משה נגבי היה עבורי קודם כל חבר, ולכן הדברים שאני כותב כאן, זמן קצר אחרי ההודעה על מותו, אינם "אובייקטיביים" ובוודאי שאינם ניתוח קר של יכולותיו המופלאות של האיש המבריק הזה.

משה היה עיתונאי ומשפטן, אבל התכונה הבולטת שלו, בעיני, היא שהיה קודם כל בן אדם. זה אולי נשמע מוזר למי שהכיר אותו רק ממאמריו, מהרצאותיו ומהפרשנות המשפטית ששידר: שם הוא היה כמעט תמיד בצד המחמיר, תומך בעמדת התביעה ומשמיע גינויים רושפים מול הסלחנות וה"רפיסות" שנקטו לדעתו שופטים ופרקליטים כלפי אנשי שררה מושחתים. אבל מי שזכה להכיר אותו אישית ידע שמדובר למעשה באדם נוח לבריות, חביב להפליא ורך דיבור, בעל חוש הומור מעולה, איש משפחה מסור להפליא וגם חבר טוב ונאמן.

ועם כל אלה, משה נגבי היה אדם מכוון מטרה שמעטים כמותו: הוא שם לו למטרה לשמור על החברה הישראלית מפני הידרדרות ושחיתות באמצעות פעולה בתחום שהאמין בו בכל נפשו: המשפט. ה"משפט" שלו היה שונה מזה של עורכי-דין מניפולטיביים או של אנשי אקדמיה מרוחקים. המשפט נועד, מבחינתו, לשמור על התנהגות מוסרית, "ערכית" בלשונו. מי שיקרא את מאמריו או ישמע הקלטות של הפרשנויות שלו ימצא שם את המלה "ערכי" שוב ושוב.

בסרטון וידיאו שהוכן לאחרונה עבור האוניברסיטה העברית מסביר משה נגבי שהוא רואה עצמו כעיתונאי שעוסק במשפט יותר מאשר כמשפטן שעוסק בעיתונות. הוא החל את דרכו בעיתונות כשהיה סטודנט שנה ג' למשפטים, כעורך חדשות – מבריק ואהוב, אלא מה.

היתה לי הזכות לסייע למשה בשלבים האחרונים של עריכת ספרו האחרון, "חופש העיתונאי וחופש העיתונות", ואף התחלנו בחודשים האחרונים לעבוד יחד על המהדורה השנייה של הספר, עבודה שנקטעה עכשיו. הספר הזה הוא דוגמה למה שהיה משה: ספר לימוד אקדמי הבנוי בבסיסו על ערכים.

את השיעור הראשון של הקורס "דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית" נהגתי לפתוח בהסבר הזה: הקורס הזה, והספר שעליו הוא מבוסס, אינם "אובייקטיביים"; הספר לא מניח שייתכנו מצבים שבהם יהיה חופש דיבור ואחרים שבהם הוא יוגבל, או מקרים שבהם ניתן לעיתונות חופש ואחרים שבהם היא תצונזר. ההנחה מאחורי הדברים היא שחופש הדיבור וחופש העיתונות הם חיוביים, והיעדרם הוא רע. זה עניין "ערכי", אם תרצו, בלשונו של משה נגבי.

אחד הדברים שבהם אני מתנחם עם הליכתו של משה הוא העובדה שהוא הצליח: אני פוגש שוב ושוב תלמידות ותלמידים שלו, חלקם כבר בתפקידים בכירים, שמעידים ששיעוריו היו להם מקור השראה. אני שומע מאנשים רבים שתוכנית הרדיו שלו, "דין ודברים", היתה עבורם מורה דרך לעולם המשפט ולערכים שמאחורי עולם זה. נכון שעמדותיו הקימו עליו גם מבקרים קולניים ואפילו אויבים. אבל הטובים והישרים אהבו אותו.