"אין שום סיבה למסיבה, בוודאי שלא לשלטון החוק, אך גם לא לממשלה", כך כתב משה נגבי בטור פרשנות שהופיע ב"מעריב" באפריל 1997, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט – בניגוד לעמדת המשטרה – שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"פרשת בר-און–חברון", אך פרסם דו"ח ביקורתי על חלקו של נתניהו בפרשה. נגבי הסביר כי הדו"ח הטיל צל כבד מנשוא על נתניהו, כאשר קבע כי "מהראיות עולה חשש כי אנשים שעמדו לדין פלילי חברו יחד כדי לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים, תוך שימוש בקשרים ובכוח פוליטי ואף הצליחו בכך".

המדובר היה אז בחשדות כי נתניהו היה מעורב בעסקה אפלולית, בלתי חוקית: על הפרק עמד מינויו של עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כחלק מקומבינה שלפיה תצביע ש"ס בעד ההסכם להעברת חלקים מחברון לפלסטינים, כפי שהתחייב נתניהו; בתמורה אמור היה בר-און לנהוג ביד רכה בדרעי, שעמד אז לדין, ולאפשר לו לסיים את משפטו בעסקת טיעון ובעונש קל יחסית.

נתניהו חגג את ההחלטה לא להעמידו לדין פלילי ("טעיתי בתהליך הבחירה, לא ביצעתי שום עבירה") ופצח כהרגלו במתקפה על התקשורת. "האמת הפשוטה היא שהמניעים פוליטיים", אמר נתניהו על מי שחשפו את הפרשה. "כמה אנשים, במיוחד בערוץ הראשון של הטלוויזיה, עדיין אינם מוכנים להשלים עם החלטת הבוחר בבחירות האחרונות וכמעט כל ערב הם מנסים לערער את הלגיטימיות של הממשלה".

במהלך התמודדותו של הפרשן המשפטי הוותיק עם המחלה הקשה בשנים האחרונות נחלש קולו, אבל עמידתו התקיפה על עקרונות שלטון החוק ונקיון המערכת הפוליטית לא דעכו

אחד ממקורבי ראש הממשלה כיוון אז גם חצים אישיים לאנשי תקשורת, ונגבי בראשם. "כשראינו את משה נגבי, חיים יבין ואיילה חסון יושבים ומקריאים רק את הקטעים הקשים בדו"ח, רק את הקטעים המתאימים לגרסה שלהם, הבנו שביבי צודק", צוטט אותו מקורב אלמוני ב"מעריב". עכשיו, ב-2018, לא יהיה איתנו משה נגבי, למרבה הצער, כדי להשמיע את דברי הפרשנות החדים והברורים שלו כאשר יתברר אם נתניהו יועמד לדין בתיקי 1000, 2000 ואולי גם בתיקי הצוללות ובזק.

במהלך התמודדותו של הפרשן המשפטי הוותיק עם המחלה הקשה בשנים האחרונות נחלש קולו, כפי שוודאי הבחינו מאזיני קול-ישראל ועתה כאן, אבל עמידתו התקיפה על עקרונות שלטון החוק ונקיון המערכת הפוליטית לא דעכה. על עבודתו היסודית והמקצועית זכה נגבי בפרסים רבים, בהם פרס סוקולוב לעיתונאות, פרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים על "פעילותו המצוינת בתחום קידום שלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות האדם", אות זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האדם, אביר איכות השלטון מטעם האגודה לאיכות השלטון ועוד.

נגבי, שהלך בשבת לעולמו בגיל 68, היה בעל תואר ראשון ושני במשפטים. הוא החל את עבודתו ברדיו כעורך חדשות ב-1969, וב-1981 החל לערוך את תוכנית המשפט "דין ודברים". על רקע מעמדו הבולט בתחום זה השתתף בשורה של ועדות ציבוריות בנושאי חוקי העיתונות, הצנזורה ועוד. לצד עבודתו בשידור הציבורי היה גם פרופסור במחלקה לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטה העברית ולימד גם במוסדות נוספים. כמורה זכה להערכה רבה מתלמידיו ומעמיתיו. האולמות שבהם הרצה היו גדושים בתלמידים שביקשו להאזין לידע המקיף שלו ולתובנותיו החדות.

