מקום לבחון האם להפריט את התחנות הללו, להטמיע אותן לתוך תחנות קיימות כמו רשת ב' ורשת ג', או שמא יש הצדקה להפעלה עצמאית ותחרות פנימית בתוך התאגיד. למצב הקיים פשוט אסור להימשך".

במוסף "מעריב" שוב מכנה נתן זהבי את הדס שטייף "ערפדית". הנה עדכון מתביעת הדיבה שהגיש נגדה אחרי שדיווחה על טענות נשים כי הטריד אותן מינית: טרם הוגש כתב הגנה, אך זהבי קיבל ייצוג חדש בדמותו של עו"ד ליאור אפשטיין, בא-כוחו של יגאל סרנה בתיק מול ראש הממשלה ורעייתו. עורך-הדין בן קרפל, שהגיש את התביעה בשם זהבי, התפטר.

נעה לנדאו מדווחת ב"הארץ" כי ראש מחלקת הטקס זומן לשיחת בירור במשרד החוץ לאחר שבראיון לניר גונטז' התנער מהשימוש בתואר "הגברת הראשונה" בהקשרה שך רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו.

עו"ד דוד שמרון כותב במדור הדעות של "הארץ" על "זכות החשוד לשם טוב".

ב"מוסף הארץ" משוחחת איילת שני עם אורלי נוי על הנעשה באיראן. השיחה במדור של שני מעניינת, כרגיל ("לכן אני הרבה יותר אופטימית ביחס לעתיד של איראן מאשר ביחס לעתיד של ישראל. כי באיראן, וזו הכללה, כמובן, הציבור עסוק בחיפוש הדרך, ואילו בישראל, גם בהכללה, הציבור עסוק בצידוק הדרך. באיראן הם מודעים למצב הביש שלהם וכל הזמן עוסקים באיך לשפר אותו ואיך לצאת ממנו. זה באמת סוג אחר לחלוטין של תודעה אזרחית"). מעניין גם ההבדל בין הגרסה המודפסת למקוונת. בגרסת הדפוס מתוארת נוי כ"פעילה פוליטית, פובליציסטית ומתרגמת", תוך התעלמות מהעובדה כי היא אחת מעורכי אתר "שיחה מקומית". בגרסה המקוונת הקרדיט נוסף לכותרת המשנה של הראיון.

במדור המכתבים של "7 ימים" נפרדים מכותב מכתבים ותיק.