גשם וטפטוף

בעוד כותרות הטבלואידים עוסקות בכך שתחזית מזג האוויר צופה יום גשום, הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת למבצע הצבאי הבא ברצועת עזה. "ירי הרקטות ופגיעת צה"ל במנהרות מביאים את המתיחות בעזה לשיא", נכתב בכותרת שמובילה את הקוראים לטור הפרשנות השבועי של עמוס הראל.

משפט הפתיחה של טור הפרשנות פסימי עוד יותר מהכותרת: "הרושם ההולך ומתחזק הוא שישראל עלולה לגלוש לתוך עימות צבאי נוסף ברצועת עזה, חרף ההנחה העומדת בעינה כי אין לה עניין בהתנגשות כזו – וכי ספק רב אם חמאס רוצה בה". לפי הראל, זה רק עניין של זמן עד שאחת הרקטות שנורות מעזה לישראל, במה שמכונה "טפטוף", תביא לנפגעים בצד הישראלי ולתגובה חריפה של צה"ל ברצועה, מה שעלול להוביל כמובן להסלמה רבתי.

הירי מעזה לישראל לא צפוי להיפסק, מוסיף הראל, שכן חמאס חדל לרסן כראוי את הארגונים הסלפים, ומנגד פגיעה ישירה במטרות הג'יהאד האסלאמי עלולה, במקום לרסן את הארגון, דווקא להצית את האש.

ב"ישראל היום" מביע יואב לימור הערכה דומה, אך מסיים בנימה אופטימית: "מזג האוויר החורפי ירגיע מן הסתם את העסק, לפחות לסופ"ש". המבצע בעזה, אם כן, לא צפוי להיפתח היום או מחר.

"ברצועת עזה אנחנו לא משיגים שום הכרעה כבר שלושה מעגלי לחימה גדולים. כתוצאה מזה לא מושגת הרתעה", אומר יום-טוב סמיה, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, בראיון לרן פוני ממוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "ולא חייבים לכבוש את כל הרצועה כדי להשיג הכרעה או הרתעה", מוסיף סמיה. "אם לשלושת סבבי הלחימה בעזה נגררנו ולא יזמנו – אז הנה לך דוגמה של היעדר הרתעה. צריך לעשות התקפות יזומות כל הזמן".

כשסמיה נשאל מדוע ליברמן לא עושה זאת, הוא משיב בזלזול כי "ליברמן דיבר בשביל הקלפי, כדי לקחת מצביעים בימין הקיצוני [...] הוא קשקש את מה שקשקש, וכשבא לכיסא – הבין". מה בדיוק הבין ליברמן מרגע שבא לכיסא? לא ברור מהראיון עם סמיה, שכן הוא עצמו מציע התקפות יזומות כל הזמן. אבל יש לו המלצה: "לשכנע את העולם שחמאס הוא הכובש ברצועה, לא אנחנו".

לא מפלגה פוליטית, עסק כלכלי

בן כספית, בקמפיין עצמי של "מעריב" תחת הכותרת "לא שופר של אף אחד" (צילום מסך)

בן כספית, בקמפיין עצמי של "מעריב" תחת הכותרת "לא שופר של אף אחד" (צילום מסך)

לפי הטור של בן כספית ב"מעריב", ליברמן דווקא הבין הרבה מאז שהתיישב לפני כשנה וחצי על כיסא שר הביטחון. אך את הכתיבה של כספית על ליברמן יש לקרוא ככתיבתו של מעריץ על מושא הערצתו, שכן בשנים האחרונות הפך כספית לדוברו הבלתי רשמי של ליברמן בתקשורת הישראלית. לפני הבחירות האחרונות הגדיר את ליברמן, שבעבר הורשע בתקיפת קטין, כ"מבוגר האחראי", וסימן אותו כמועמד ריאלי לראשות הממשלה. אחרי הבחירות הסביר כספית מדוע ששת המנדטים שליברמן קיבל הם בעצם עשרה מנדטים ומעלה. בשנה שעברה קבע כספית תו תקן חדש לטוהר המידות הנדרש מאנשי ציבור כשכתב כי ליברמן, שחברה בבעלות בתו קיבלה מגורמים עלומים מיליוני שקלים לאורך השנים, "לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו".

"לאחר יותר משנה וחצי במשרד הביטחון, אביגדור ליברמן פורש כנפיים", מתפייט הבוקר כספית בפתח מדורו השבועי. "הוא נהנה מכל רגע, נסחף בחדווה למערבולת המדהימה והאינסופית של 'מערכת הביטחון', נשאב אל קרביה של מכונת הענק שנבנתה כאן כדי להגן על העם היהודי בלב הלבנט". בשנה הקרובה, לפי כספית, ליברמן רוצה לערוך רפורמה נרחבת במפקדת זרוע היבשה ולפעול כך שבעתיד צה"ל ישגר לסוריה טילים במקום מטוסים.