בהגיבו על הדרישה ל"איזון" בפרשנויות משפטיות הדגיש נגבי כי דווקא בעת עימות בין שלטון החוק לבין הקמים עליו לקעקעו, חשוב להדגיש כי בנושא הזה אין שני צדדים

לאנשי ימין מסוימים, לפוליטיקאים שנתפסו בקלקלתם ולמי שמבקשים לצמצם את סמכויות בית-המשפט העליון, שמו של נגבי היה תמיד בבחינת סדין אדום. אחד ממבקריו טען פעם כי נגבי איננו פרשן משפטי אלא דעתן משפטי, שתחת המסווה של פרשנות הוא מציג את משנתו שלו ומתעלם במקרים רבים מגישות משפטיות אחרות, שמרניות יותר. לפחות במקרה אחד דחה נגבי בתוקף את הטענות הללו. "לרשות השידור אסור להיות מהאו"ם. היא חייבת להיות בצד של שלטון החוק", אמר בראשית 1999. היה זה בתגובה לדבריו של נציג ש"ס בוועד המנהל של רשות השידור, גבי בוטבול, שדרש לשלול ממנו את תואר "הפרשן המשפטי של קול-ישראל" ולהביא לשידור מגוון של פרשנים. בוטבול וחבריו לצמרת המפלגה זעמו על הביקורת שהשמיע נגבי כנגד דבריו החריפים של הרב עובדיה יוסף על שופטי בג"ץ. בהגיבו על הדרישה ל"איזון" בפרשנויות משפטיות הדגיש נגבי כי דווקא בעת עימות בין שלטון החוק לבין הקמים עליו לקעקעו, חשוב להדגיש כי בנושא הזה אין שני צדדים.

נגבי היה נאמן תמיד לעקרונות הבסיסיים של שלטון החוק, ממשל תקין, זכויות אדם וחופש העיתונות. הוא היטיב להסתמך בפרשנויותיו על פסיקות ואמירות של שופטים וחוקרי משפט בעלי שם עולמי, שיצקו את היסודות לאותם עקרונות חשובים שהוא חש שמחובתו לשמר ולחזק בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. חופש העיתונות, כאחד ממרכיביה החיוניים של הדמוקרטיה, היה אחד העקרונות הבסיסיים שבהם הרבה לעסוק. כל אימת שמוסדות השלטון וגופים ציבוריים התעקשו להטיל מעטה של סודיות על מידע הנוגע לפעילותם הזכיר נגבי את אמירתו הידועה של השופט האמריקאי לואיס ברנדייס כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".

נוכח המאמץ של גורמים שונים לצמצם את הביקורת על הממשלה והמערכת הפוליטית ציטט בספרו "חופש העיתונות בישראל – ערכים בראי המשפט" את נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר: "בל נשכח כי מתן אפשרות והזדמנות להשמעת ביקורת מדינית, חברתית ואחרת על פועלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם הוא עיקר שאין בלעדיו שלטון דמוקרטי תקין". הוא הביא גם מדבריו של השופט האמריקאי ויליאם ברנן, שהדגיש כי בדמוקרטיה "דיון בענייני ציבור אמור להיות בלתי מרוסן, נמרץ ופתוח לחלוטין, ועשוי לכלול התקפות מתלהמות וחריפות על אנשי הממשל".

