להלן מקבץ של מצבים היפותטיים שבהם מופנה לרקתו של עיתונאי אקדח סחיטה בניסיון להרתיע אותו מלפרסם מידע:

איש ציבור ידוע מאיים להתאבד אם העיתונאי יפרסם עליו תחקיר החושף מעשי שחיתות חמורים שביצע במהלך פעילותו הממושכת בשירות המדינה.

אלוף (במיל') המכריז על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים מזהיר עיתונאי, העומד לפרסם חשדות לבגידה שנחקרו נגד הקצין הבכיר בעת שירותו הצבאי ושלא נודעו עד כה, שהחשיפה עלולה לגרום לכך שגורמים בעלי עניין יתנקשו בחייו.

הממונה על הביטחון בנתב"ג מבהיר לתחקירנית שפרסום ממצאיה על פרצה חמורה במערך האבטחה של שדה התעופה יביא בוודאות לניצול המחדל לביצוע פיגועים.

מורה נערץ בבית-ספר לאמנויות מודיע לעורך מהדורת החדשות המרכזית בערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר כי כוונתו לשדר כתבה על רומנים שניהל בעבר עם תלמידותיו הקטינות תגרום לו להגיע למסקנה שאין עוד טעם לחייו.

מכיוונה של לשכת ראש הממשלה מגיע לכתב המשטרה של אתר חדשות פופולרי מסר שלפיו הוא מסכן את חייה של רעיית ראש הממשלה אם יפרסם את הקלטת המביכה שהגיעה לידיו.

בכל אחד מהתסריטים האלה, כולם היו יכולים להיות לקוחים מהחיים עצמם, הדילמה המוצבת בפני העיתונאי אינה פשוטה: על כפות המאזניים שלפניו מונחים חיי אדם – מול מוסכמות מקצועיות וחברתיות המנחות את עבודתו בדרך כלל. עליו להכריע אם פרסום מידע שיש בו עניין ציבורי מובהק שקול להסתברות שכתוצאה מסיקורו יאבדו חיי אדם. וכדי להחריף ולהמחיש את הדילמה אפשר לעבות את התסריטים במרכיבים נוספים, אף הם לקוחים מהחיים עצמם.

למשל, איש הציבור מזכיר לעיתונאי את זכויותיו הרבות ואת תרומתו הייחודית להקמת הכור הגרעיני בדימונה, ואף מציין כי חלה התיישנות על המעשים הפליליים המיוחסים לו. האלוף (במיל') מפציר בעיתונאי לרדת מהסיפור בנימוק שמקורו בהלשנה של קצין בעל עניין שהתחרה בו על תפקיד בכיר – הלשנה שנחקרה בתוך צה"ל והסתיימה בהערה פיקודית בלבד.

הממונה על הביטחון בנתב"ג מסביר לתחקירנית כי הפרצה שחשפה נחסמה וכי אין עוד טעם וצורך לתת לה פומבי משום שהיא תעלה רעיונות מסוכנים במוחותיהם של מפגעים פוטנציאליים. המורה טוען כי יחסי הקרבה שניהל עם כמה מתלמידותיו היו ביטוי של אהבה טהורה וכי המעבר לקשר מיני החל רק לאחר שהוא חדל להיות מורה ישיר שלהן. שליחיה של אשת ראש הממשלה מבהירים כי מדובר בהתפרצות חד-פעמית, בשיחה פרטית בינה לבין יועץ התקשורת שלה שהתנהלה לפני תשע שנים, שאין בה עניין ציבורי ושכל מטרת פרסומה עתה היא לנגח את ראש הממשלה ולהבאיש את ריחה של אשתו.

למרות שיש כוח שכנוע לא מבוטל לנימוקים שבהם משתמשים מושאי הסיקור בחמשת התסריטים שלעיל, התגובה העיתונאית ההולמת היא – לפרסם. המסקנה הזו אינה נכתבת בשוויון נפש. התאבדותו של בועז ארד, אחרי שפורסם באתר mako תחקיר על קשריו עם תלמידות בעת שלימד בתיכון תלמה ילין, עוררה מטבע הדברים גם אצלי התלבטות כיצד על עיתונאים הגונים לנהוג במצב כזה.

לכאורה יש משקל לא מבוטל לנימוקים נגד הפרסום – גרסתו של ארד כי הקשרים עם התלמידות התפתחו רק לאחר שסיימו את לימודיהן אצלו; הפומבי שניתן לזוגיות שניהל עם התלמידה שכונתה בתחקיר ג'; האווירה המתירנית הכללית ששררה בתלמה ילין; העובדה שמדובר באירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשרים שנה ושהתחקיר של mako מפציע בעולם מושגים שונה לחלוטין ובאווירה שמשרה קמפיין #MeToo – אך אלה טפלים ליסוד הליבה של ההתרחשות: ארד היה מורה עד יומו האחרון, ואישיותו והקוד המוסרי שהנחה את התנהגותו בעבר הטילו צל מאיים גם על תלמידותיו בשנים האחרונות.

מבחינה זו, ההכרעה שקיבלו עורכי mako והכתבת יאנה פבזנר-בשן היתה מתבקשת.