"אני לא שר ביטחון פרגמטי, אני שר ביטחון נחוש", אומר ליברמן לכתבת מוסף "G" של "גלובס" חן שליטא במסגרת ראיון קצר הנלווה לכתבה שלה על מצבו ומצב מפלגתו. "מ-1967 ועד היום, אלה היו השנה וחצי הכי בטוחות בעוטף עזה, מבחינת נפגעים, חדירות, פצועים, פצמרים. התושבים שם מעולם לא הרגישו כל-כך מרוצים". כשהוא נשאל על האפשרות שבמקרה נכנס למשרד בתקופת הפוגה משיב ליברמן "אני לא מומחה", אך בהמשך טוען כי "אין עוד מישהו מלבד ראש הממשלה שיש לו ניסיון מצטבר שמתקרב לשלי, ולכן אני יודע מה ומתי לעשות".

כששליטא שואלת את ליברמן על האפשרות שבבחירות הבאות לא יעבור את אחוז החסימה, הוא משיב: "אני בטוח שנגיע ל-11-12 מנדטים. תרשמי את המספרים ונדבר שוב אחרי הבחירות". לעומת זאת, כשהיא מציינת בפניו שהבחירות הבאות יהיו בסימן שחיתות ציבורית ליברמן נמנע מתלהתייחס לכך ישירות ואומר "הודיעו על בחירות? אני לא רואה בחירות ב-2018".

במוסף "מעריב" מראיין אייל לוי את דני אילון, לשעבר בכיר בישראל-ביתנו. "אני לא אומר שאין בעיות במפלגות אחרות, אבל הן לא מערכתיות, לא חלק מהסיסטמה", אומר אילון כשהוא נשאל על השחיתות במפלגתו לשעבר. "לא יכול להגיד מי, אבל חבר-כנסת לשעבר, שעזב שם, איש איכותי, ששירת שירות גדול את מדינת ישראל בתחום הבטחוני, אמר כשעלתה הפרשה: 'ישראל-ביתנו היא לא מפלגה פוליטית, היא עסק כלכלי'. כשזה קרה נפל אצלי האסימון".

אביגדור ליברמן, 24.11.13 (צילום: יונתן זינדל)

אחד המרואיינים בכתבה הנלווית לראיון הקצר של ליברמן במוסף "G" הוא ד"ר מיכאל פיליפוב, מומחה להגירה וחוקר במכון ברוקדייל, שטוען כי "יוצאי ברית-המועצות פחות רגישים לנושאי השחיתות, כי במקום שממנו הם באו השחיתות היא נורמה". גם יעקב שאוס, פרשן מדיני לשעבר ב"וסטי", משמיע באוזני שליטא הערכה דומה: "על דוברי הרוסית ההשפעה של פרשיות כאלה מאוד מוגבלת. הם מגלים סולידריות עם פוליטיקאים שנרדפים על-ידי המשטרה".

שאוס מתייחס בדבריו גם הוא ליחסים בין הליכוד לישראל-ביתנו. "כשאני רוצה לדעת מה טיב היחסים בין נתניהו לליברמן, אני פותח 'ישראל היום'", הוא אומר. "כשאין שם ביקורת על ישראל-ביתנו, אני מבין שהכל בסדר ביניהם". בזמן האחרון, מציין שאוס, מדד "ישראל היום" מצביע על כך שלא הכל כשורה ביחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון. "יכול להיות שמשהו שם השתנה", הוא מעריך, "או שהם מרגישים בחירות ומתחילים לבדל בין השניים".

"בניגוד לרושם שכולנו היא החוליה החלשה, מי שהכניס בתקופה האחרונה מקלות לא מעטים בגלגלי הקואליציה הוא דווקא האחרון להצטרף אליה, אביגדור ליברמן", כותב מתי טוכפלד בטור הפוליטי שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". עמיתו למוסף, אמנון לורד, קובע: "ישראל-ביתנו לא מפספסת שום הזדמנות לסחטנות, גם כאשר מדובר באינטרס לאומי".

הון-שלטון-עיתון

חלק נוסף צורף אתמול לפאזל בן אלפי חלקים אשר לכשיורכב יציג תמונה של מתקפה רב-חזיתית שערך בשנים האחרונות בנימין נתניהו כנגד התקשורת בישראל. נתי טוקר ואמיתי זיו מדווחים בשער "הארץ" כי נתניהו נפגש עם שאול אלוביץ' שבע פעמים בשנה וחצי, כך לפי מידע שהתקבל במסגרת הליך משפטי שיזם עו"ד שחר בן-מאיר.