יש צורך בלחץ נגדי שיאזן וינטרל את לחצי הטשטוש ושיבוש הראיות של איש הציבור הכושל או המושחת. את הלחץ הנגדי הזה אמורה להפעיל העיתונות החוקרת

"הניסיון בעולם הגדול וגם אצלנו", כתב נגבי באותו ספר, "מוכיח כי לאנשים בעמדות מפתח כוח רב להסתיר או לטשטש את עקבות שחיתותם, רשלנותם או מחדליהם. גם אם נסיון הטשטוש או ההסתרה נכשל – כוחם רב להם להפעיל לחצים שיכבידו על חקירת כשלונותיהם ועל מיצוי הדין עימם, במישור המשפטי והציבורי כאחד. יש אפוא צורך בלחץ נגדי שיאזן וינטרל את לחצי הטשטוש ושיבוש הראיות של איש הציבור הכושל או המושחת. את הלחץ הנגדי הזה אמורה להפעיל העיתונות החוקרת. זרקוריה הם הערובה הטובה ביותר, ולעתים היחידה, שהמחדלים והעוולות לא רק ייחשפו אלא גם ייחקרו לעומק. אך אם לא נתיר לעיתונות להתריע על החשדות ועל הנסיונות לטשטשם ולטייח את חקירתם, ונאסור עליה את העיסוק בפרשה עד לליבון החשדות – יש לחשוש שהליבון הזה לעולם לא יתממש, ואישים או פקידים רבי עוצמה לא יידרשו לתת את הדין על כשלונותיהם".

האמירות הללו לא חלחלו, במקרים רבים מדי, לתודעתם של אישים בכירים במערכת הפוליטית בישראל. אלה התקשו לעכל את אבחנותיו של נגבי, ניסו להטיל ספק במניעיו, ובמקרים רבים גם להרחיקו מן המיקרופון. מעמדו כפרשן משפטי בקול-ישראל וכעורך ומגיש התוכנית "דין ודברים" עמדו בסכנה יותר מפעם אחת, בשנים שבהם העמיקה הפוליטיזציה לכרסם בדרגי הניהול של השידור הציבורי.

אחד הנסיונות הללו התרחש בקיץ 1998, כאשר הנהלת קול-ישראל ניצלה את מבצע השידורים של משחקי הגביע העולמי בכדורגל כדי להפסיק את שידור "דין ודברים". נגבי עתר לבית-הדין לעבודה בירושלים, וזה הוציא צו זמני שהורה על חידוש התוכנית ואסר על הנהלת רשות השידור לבצע בה שינויים אישיים. השופט מתח ביקורת על החלטת מנהל הרדיו שביקש להפסיק את שידור התוכנית, והביע חשש כי מדובר בצעד שנעשה שלא בתום לב.

מסכת הלחצים לא חדלה: חודשים אחדים אחר-כך החליטה מליאת רשות השידור על הפסקת שידורה של "דין ודברים", לצד תוכניות נוספות שהוגדרו כ"אישיות". יושב ראש הרשות, גיל סמסונוב, טען כי מדובר ב"החלטה מקצועית, לא פוליטית". אך חבר המליאה עו"ד עדי הדר עתר לבג"ץ בטענה כי הפסקת שידור "דין ודברים" אכן נובעת ממניעים פוליטיים. ביולי 1999 קבע שופט כי החלטת הרשות להפסיק את התוכנית היא בבחינת "כשר אבל מסריח". חרף הלחצים לא נעלמה התוכנית מלוח השידורים, ואף אומצה במאי אשתקד על-ידי תאגיד השידור הישראלי, כאן, שהחליף את רשות השידור.

המאמצים מבית להשתיק את קולו של נגבי היוו דוגמה לסוגיה שהעלה הוא עצמו על סדר היום בישראל בכל הקשור לחירות הביטוי – אין מדובר רק בחופש העיתונות אלא גם בחירותו של העיתונאי

גם כפרשן באמצעי תקשורת אחרים – נגבי כתב על נושאי משפט ב"חדשות" ואחר-כך היה בעל הטור "חוק וסדר" ב"מעריב" – היה נתון ללחצים. הוא פוטר מ"מעריב" ב-2001, בטענה שסירב לכתוב טור על זיכויו של אביגדור קהלני, בפרשה שהיתה קשורה למשפטו של מו"ל העיתון עופר נמרודי. המהלך הזה, ודברים שהשמיע נגדו אמנון דנקנר (אשר מונה אחר-כך לעורך העיתון) עוררו זעם בקרב עובדי העיתון, שאף חתמו על מכתב מחאה למו"ל.