חלק מהפגישות של נתניהו עם בעל השליטה בבזק התקיימו גם כשנתניהו כבר כיהן כשר התקשורת, ולאחר שהצהיר בפני מבקר המדינה כי מלבד קשריו עם משרד מולכו-שמרון לא ידוע לו על כל עניין שעלול לגרום לו לניגוד עניינים עם כהונתו כשר במשרד זה. בשנים שבהן נערכו הפגישות, מציינים טוקר וזיו, הוטה הסיקור העיתונאי באתר "וואלה" שבבעלות אלוביץ' לטובת נתניהו.

ב"ידיעות אחרונות" לא מזכירים את הפגישות בין נתניהו לאלוביץ' בעמוד השער, אך מקדישים חלק ניכר מעמוד 4 (גרסת הסדין) לדיווח על כך, כולל תצלום של אלוביץ' בגרסת הצבי שנתפס באורות פנסי הרכב. איתמר אייכנר מציין בשולי דיווחו כי עו"ד בן-מאיר הודיע כי כעת ידרוש גם את פירוט שיחות הטלפון בין נתניהו לאלוביץ'. ב"ישראל היום" אין זכר לפגישות נתניהו אלוביץ'. גם ב"מעריב" לא מתפרסמת על כך ידיעה. מעניין אם מישהו כבר הגיש בקשה לקבלת מידע על שיחות ופגישות בין נתניהו לאלי עזור.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ואילי ההון שלדון אדלסון ושאול אלוביץ' (צילומים: פלאש 90, לע"מ וצילום מסך)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ואילי ההון שלדון אדלסון ושאול אלוביץ' (צילומים: פלאש 90, לע"מ וצילום מסך)

המידע על הפגישות בין נתניהו לאלוביץ' שוחרר בעקבות החלטת העליון לשחרר את המידע על שיחות נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב, המייסד והעורך הראשי לשעבר של "ישראל היום". כך, כשביד אחת שימר נתניהו יחסים חבריים עם בעל השליטה באחד משני אתרי האינטרנט הגדולים בישראל, בשנייה הוא טילפן דרך קבע לעיתון הנפוץ במדינה במועדים קריטיים להישרדותו הפוליטית. משני כלי התקשורת זכה ליחס מיטיב, בדרגות שונות. ובעזרת "ישראל היום" גם הצליח להכניע את "ידיעות אחרונות" ולגרום למו"ל והבעלים ארנון (נוני) מוזס להציע להחניף לו גם כן, הן בעיתון המודפס והן באתר המקוון של הקבוצה. הצעה פסולה זו היא שעומדת במרכז "תיק 2000".

"נראה כי בכל הקשור ל'תיק נתניהו-מוזס' מצבו המשפטי של מוזס הוא יותר קשה לכאורה מזה של נתניהו", מעריך הבוקר חן מענית ב"גלובס". "זאת, בשל העובדה שבידי המשטרה והפרקליטות יש ראיות חזקות לחשד שמוזס הציע שוחד לנתניהו (בדמות סיקור אוהד ב'ידיעות אחרונות'). לעומת זאת, נראה שאין בידי הרשויות ראיות חזקות לתמורה שנתן נתניהו, אם בכלל, למוזס, ולהוצאת 'הדיל המושחת' לפועל. אמנם לפי הדין ייתכן מצב שבו יורשע אדם במתן שוחד בלי שיורשע מקבל השוחד, ולהפך. אבל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, יודע שהחלטה להעמיד לדין את מוזס בגין מתן שוחד לנתניהו, ואי-העמדה לדין של נתניהו בגין קבלת שוחד ממוזס זו החלטה שאם היא תבוא לעולם, תתקבל בביקורת ציבורית קשה, וכנראה מוצדקת".

מוזס: "תראה ביבי, אנחנו צריכים לעשות הכל מהר כי אני צריך להזיז את הספינה. אני אומר לרון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') ביום ראשון" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)

העובדה שרק לפני שנה נחשף כי הבעלים של "ידיעות אחרונות" הציע "להזיז את הספינה", כלומר לשנות את הסיקור של נתניהו בעיתון ובאתר כדי שזה, בתמורה, יפעל נגד המתחרה הגדול "ישראל היום", לא מונעת מ"ידיעות אחרונות" להמשיך להציג את עצמו כמגדלור של עיתונות חופשית, הנלחם בעוז על עצמאותו אל מול שלטון עוין. הבוקר "ידיעות אחרונות" משווה את עצמו ל"וושינגטון פוסט" של שנות השבעים, שפרסם את מסמכי הפנטגון בניגוד להוראת הבית הלבן ובהמשך חשף את פרשת ווטרגייט, שהביאה למפלתו של הנשיא.

ב"מוסף לשבת" של העיתון משרטטת ציפי שמילוביץ את דמותו של עורך ה"וושינגטון פוסט" לשעבר בן ברדלי לרגל צאת סרטו של סטיבן ספילברג "העיתון", שעוסק בימים שבהם דיווח ה"פוסט" על מסמכי הפנטגון, לאחר שהוטל עליהם צו איסור פרסום. "אם היינו מוותרים", מצטטת שמילוביץ מהאוטוביוגרפיה של ברדלי, "זה היה ממצב את ‘וושינגטון פוסט’ לנצח ככלי שרת בידי כל ממשל".

"הסוגיות הדרמטיות, הדילמות והלבטים שבהם עוסק הסרט 'העיתון' משותפות לכל מי שעוסק במקצוע העיתונאות", נכתב בתיבה בלתי חתומה הנלווית לכתבה. "'ידיעות אחרונות', שחגג בדצמבר האחרון 78 שנים לקיומו, נטל תחת חסותו את הקרנת הבכורה של הסרט בישראל".

בשער האחורי של קונטרס החדשות, תחת הכותרת "'העיתון' של המדינה" מדווח בנימין טוביאס כי את הפרימיירה הישראלית של "העיתון" יקדים דיון בנושא "עיתונות בעידן הפייק ניוז" בהשתתפות אילנה דיין מ"עובדה" ושלושה מעיתונאי "ידיעות אחרונות": נחום ברנע, שמעון שיפר ורונן ברגמן. טוביאס אף מזמין את הקוראים לצפות באמצעות האפליקציה של העיתון ב"שתי סצנות בלעדיות מהסרט" (שתיהן אינן בלעדיות והועלו כבר לפני שבועות אחדים לרשת על-ידי אולפני פוקס המאה העשרים).

בראשונה מהן נראה טום הנקס, המגלם את ברדלי, מתדיין עם מריל סטריפ, המגלמת את הבעלים של ה"וושינגטון פוסט" קתרין גרהאם, על יחסיה הקרובים עם צמרת הממשל האמריקאי. עכשיו דמיינו את רון ירון מנהל שיחה דומה עם נוני מוזס.

טראמפ

הידיעה המרכזית במדור חדשות החוץ הזעיר של "ישראל היום" מוקדשת לספר החדש על דונלד טראמפ. הידיעה ממוסגרת ומנוסחת ככתב הגנה על נשיא ארצות-הברית, שהבעלים של “ישראל היום”, שלדון אדלסון, תרם סכומי עתק לקמפיין הבחירות שלו. לפי הכותרת, הנשיא מאיים לתבוע את מחבר הספר. לפי כותרת הביניים, "הנשיא הוא אדם דגול".

מדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" תופס הבוקר כפולת עמודים (גרסת הסדין). החלק הראשון בכפולה מוקדש כולו לדיווח מאת אורלי אזולאי על תמצית הטענות השערורייתיות ביותר מהספר החדש, כמו הניתוח לצמצום הקרקפת שנועד להסתיר את הקרחת, או הסיפור הבא:

על-פי הספר, לטראמפ היתה שיטה להשיג את בנות הזוג של חבריו: הוא היה מזמן חבר אליו למשרד, וכאשר אשתו של החבר מאזינה לשיחה מבלי שידע, טראמפ היה שואל את החבר על תדירות יחסי המין עם אשתו והאם יש לו מישהי אחרת. אחר-כך היה אומר לחבר: "יש לי בנות שמגיעות מלוס-אנג'לס בשלוש אחר הצהריים. אפשר לעלות למעלה וליהנות". האישה שהאזינה היתה מתאכזבת מתשובותיו של בעלה – ונופלת לזרועותיו של חברו הטוב טראמפ. טראמפ אמר לחבר שהתראיין לספר כי 'אחד הדברים הטובים בחיים זה להשכיב את הנשים של החברים שלך'".

"ישראל היום", 5.1.2018

"ידיעות אחרונות", 5.1.2018

איראן

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכה סמדר פרי עם מזיאר בהארי, גולה איראני שנעצר לפני שנים אחדות בשל התקוממות נגד המשטר. כיום מפעיל בהארי את אתר IranWire הנסמך על רשת של מאות כתבים וצלמים מקומיים.

"בשנתיים האחרונות, עוד לפני שידענו שצפוי גל הפגנות, דאגנו להכשיר קבוצה גדולה של צעירים באיראן לשמש ככתבי שטח", מספר בהארי לפרי. "העברנו להם קורס מזורז בצורה מקוונת, שלחנו אותם לכתוב ידיעות, הגבנו, הערנו, ביקשנו מהם לשפר ולתקן, ועכשיו יש לנו כאלף כתבים שפרוסים במוקדי המחאה ומעבירים לנו ידיעות, תמונות, וסרטונים".