המאמצים מבית להשתיק את קולו של נגבי היו דוגמה לסוגיה שהעלה הוא עצמו על סדר היום בישראל בכל הקשור לחירות הביטוי – אין מדובר רק בחופש העיתונות אלא גם בחירותו של העיתונאי. משמע: הסכנה לא נשקפת רק ממי שלוחצים על ארגוני התקשורת, אלא גם מגורמים בתוך הארגון. אלה נוטים לפעמים להטיל "צנזורה פנימית" על פרסום ידיעות, כתבות ואף מאמרים כדי לקדם אינטרסים שונים – כלכליים, פוליטיים או אחרים.

בספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות – על דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית", שראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ב-2011, ציטט את הקביעה מדו"ח האצ'ינס האמריקאי מ-1947: "ההגנה כיום מפני הממשלה אינה ערובה מספקת לכך שאדם שיש לו מה לומר ייהנה מן הסיכוי לומר זאת. הבעלים והמנהלים בעיתונות מחליטים אילו אנשים, אילו עובדות, אילו גרסאות של העובדות ואילו רעיונות יגיעו אל הציבור". באחד ממאמריו הכתיר נגבי את ועדת העורכים של העיתונים היומיים – שקיבלה לא פעם מידע מראשי המדינה על מנת שלא לפרסמו – כ"מסרסת הגדולה של העיתונות הישראלית".

הבעיה מחריפה והולכת, הדגיש נגבי, ככל שהתקשורת מתמסחרת וככל שהשתלטו עליה בעלי עסקים ותאגידים שמטרתם אינה מימוש זכותו של הציבור למידע או להעשרת שוק הדעות, אלא בעיקר רווח. המניע לצנזורה שהם מפעילים על העיתונאי נעשה יותר מסחרי-עסקי. הגברת הרווחים ומזעור הפסדים. "כך 'מצונזרים' או מוצנעים דיווחים על מחדלים ועוולות של חברות אחרות שבבעלות המו"ל, ולא מתפרסמים דיווחים שהם למורת רוחם של מפרסמים גדולים", כתב.

נגבי נחשב בעיני רבים כפרקליטו של בית המשפט העליון בכלל ובג"ץ בפרט. אולם לא פעם מתח ביקורת על פסיקותיהם של בכירי השופטים

נגבי נחשב בעיני רבים כפרקליטו של בית-המשפט העליון בכלל ובג"ץ בפרט, אולם לא פעם מתח ביקורת על פסיקותיהם של בכירי השופטים. ביקורת חריפה במיוחד השמיע בכל הקשור למה שהגדיר כ"התנכרות השיפוטית לחופש העיתונאי". היה זה לאחר פסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה, שאומצה אחר-כך על-ידי בית-המשפט העליון.

וכך קבעו השופטים: "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, למנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעל העיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים הכלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה... אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי".

נגבי מצא נחמה בכך שלפחות שופט אחד בבית-המשפט העליון התנגד לגישה זו. היה זה השופט מאיר שמגר, שהזהיר מפני הסכנות הטמונות בפסיקה זו ל"שוק הרעיונות" החיוני לחברה דמוקרטית.

בשעה שצמרת השלטון מנסה בהתמדה לקעקע את האיזונים והבלמים החיוניים לחברה דמוקרטית, ומחפשת כל דרך להחליש את בית-המשפט העליון ואת התקשורת, ובעידן שבו הלחצים הפוליטיים והכלכליים על התקשורת הולכים וגוברים, קולו של משה נגבי ייחסר מאוד.