אשר לתוצאות ההפגנות, בהארי פסימי, לפחות לטווח הקרוב. "אני מציע לכולנו – לאיראנים שרוצים שהמשטר יתחלף, לנתניהו שרואה בעיקר את 'האיום האיראני', לנשיא טראמפ שנדלק על ההפגנות באיראן ומצייץ הבעות תמיכה, לסעודיה, האויבת המוצהרת – לשים בצד את התקוות והחלומות. לא נראה לי שזה הולך לקרות בקרוב. אנחנו עומדים מול שלטון ברוטלי שלא יבחל באמצעים ויפגין תחכום בדיכוי המחאה נגדו. כנראה שגם הפעם זה לא ייגמר בהפיכה", הוא אומר.

"אני מאמין שגם אם ידכאו את המחאה הזאת, המחאה תחזור. השלטון לא ישנה את התנהלותו הבריונית, וההמונים לא יוותרו, כי אין להם מה להפסיד. המפגינים צמאים למלים חמות, לא חשוב מאיפה יגיעו. כך שגם אם ההפגנות ידוכאו, כמו שאני מעריך, התמיכה בהם היא השקעה לטווח הרחוק. [...] הרגע הגדול יגיע רק כאשר מנגנוני הביטחון, השוטרים או המיליציות, יצטרפו אל המפגינים".

ב"הארץ" מתפרסם מאמר מאת תמר עילם-גינדין, הטוענת כי הסיקור המערבי של המחאה באיראן אינו מדויק. "בכלי תקשורת שונים דווח כי ההפגנות החלו ביום חמישי שעבר. אבל זה לא נכון", כותבת עילם-גינדין. "הפרות הסדר האלימות נמשכות זה כמה חודשים, אך הן לא היו מספיק תכופות ומשמעותיות כדי לקבל סיקור תקשורתי. [...] גם הטענות כי ההפגנות הפעם הן על כלכלה נכונות רק חלקית. מאוד חלקית".

לטענתה, בכלי התקשורת במערב מצניעים את האפשרות שהמשטר הוא שהחל את ההפגנות, שבהמשך יצאו מכלל שליטתו; טעות היא לחשוב שדתיים תומכים במשטר הנוכחי ורק חילונים מתנגדים לו; לדבריה, המטרה בהפגנות הנוכחיות היא "דמוקרטיה חילונית, או רפובליקה איראנית". "ביחס לתוצאות ההפגנות לא רק שאי-אפשר להתנבא", היא מסייגת, "אפילו לגבי ההווה אי-אפשר לדעת שום דבר".

שחיתות

"אנחנו רואים היום חפיפה מסוימת של שיטות עבודה בהתמודדות עם עברייני צווארון לבן ועם ארגוני פשיעה", אומר עו"ד רמי תמם, חוקר לשעבר בלהב 433, לאיילת שני בעוד ראיון מאלף פרי עטה המתפרסם בפתח "מוסף הארץ". "בתיקי פשיעה חמורה הרעיון היה לנסות ליצור אפקט דומינו – עד שמפיל עד שמפיל עד שמפיל עד. כיום אפשר לראות התנהלות כזו בחקירות אנשי ציבור. מראש ממפים את כל מפת המקורבים, מסמנים ומתכווננים לאלו שנראים לנו עדי מדינה פוטנציאליים, חוליות שיכולות לקשר אותנו לפחות לשתי חוליות נוספות, שאחת מהן היא איש הציבור".

בנימין נתניהו, 3.1.2018 (צילום: יונתן זינדל)

כשהוא נשאל ישירות על החשדות נגד נתניהו, אומר עו"ד תמם: "תיק 2000 הוא בעיני פוליטיקה. פוליטיקה במירעה אבל פוליטיקה". לגבי תיק 1000, תיק המתנות, מעריך עו"ד תמם כי זה יקום ויפול על האפשרות לגייס עד מדינה שיצביע על התמורה.

אמיר זוהר מדווח ב"מעריב" כי המשטרה חושדת שנתניהו קיבל חליפות יוקרה של בית האופנה האיטלקי "בריוני" מחברו איל ההון ספנסר פרטריג'. זוהר מציין כי מחיר חליפה מתוצרת זו נע בין 5,000 ל-50 אלף דולר. מטעמו של ראש הממשלה נמסר בתגובה: "לא המותג ולא המחיר, לא דובים ולא אלפי דולרים לחליפה. בין ראש הממשלה נתניהו למר פרטרידג' יש מערכת יחסים קרובה של למעלה מעשרים שנה".

גידי וייץ מדווח בשער "הארץ" כי כ-200 אלף שקל שקיבל אריה דרעי לפני שנים אחדות כהלוואה מאיש העסקים אילן שרעבי לא לוו בהסכם ביניהם ולא הוחזרו עם ריבית. וייץ מזכיר כי כבר לפני שבועיים דיווח כי לאחר שדרעי מונה לשר הפנים נפגש בלשכתו עם שרעבי ובהמשך עסק בעניין הנוגע אליו. "המשטרה בודקת חשד שבין השר לאיש העסקים התקיימו יחסי שוחד", הוא כותב.

עורך דינו של שרעבי, דב גלעד כהן, מסר בין היתר בתגובה כי "לא קיים כל קשר בין פנייתו משנת 2016 של מר שרעבי לשר דרעי, בבקשה לבחון את בקשתו של מנכ"ל הכפר הירוק, לבין ההלוואה שנתן לדרעי כאדם פרטי, חמש שנים קודם לכן. מר שרעבי מוקיר ומכבד את מוסדות החינוך המובילים של הכפר הירוק וביקש שעניינו, ובפרט התעמרותה של עיריית רמת-השרון בכפר ומוסדותיו, יזכה לתשומת הלב הראויה לכך, ותו לא".

יחס עוין לערבים

במסגרת הכתבה של חן שליטא במוסף "G" של "גלובס" על ישראל-ביתנו מספק ד"ר דני פילק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, שערך בעבר מחקר על המפלגה, תובנה משלו: "בהרבה מובנים, הליכוד של היום הוא תוצר של ליברמן, שיצר משוואה חדשה של ימניות. אם פעם הימניות התבטאה בסוגיית ארץ ישראל השלמה, היום היא מתבטאת ביחס העוין לערבים. תומכים מובהקים ברעיון ארץ ישראל השלמה כמו רובי ריבלין ובני בגין נתפסים בימין כשמאלנים, כי הם לא שונאים ערבים. גם איומי נתניהו על הערבים שנוהרים לקלפיות הם המשך טבעי של התבטאויות ליברמן, שטען שערביי ישראל מהווים סכנה גדולה יותר מהפלסטינים. הימין הישראלי אימץ את עמדותיו של ליברמן בלי לאמץ את האיש".

ב"מוסף הארץ" מצטט אדם רז מפרוטוקולים של מפא"י בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, על יחס מנהיגיה לאוכלוסייה הערבית בישראל. "סוגיה שליוותה חלק גדול מהדיונים נגעה למדיניות שחייבה את גירוש הערבים שישבו בארץ – 'טרנספר' – מושג שכבר אז נשמע צורם לאוזני כמה ממתנגדיו", כותב רז.

בהמשך מצטט רז מדברי משה דיין, אלוף פיקוד הדרום באותה העת: "אני רוצה לומר כי לדעתי צריכה מדיניות המפלגה להיות מכוונת כך שאנו נראה ציבור זה, של 170 אלף הערבים, כאילו טרם נחתך גורלם. אני מקווה שבשנים הקרובות תהיה אולי עוד אפשרות לביצוע טרנספר של הערבים האלה מארץ ישראל, וכל זמן שאפשרות מעין זו באה בחשבון, אין אנו צריכים לעשות כל דבר העומד בניגוד לכך".

משה דיין בליל הבחירות ב-30 ביוני 1981 (צילום: משה שי)

משה דיין בליל הבחירות ב-30 ביוני 1981 (צילום: משה שי)

בעיתון "בשבע" דן באותה הסוגיה הרב אליעזר מלמד, במסגרת מדורו הקבוע "רביבים". מתברר שלא רק מנהיגי מפא"י דנו לפני שבעים שנה בגורל הערבים שלא ברחו מן הארץ. "בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או לעידוד הגירתם מהארץ", כותב מלמד.

מבחינה הלכתית, מי ששומרים את שבע מצוות בני נח אין מצווה לגרש. את הדרוזים מכליל מלמד בהגדרה זו. "רבים אחרים מבין הערבים שמתגוררים בארץ ישראל" הוא מחריג. "נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ", מסכם מלמד את הדיון ההלכתי. "וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם".

בשלב זה פונה מלמד לשאלה האם כיום יש לפעול לא רק לעידוד הגירתם, אלא גם לגירושם. "מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה", מבהיר הרב מלמד, ומפרט. עם זאת, בהמשך הוא כותב: "אנחנו מקווים לשלום, אבל ייתכן שעוד ניאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה של קיום המצווה תעמוד לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו, ועידוד הגירה של אלה שאינם תומכים בזהותה היהודית של מדינת ישראל".

ענייני תקשורת

עובדה. ב"מוסף הארץ" מראיין ניר גונטז' את מיקי חיימוביץ' על רקע שיעורי הצפייה הנמוכים בתוכנית התחקירים שלה בערוץ רשת. "אני מציעה לך לצלצל לקשת ולשאול לאן נעלמה 'עובדה'", אומרת חיימוביץ' לגונטז'. "בקשת טורקים לי את הטלפון. אפילו גב' דיין בעצמה מתחמקת ממני כשאני מחפש אותה", הוא אומר.

אמירה זו הובילה לחילופי ציוצים בין רוני שוקן, בנו של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, לאיל גונן, עורך "עובדה". "והכותרת שלי זה בכלל ההתחמקויות של אילנה דיין – המבוהלת, המתחבאת, שלעולם לא תיתן דין וחשבון אמיתי או תתמודד עם מראיין לא קונבנציונלי, ששם מראה מול הפרצוף. רוצה חיבוק ולצאת בסדר עם כולם. ככה מקבלים את 'תחקיר' עזרא נאווי ואת טורי 'הקיצונים משני הצדדים'", כתב שוקן.

"לא ידענו שיש חובת התייצבות לפינה הזו. מבטיחים למסור לאילנה. מה עם ענייני פנים? גבוה-נמוך? תעביר רשימה מסודרת, שלא נפשל שוב", השיב גונן. חילופי הציוצים בין השניים נמשכו, ולשיחה הפומבית הצטרף גונטז' כשצייץ: "ניחשת נכון, רוני. ואומר זאת כך; ישנן דמויות שלא מעוניינות להשיב לשאלות כשאני פונה אליהן. ואכן, כמו שאמר איל – אין חובה כזו. הכל טוב. אבל, הפליפלפים שדיין עשתה כדי לא להשיב לי (תוך כדי הבטחות חד משמעיות(!) – שהיא כן תשיב), היו המרשימים ביותר שנחשפתי אליהם".

"מעריב". במוסף "G" מראיינת הדס מגן את עו"ד עמית לדרמן, עד לאחרונה שותפו של עו"ד שלמה נס, עמו עבד על תיקי פירוק בעלי פרופיל גבוה. אחד מהם היה פירוק "מעריב". זה היה בין ראש השנה ליום כיפור ו-200 ‬ עובדים מסתכלים עלינו ושואלים אם נוכל לשלם את חודש החגים", נזכר עו"ד לדרמן. "רצה הגורל, וזמן מה לפני כן נפגשנו עם מנכ“ל דיסקונט דאז, ראובן שפיגל. אחד מתפקידיו הקודמים היה מנכ“ל דיסקונט ניו-יורק, שם היה מקובל לתת הלוואות לחברות שמצויות בצ'פטר ‭ ,11‬כך ששלמה [שלמה בן-צבי] התקשר אליו והוא מיד הסכים לתת קו אשראי של 10 מיליון שקל, אחרי שראה את התוכנית העסקית. בתוך חודשיים האשראי נפרע במלואו, והמהלך הזה היה שובר שוויון: זה יצר אמון גדול מאוד מצד העובדים והם התייצבו לעבודה".

"כן, אבל בשורה התחתונה קשה לומר שהתיק הוכתר בהצלחה", אומרת מגן. "הרוכש שבחרתם, שלמה בן-צבי, נקלע לקשיים אחרי זמן קצר, פיטר אנשים, והעיתון נמכר בנזיד עדשים לאלי עזור". "בן-צבי לקח על עצמו להעסיק חלק מהעובדים, והמשיך להפעיל את העיתון", משיב עו"ד לדרמן. "אז מה שקרה אחר כך לא באחריותכם?", שואלת מגן. "לא", משיב המפרק. "אחרי שמכרנו נדרשנו להתחשבנויות מול בן-צבי, כך שבוודאי לא יצאנו מהתמונה. המשכנו לעבוד מולו ולגבות חובות עבר. אבל בן-צבי עצמו, במודל העסקי – ועל זה לא יכולה להיות לנאמנים שליטה – לא כל-כך הצליח".

ב"דה-מרקר" מדווחת יסמין גואטה על ספיח נוסף משנותיו הקשות של "מעריב" – בית-המשפט המחוזי אישר את הפשרה בתביעה הנגזרת נגד נוחי דנקנר ודירקטורים לשעבר בחברת דסק"ש בגין הרכישה הכושלת של העיתון ההפסדי.

התאגיד. יוסי ורטר משחרר צפירת הרגעה לעובדי תאגיד השידור הישראלי. "בתקציב 2019 שיובא לאישור ממשלה ביום חמישי הבא התאגיד נותר על כנו, ללא פגע וללא מגע יד אדם. תקציבו שבשנה זו הוא כ-750 מיליון שקלים, לא יקוצץ. עתידו משוריין עד ינואר 2020, שזה יותר ממה שאפשר לומר על ארגוני תקשורת אחרים שנאלצים לפטר, לקצץ ולהתייעל, וכל שנה עבורם היא מלחמת חפירות חדשה", הוא כותב.

עם זאת, כדאי לקחת את ההרגעה בעירבון מוגבל. רק לפני שלושה חודשים כתב ורטר כי נתניהו מתכוון להיפטר מהתאגיד והעריך כי בדיון בבג"ץ יוכשר פיצול התאגיד לשניים. נתניהו כנראה חדל לפעול בכיוון, ובדיון בבג"ץ רמזו השופטים על האפשרות שיבטלו את החוק לפיצולו.

אדלסון. ב"ישראל היום" מדווחים מיטל יסעור בית-אור ואפרת פורשר כי מועצת יש"ע חנכה אתמול ארבעה אמבולנסים ממוגני ירי שנרכשו בזכות תרומה בסך מיליון דולר של בני הזוג ד"ר מרים ושלדון אדלסון. בין היתר מצוטטת ד"ר מרים אדלסון, שאמרה בטקס ההשקה כי "ביו"ש, כמובן, מד"א אינו מטפל ביהודים בלבד; פלסטינים רבים יטופלו גם על-ידי שירות האמבולנס הישראלי, חיים מוסלמיים ונוצריים רבים יישמרו – אולי עובדה זו תגרום לאויבינו לחשוב מחדש". בתחתית הידיעה מתפרסם גילוי נאות שלפיו "ד"ר מרים ושלדון אדלסון הם בעלי החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'".

ערוץ 20. אלי ציפורי קורא ב"גלובס" "להשאיר את ערוץ 20 בחיים, בכל מחיר".

המלצה. את מדורו במוסף "G" מקדיש יואב קרני לספר "מלחמות מונחות תקשורת" מאת פרופ' יורם פרי, שראה אור לאחרונה בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל-אביב. קרני מכנה את הספר "מסה משובחת". קטע מהספר פורסם השבוע באתר "העין השביעית".

דיבה. בראיון שהעניק שרון גל לערן סויסה ומתפרסם במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מבהיר העיתונאי כי בכוונתו להגיש תביעת דיבה נגד גל אוחובסקי משום שזה תיאר אותו כ"איש בזוי ומשוקץ, שנעלם בגלל חובות לשוק האפור". הראיון עצמו מעניין לקריאה ומלמד על יכולתו של גל להגיד כמעט בו זמנית דבר והיפוכו.

בשולי מדורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מציין נחום ברנע כי קיבל איום בתביעה מאראל סג"ל משום שכתב כי "סג"ל הציע למנות את סגן הרמטכ"ל יאיר גולן לסגן הרמטכ"ל בוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית". לפי באת כוחו של סג"ל, הוא אמר בשידור דבר אחר לחלוטין: "על-פי דבריו, אני מבין שסגן הרמטכ"ל שלנו הוא סגן הרמטכ"ל של הוורמאכט".

זיכרון. במדורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב בין היתר אמנון לורד: "'בושה וחרפה' הוא הקונצנזוס המפוברק החדש, למי שעוד זוכר את התיאוריה של נועם חומסקי, כפי שביטא בסרט 'Manufacturing Consensus'". שם הסרט, למי שעוד זוכר, הוא בדיוק כמו שם הספר שעליו הוא מבוסס – "Manufacturing Consent".

ביקורת התקשורת. תם אהרון מעניק ראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לרגל עליית תכונית סאטירה בהגשתו בתאגיד השידור הישראלי. כשהמראיין נבו זיו שואל אותו מתי פיתח חשיבה ביקורתית, משיב אהרון: "בצבא, כשהתעוררה אצלי כל המודעות הפוליטית. שירתתי בצנזורה הצבאית. לא עשיתי שם כלום, זה היה סיוט. קורא מלא כתבות ופובליציסטיקה ומוודא שהם נשמעים להוראות הצנזורה. שם התחלתי לקרוא עיתונים בצורה קצת שונה, זה קצת כאילו ראיתי איך מכינים את הנקניקיות, את מאחורי הקלעים – אז אתה מבין למי יש אינטרס, ושהרבה אייטמים באים מהדלפות מתוך המערכת, ממוסדות, לפעמים בתיווך דובר צה"ל. אתה כבר לא יכול להיות נאיבי ולחשוב שכל הידיעות מגיעות מזה שעיתונאי התחבא מאחורי הפחים ועשה קליק-קליק עם המצלמה".